האביר האפל מאוניברסיטת תל אביב

מבטם של עובדי נמל התעופה קנדי בניו יורק היה מזועזע. עיניהם סרקו ללא הרף את הכבודה שהחזיק בידו הבחור הצעיר. "אתה מתכוון לקחת את זה איתך?" שאלה עובדת אפרו־אמריקנית עבת בשר. המבטים המשיכו לבחון אותו בעצבנות. אבל האמת היא שהדוקטור הישראלי שהחזיק בכלוב מסתורי, היה עצבני גם הוא. היתה זו עבורו הפעם הראשונה במסע טרנס־אטלנטי עם שישה יונקים שאינם בני אדם, שישה עטלפי פירות.

"אתה מתכוון לשחרר אותם על הפלשתינים?" הקשתה העובדת הסקרנית, שמתוקף תפקידה נדרשה לבדוק את תכולת הכלוב. אלא שמשהו, אולי אינסטינקט הישרדותי בסיסי, מנע ממנה להציץ אל תוך העלטה. "היא פחדה פחד מוות שאפתח את הכלוב, וממש לא הסכימה שאפתח אותו", נזכר היום פרופ' יוסי יובל, שחב חלק ניכר מהקריירה האקדמית שלו לאותם ששת המופלאים. "בזכותם קיבלתי משרה, מאמר שפרסמתי עליהם היה המאמר הכי חשוב שלי עד אז", הוא מספר.

במשך מספר שבועות יובל בילה בחברתם יום־יום שעות ארוכות במעבדה בארה"ב, לאחר שבמסגרת הפוסט דוקטורט שלו, הוא אימן אותם על משימה פשוטה למדי - נחיתה, וזאת כדי להראות שעטלפים לעיתים מכוונים את הסונאר שלהם לצדדים ולא ישר אל המטרה, דווקא כדי להשיג איכון טוב יותר. הניסוי הצליח, אבל מה שיובל זוכר מהנסיעה הזו יותר מכל הוא דווקא הקשר המיוחד שנוצר עם העטלפים.

"המחקר נעשה במרילנד, כי רצינו להקליט אותם בחדר מלא במיקרופונים שלא היה קיים בארץ בזמנו. מכיוון שזה היה חורף, לא קניתי טיסה מישראל למרילנד דרך ניו יורק, כי פחדתי שבמעבר בין המטוסים הם יהיו בקור. החלטתי שאני שוכר בשבילם רכב, ובמשך שלוש שעות נסיעה הם היו במושב שלידי. הדלקתי להם חימום ומוזיקה, והיה נראה שהם רגועים יותר ממני. 

"הקשרים שמתפתחים במשך חודשים ארוכים של אימון תמיד מיוחדים", הוא ממשיך. "זה הגיע לרמה שהייתי קורא להם, והם היו מגיעים ונוחתים עלי. זה אילוף מאוד הדוק והם ידעו לזהות את הקול שלי. אימנתי הרבה מינים שונים, אבל עטלף הפירות המצוי הוא מאוד חברתי, ממש מתקשר באופן אישי. העטלפים האלה היו מאוד קרובים אלי". 

 

"שמועות מרושעות"

כשיובל מדבר על אותם עטלפים, הוא מנפץ את הסטיגמה השלילית שיצאה להם לאורך השנים. "הפחד שלנו מהם לא מוצדק. עטלף לא קופץ על אף אחד, הוא מנסה להתרחק ממך", הוא מסביר. "כשאתה נכנס למערה ויוצאים הרבה מאוד עטלפים אז אולי אחד מהם ייתקע בך בטעות. הסיפורים על עטלפים שנתפסים בכוונה בשערות - הכל שמועות מרושעות".

ובכל זאת.

"עטלף פירות הוא חיה סקרנית, ולכן כשאתה מתקרב לעץ - לעיתים הוא בא ובוחן אותך מתוך סקרנות. הוא ממש לא רוצה להתנגש או לתפוס בשיער. במקומות שונים בעולם, בסין למשל, עטלפים נחשבים למביאי מזל". 

אתה יכול להבין מאין מגיע הפחד?

"זה פחד מחיה שבאה בלילה, ועפה לידך. במידה מסוימת, זה מובן. ביקרתי עם אורחים מחו"ל באתר של אימוני מג"ב ללוחמה בשטח בנוי, ואני מספר לאורחים, 'אלה לוחמי מג"ב, הלוחמים הכי קשוחים בצה"ל'. ואז דיברנו על חדר עם עטלפים קטנטנים שיש במבנה הזה, והם אומרים לי בצעקות: 'אתה לא מבין, אחי, יש שם עטלפים שני מטר'. ותבין, אלה היו חיות של 10 גרם. אבל החברה הקשוחים ממג"ב פוחדים מהם פחד מוות".

