שתי מלחמות נמנעו בשנה החולפת. האחת, מוכרת, מול חמאס בעזה. השנייה, מובנת אך מוכרת קצת פחות, מול איראן.
איראן היא החזית הפעילה ביותר של ישראל כיום. יתרה מזאת: היא הגבול הפעיל ביותר של ישראל, גם בהיעדר גבול פיזי בין המדינות. אלופי הפיקודים בצה"ל לא מובטלים, איש־איש ומשימותיו, אבל אלוף פיקוד איראן הוא העסוק מכולם. רשמית אין תפקיד כזה בצה"ל: המשימות נחלקות בעיקר בין ראש אמ"ן למפקד חיל האוויר, כאשר לצידם מכהן האלוף ניצן אלון כפרויקטור מיוחד שמסתכל על דרכים לטפל מערכתית באיראן; מעשית - אלוף הפיקוד הזה הוא הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שאיראן והפעילות נגדה תופסות חלק מרכזי בלוח הזמנים שלו.
ביום שלישי השבוע, בשעות הערב המוקדמות, אמור היה הרמטכ"ל להשתתף בטקס לציון 30 שנה לאוגדת יהודה ושומרון. האוגדה הזאת לא ידעה רגע דל מאז הוקמה, בראשית האינתיפאדה הראשונה (עד אז שלטה חטיבה אחת על כל הגדה), אבל תקופתו של איזנקוט כמפקדה היתה מהקשות בתולדותיה: אחרי מבצע חומת מגן, במלחמה לריסוק הטרור הפלשתיני.
הפעילות הצבאית בעיצומה
לכן, טבעי היה שאיזנקוט יגיע לאירוע, שבו אמור היה לנאום. ובכל זאת, הוא נעדר. האזנה לחדשות סיפקה פתרון אפשרי לתעלומה. בסוריה דיווחו באותה שעה כי ישראל תקפה שני יעדים, ככל הנראה מפעלים לייצור רכיבים לטילים, באזור מסיאף, בצפון המדינה. אגב, אירוע אחר שאמור היה להתקיים באותה שעה - חילופי מפקד מערך ההגנה האווירית - הוקדם בחטף; תא"ל רן כוכב נכנס לתפקידו כמה שעות מוקדם מהמתוכנן, ומן הסתם - היישר לפעילות המבצעית.
מבחינת ישראל, בואכה תשע"ט, איראן היא הכל והכל זה איראן. היא המבוע, מוקד הרוע, מחוללת כל הבלאגן באזור. תימן, עיראק, סוריה, לבנון ועזה - הכל מתגלגל מטהרן. תוציאו את איראן מהמשוואה, והדברים יהיו הרבה יותר פשוטים.
ישראל צועקת את הטקסט הזה כבר כמה שנים בכל שפה אפשרית, אבל העולם סירב לשמוע. היה לו הרבה יותר דחוף לחסל את דאעש הסונית, ולחזק כתוצאה מכך את השיעים (ואת בני חסותם, ובראשם הנשיא אסד שהעולם מוחל לו כעת על רצח של מאות אלפים מבני עמו והפיכתם של מיליונים לפליטים). רק באחרונה חלה הבקעה: תחילה בוושינגטון, כצפוי, ובמידה פחותה גם במוסקבה ובחלק מבירות אירופה. מקור ביטחוני בכיר אמר השבוע שרק דבר אחד משותף לטראמפ, פוטין, אסד ונתניהו - הרצון של ארבעתם לראות את איראן מחוץ לסוריה. לא בטוח שזה מדויק לגמרי, אבל זה בהחלט הכיוון.
הפעילות המדינית הזאת היא החלק המשלים של המהלכים הצבאיים. השבוע פורסם כי צה"ל תקף יותר מ־200 פעמים בסוריה מאז ראשית 2017 (760 חימושים הוטלו על היעדים השונים). זה נתון פנומנלי שמלמד על תקיפה אחת לשלושה ימים בממוצע, נתון שמתעצם עוד יותר אם מביאים בחשבון שלצד הפעילות הקינטית היו גם אינספור מבצעים בסייבר שכוונו לאותה מטרה - סיכול, ולמצער האטה, של מאמצי ההתבססות האיראנית בסוריה.
המהלכים האלה מכוונים כנגד כמה מוקדים. חלקם ישירים של איראן: בסיסים ומתקנים שהיא מקימה, כדי לשכן בהם את אנשיה או מיליציות מטעמה. חלקם האחר נגד פעולות שמתקיימות בהשראתה: מפעלים שמייצרים טילים ורקטות מדויקים או ערכות דיוק לרקטות (ברובם סוריים בנוכחות איראנית), וכן שיירות נשק, שיעדן הוא חיזבאללה בלבנון. ויש חלק שלישי, שפסק כעת על רקע סיומה של מלחמת האזרחים בגולן: תקיפת תשתיות של איראן או חיזבאללה באזור הגבול.
למנוע את נקודת הרתיחה
המאמצים נגד איראן מתקיימים על כל שטחה של סוריה, וגם מחוץ לה. באחרונה דווח על תקיפה של חיל האוויר כנגד שיירות נשק באזור אבו כמאל, על גבול סוריה־עיראק, מאות קילומטרים משטח ישראל. גם הקואליציה הבינלאומית פעלה באותו מרחב כנגד מיליציות שיעיות, כחלק ממאבקי השליטה באזור. זה, כנראה, גם הרקע להחלטה האיראנית להציב רקטות במערב עיראק - מחוץ למגרש המשחקים הסורי, ועדיין באזור שמאיים על אויבותיה.
ישראל לא תתקוף בעיראק, ולא משום קושי צבאי אלא כדי שלא לסבך את ארה"ב שעיראק - והמשטר הנוכחי בה וצמרת צבאו - היא בת חסותה. גם כך מתנהל בתוך העדה השיעית בעיראק מאבק קשוח בין נאמני האמריקנים לנאמני האיראנים, וישראל אינה רוצה לגרום בו נזק. נהפוך הוא; כל המאמצים מכוונים כעת לשכנע את הממשל בוושינגטון להותיר את הכוחות האמריקניים בטנף, במזרח סוריה, כדי לבלום את איראן (וגם להוות משקל נגד לרוסיה).
הפרסום ברויטרס על הפעילות האיראנית במערב עיראק הצטלב עם פרסום אחר, ברשת פוקס, על טיסות הנשק מטהרן לביירות. לא מדובר בעניין חדש; מאות טיסות עשו את המסלול הזה בשנים האחרונות, כשעל סיפונן אזרחים ובבטנן אמצעי לחימה לרוב. אחרי שנחדרו מודיעינית בכל דרך, הבינו האיראנים מן הסתם שישראל יודעת גם על הטיסות האלה; כדי להימנע מיירוט המטוסים, הוחלט ללכת "על בטוח" - טיסות אזרחיות עם נוסעים תמימים.
סביר שהפרסומים בעולם נועדו לא רק לחשוף את הפעילות האיראנית, אלא גם לייצר לחץ על טהרן. תחת ביטול הסכם הגרעין וחידוש הסנקציות, נתון משטר האייתוללות באחת מתקופותיו הקשות ביותר - מותקף מחוץ ומבית, עם ביקורת פנימית חסרת תקדים על המצב הכלכלי במדינה