אז כיצד מומלץ לנהוג בסביבה רווית עטלפים?

"תיהנה. תביא מכשיר שמאפשר לך לשמוע אולטרה־סאונד, ותאזין להם. זו חוויה מדהימה".

 

פרופסורה בגיל 37

אבל פרופסור יוסי יובל (39) לא רק מאזין לעטלפים. במשך שנים הוא חוקר אותם לפני ולפנים במסגרת המחקר שלו במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מחקר שבעקבותיו הוא קיבל פרופסורה כבר בגיל 37, עובדה שלא מרגשת אותו באופן מיוחד ("כן, זה צעיר, אבל יש צעירים יותר"). ואם תשאלו אותו, החיה שהוא הכי אוהב היא בכלל צב. "משהו באיטיות שלהם תמיד משך אותי. אני מקנא בהם", הוא מסביר.

המעבדה שלו באוניברסיטה פועלת בשני מישורים. האחד, הבסיסי, פיתוח טכנולוגיה מתקדמת, למשל מכשירי ה־GPS הקטנים בעולם, כדי לחקור התנהגות של עטלפים, והשני, חקר עטלפים לשם פיתוח טכנולוגיה, וניסיון להבין כיצד עובד הסונאר של העטלף, אותה יכולת לחוש את העולם באמצעות קול.

היישומים הטכנולוגיים שכרוכים בקצה העבודה עם עטלפים, עשויים להוות בסיס לרובוטים מתוחכמים, ואף לפיתוחים צבאיים. אולי זאת גם הסיבה שהצי האמריקני בוחר להשקיע מדי שנה במעבדה של יובל סכום גדול, רק כדי לשמוע על רעיונותיו למחקר בסיסי. 

נוסף על מיקרופונים, המעבדה של יובל היא כנראה הראשונה בעולם שמציידת את העטלפים ב־GPS, מה שמאפשר להם לראות שעטלפים, למשל, עפים מרחק של 250 ק"מ בלילה, וממריאים לגבהים שהחוקרים לא שיערו. בכל רגע נתון כוללת המושבה שלו בגן הזואולוגי באונ' ת"א כ־50 עטלפי פירות. המושבה, היחידה מסוגה בעולם שבה העטלפים חופשיים לצאת ולהיכנס, עוצבה כמערה מלאכותית עם מצלמות וחיישנים, וכוללת פתח כניסה ויציאה שממנו יכולים העטלפים לנוע באופן חופשי. "אני קורא לזה 'האח הגדול' של העטלפים", אומר יובל.

אחד ההישגים האחרונים שנרשמו במעבדה שלו הוא בניית רובוט אוטונומי לחלוטין, המבוסס על יכולות העטלף. "זה רובוט קרקעי, עם גלגלים, שמתנהל בשטח באמצעות סונאר בלבד, ללא מצלמה. יש לו 'פה' ושתי 'אוזניים'. הרובוט מפיק גלי קול ומנתח את ההדים שחוזרים מעצמים בסביבה, ובאמצעותם הוא יודע להעריך את מרחק ומיקום החפץ שהחזיר אותם, מה שמאפשר לו לנווט בשטח, לבנות מפה של מכשולים ואפילו לזהות אם קיים מולו צמח או דבר אחר", מציין יובל ומוסיף בגאווה: "יש הרבה תיאוריות על איך עושים את זה, אבל אנחנו בנינו את זה ברובוט". 

לאן הפיתוח הזה יכול לקחת אותנו?

"זה רלוונטי לפיתוח טכנולוגי של כל משימת ניווט - רובוט ניקוי ביתי, רובוט שמנווט בחממה, רובוט שמנווט תחת הריסות של מבנה שקרס ברעידת אדמה או רובוט שמנווט במנהרה. 

"עטלף הוא חיה ששוקלת לרוב פחות מ־30 גרם, ומנווטת לעיתים לאורך יותר מ־1,000 ק"מ בכל שנה, אז ללא ספק אפשר ללמוד ממנה הרבה. 

"עטלפים מחפשים בקבוצות, מזון למשל - בלי סנכרון, מפקד ותחנת בקרה ראשית, וללא העברת מידע יזומה", ממשיך יובל. "הם מקשיבים לקולות הסונאר זה של זה ויכולים להפיק מכך מידע. אפשר לבנות כך קבוצה של רובוטים שלא מדברת אחת עם השנייה ישירות, ועדיין עובדת יחד. האינטראקציה בין העטלפים מזכירה רשת חברתית שדומה לפייסבוק או לטוויטר. הם מצייצים, משדרים קולות, הכל עולה לאוויר מייד". 

יובל מספר כי האופן שבו מיירטים עטלפים מזון, דוגמת יתושים, יכול גם הוא ללמד אותנו רבות על יישומים בתחום הביטחון. "עטלפים הרבה יותר מרשימים מכיפת ברזל למשל. אנחנו לא ממש יודעים איך גורמים לטיל לפגוע בעצם קטן שנע באופן בלתי צפוי, אבל עטלף יודע ליירט יתוש שהקוטר שלו הוא מילימטר, והתנועה שלו היא בלתי צפויה לחלוטין".

מה מלמדים אותנו אלפי עטלפים שיוצאים ממערה בלי להתנגש על ניווט בכבישים עמוסים?

"זו עדיין תעלומה איך בדיוק הם עפים יחד ולא משבשים את ההדים האחד של השני. אנחנו חושבים שהם יודעים לזהות את האותות של עצמם בצורה מאוד טובה. להערכתי, הם עושים את זה בין השאר באמצעות תנועות אוזניים דינמיות, שמאפשרות להם למקד קשב בנקודה מסוימת - כמו אדם עם חלוקת קשב יוצאת דופן, טייס אולי. זו בעיה קלאסית של רכבים אוטונומיים. כולם רוצים לשים עוד סנסורים אקטיביים שמשדרים דוגמת רדאר או לייזר, אבל ברגע שיהיו הרבה כאלה תתעורר בעיה של חסימה ושיבוש, והאופן שבו עטלפים פותרים את הבעיה ללא ספק יכול לעזור". 

 

כשעטלפים מרכלים

יובל, בן 39, נשוי ואב לילד, מתגורר במרכז ת"א. הוא למד פיזיקה וביולוגיה באונ' ת"א, המשיך לתואר שני במדעי המוח, ולאחר מכן לדוקטורט באונ' טיבינגן בגרמניה ולפוסט דוקטורט במכון ויצמן ובאונ' שיקגו. נוסף על עבודתו באונ', הוא משמש יו"ר ועדת ביולוגיה במשרד החינוך. בזמנו הפנוי, ואין הרבה כזה, הוא כותב למגירה, ועושה המון ספורט - בעיקר כדורגל, שחייה וריצה.

בילדותו גדל בבאר שבע, לאב עו"ד ולאמא שעבדה כמורה בחינוך מיוחד. כשהיה בכיתה ב' עברה המשפחה לגבעתיים. הוא הבכור לארבע אחיות. נוסף עליהן, "תמיד היו בבית חיות נקבות - כלבה, חתולה, דגים נקבות. האם זה השפיע עלי? אני מניח שכן. כבכור, אין לך מודל לחיקוי, אח שאפשר ללמוד מהטעויות שלו. יש לנו עטלפה בגבול מקסיקו־ארה"ב שעפה 200 ק"מ בלילה, מעל המדבר, באזור שאין בו כמעט מידע ויזואלי, והיא עפה בקו כמעט ישר, אל קקטוס מסוים, שותה ממנו 20 מ"ל צוף, וחוזרת בקו ישר כדי להניק את הצאצא שלה. אולי זו הסיבה שאני כל כך מתחבר אליה".

את האהבה לטבע ולבעלי חיים נראה כי פיתח באופן עצמאי למדי. "לא הביאו לי חיות, הבאתי אותן לבד", הוא מספר. "קראתי המון ספרים של אוהבי חיות, ג'ראלד דארל, ריצ'רד דוקינס, ג'יימס הריוט. ידעתי שאני רוצה לחקור חיות, חשבתי להיות וטרינר, אבל בתיכון התחלתי להתעניין יותר במדעים מדויקים.

"בזמן התואר, שאלתי את עצמי מה אני יכול לחקור כך שגם שהפיזיקה תבוא לידי ביטוי, ואז חוקרת כאן במחלקה, שהיום היא ראש החוג, אמרה לי 'למה שלא תעבוד על עטלפים'. התלהבתי מהם ובאופן מיוחד מהסונאר שלהם, והשאר, כמו שאומרים - היסטוריה". 

כיום, את רוב יומו הוא מבלה מול המחשב ובמעבדות השונות, ולעיתים שוהה בחו"ל לצורך פרויקטים במקומות אקזוטיים כמו איסלא פרטידה במקסיקו או יערות תאילנד. לצד ההתעניינות שלו בעטלפים, החלום הרטוב שלו הוא פענוח ההתנהגות.

"התנהגות מאוד מעניינת אותי, איך למשל בני אדם מקבלים החלטות, ובעצם כל בעל חיים", הוא מסביר וממשיך: "עטלף הוא לא מודל לאדם, אבל בהיבטים מסוימים הוא דומה לאדם, למשל בחברתיות. עטלף פירות חי במושבות ללא הנהגה ברורה, כמו עיר קדומה או שבט לפני 200 אלף שנה, עם תנועה בין המושבות. לחולדה, למשל, שהרבה אנשים משתמשים בה כחיית מודל לאדם, אין תכונות חברתיות כאלה". 

באחד ממחקריו הראה יובל עד כמה חברתיים העטלפים באמצעות אלגוריתמים שמשמשים בדרך כלל לזיהוי קולי באפליקציות טלפוניות. למעשה, המחקר הצליח לפענח חלק משפתם של עטלפי הפירות, ומצא כי שיחותיהם נסבות בעיקר על מריבה על מזון, ניסיון הזדווגות, ויכוחים במהלך שינה וויכוחים כלליים.

אחד הדברים המרתקים שמצאו יובל ואנשיו מזכיר סיטואציות אנושיות למדי. "מצאנו שהנקבות צועקות בתכיפות גבוהה יותר על הזכרים, שככלל - היו שקטים יותר", הוא אומר ומוסיף: "יש גם מיני עטלפים שבהם הזכרים שרים שירי חיזור לנקבות, ויש קריאות מיוחדות בין הגור לאמא. מכיוון שהם חיים בחושך, תקשורת קולית הכרחית כדי לתמוך בחיי החברה שלהם. הראנו שעטלף יכול להאזין לוויכוח ולדעת על מה המריבה ומי הדוברים. זה קצת מזכיר רכילות".

במחקר אחר, הוא ואנשיו מצאו כי גורי עטלפים לומדים "לדבר" בניב ששמעו בינקותם. כלומר, הם בונים את הרפרטואר הקולי שלהם על פי מה שהם שומעים סביבם, ורוכשים חלק מהתקשורת הקולית שלהם. לדברי יובל, הניסוי מרמז על קיום של מה שחוקרי התנהגות מכנים תרבות בעטלפים, משום ש"אפשר לחשוב על דיאלקט כסוג של תרבות. אתה מדבר לפי מה שלמדת מהסביבה שלך. כמו בריטי מגלזגו לעומת בריטי מלונדון".

התחלת השפה של בני האדם היתה דומה באיזשהו מובן לשפת העטלפים כיום?

"אתה שואל שאלה שנוגעת בוויכוח גדול בין החוקרים. אני לגמרי מאמין שהשפה האנושית התפתחה מתוך קולות, מתוך תקשורת קולית בקופים, לא מתוך השפה העטלפית כנראה. אבל זה לא משנה - כי הרבה מהמאפיינים הבסיסיים הם דומים. למשל, ב'עטלפית' הרבה מ'המשפטים' כוללים מילה אחת, למשל 'זוז', ואני בטוח שגם התקשורת האנושית התפתחה ממשפטים חד־מיליים". 

 

יצרנים ונצלנים

חקר ההתנהגות בתצורת "האח הגדול", כפי שנעשית במושבת העטלפים של פרופ' יובל, עשוי ללמד אותנו גם על יישומים רלוונטיים בבני אדם.

"אנחנו יכולים לבצע ניסויים שקשה לבצע עם בני אדם בסביבתם הטבעית. צריך להדגיש שמושבת עטלפים היא מערכת חברתית מורכבת ולכן מעניין לחקור אותה כשלעצמה. גם אם לא בדיוק נבין ממנה איך אנחנו עובדים, נבין אולי איך עובד יונק חברתי מורכב, וזה מרתק כשלעצמו. משום שמדובר ביונק, ניתן לשער שבאופן גלובלי הרשתות העצביות במוח של חיות חברתיות אלה יהיו דומות לאלה של בני אדם".

איך זה בא לידי ביטוי?

"במחקר שערכנו, למשל, הראינו שבמושבה קיימות אינטראקציות סביב מזון בין אותם זוגות במשך חודשים ארוכים. מצאנו שלמעשה יש שני טיפוסים במושבה - יש כאלה שלוקחים מזון מהקערה, ויש כאלה שלוקחים מאחרים - בספרות זה נקרא יצרנים ונצלנים. אני תמיד אומר לסטודנטים שזה כמו שיש חבר'ה שמסכמים בהרצאות ויש את אלה שלוקחים סיכומים מאלה שמסכמים. הראינו שהנצלנים מנצלים את אותם יצרנים במשך כמעט שנתיים, באופן קבוע. 

"אם אתה מסתכל על הפייסבוק של העטלפים, על הרשת החברתית של המושבה, אתה מגלה רשת שמאוד דומה לרשת של כיתה אנושית.

"בנוסף, עושה רושם שהיצרנים הם בד"כ זכרים, ואנחנו רואים שהם זוכים להזדווג עם נקבות שלוקחות מהם מזון. אתה נותן לנקבה לאכול עכשיו בתמורה להזדווגות עתידית. היכולת להמתין לגמול עתידי, מעידה על קוגניציה חברתית מורכבת. אנחנו רואים גם שהנצלנים הם פלסטיים ויודעים לעשות 'סוויץ'' באסטרטגיה שלהם כדי לא להיתקע בלי מזון כאשר משאירים אותם בלי יצרנים. איפה במוח מתרחש הסוויץ' הזה? חוקרים חולמים לחקור שאלות כאלה בבני אדם בזמן שהם מתנהגים בסביבה טבעית".

מה אנחנו יודעים על מצבים פסיכולוגיים ועל הרגשות שלהם - פחד, חרדה, דיכאון?

"לא הרבה, לצערי. חוקרים הראו למשל שאזור האמיגדלה במוח שלהם פעל כשמושמעים קולות חברתיים אברסיביים. זה מזכיר דברים שהיית מצפה לראות בבני אנוש כי האמיגדלה ידועה בתפקיד שלה בתחושת פחד. אבל אלה ממש רק ממצאים ראשוניים".

 

המופע של טרומן

דבר מעניין נוסף שמצאו יובל ואנשיו לאחרונה קשור להבדלים שבין עטלף העיר לעטלף הכפר, בדומה אולי להבדלים שבין הבליין העירוני המצוי לאיש המושב או הקיבוץ. "אני אוהב לחשוב שעטלף פירות בעיר שמדלג בין עצי פרי, מתמודד עם בעיה דומה לזו של בליין תל־אביבי שקופץ בין ברים. עליו להחליט איך הוא מחלק את הזמן שלו, האם ללכת לברים מוכרים, או לנסות חדשים. גם כאן יש אינדיבידואליזם, יש כאלה שהם חקרניים ואוהבים להתנסות, יש כאלה שחוזרים שוב ושוב לאותם 'ברים', ויש כאלה שהם מעורבים.

"יש חוקרים שמצאו שעטלפים מעדיפים לקבל מידע על מזון דווקא מפרט לא מוכר, כנראה כדי להגדיל את הסיכוי לקבלת מידע חדש. תהליכי קבלת ההחלטות האלה מזכירים בני אדם בכל מיני רמות, ואנחנו רק מתחילים לגרד אותם. מערכת 'בית האח הגדול' שלנו מאפשרת להתעמק בשאלות הללו כשהעטלפים מתנהגים באופן טבעי".

יובל מציין עוד כי "במכון ויצמן הראו לא מזמן שיש במוח של העטלף תאים בהיפוקמפוס שמקודדים מיקום של עטלף אחר, שיודע איפה יש מזון, נוסף על נוירונים שמודדים את מיקומו של העטלף עצמו. נוירונים כאלה קיימים כמעט ללא ספק במוח אנושי, וככה למדנו מהעטלף משהו שאפשר לשער שימצאו יום אחד גם בבני אדם".

המטרה היא לפצח את מוחו של העטלף?

"כן, אבל לעולם לא נהיה בפנים, ולכן להערכתי לעולם לא נדע מה זה להיות עטלף. בעצם, גם את המוח שלנו לדעתי לא נצליח לפצח במלואו לעולם. מטרה ריאלית יותר היא להמשיך לקדם טכנולוגית את המושבה הייחודית שלנו. תאר לעצמך שאני יכול להתערב בתהליכי קבלת ההחלטות של העטלפים. למשל שיש לי עצים מלאכותיים שמאפשרים לי לדעת כמה הם אכלו ומי אכל. זה 'המופע של טרומן' בגרסת העטלפים. כדי להבין אותם כמה שיותר אני צריך להיות מסוגל לעשות מניפולציה בסביבה הטבעית שלהם. אנחנו מתקדמים לשם".

היכן אתה רואה את עצמך בשנים הקרובות?

"אני אהיה באותו מקום, ללא ספק. עטלפים חיים 40 שנה, וזו בערך התקופה שיש לי מהיום שקיבלתי משרה ועד הפרישה. אני אלווה אותם והם ילוו אותי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו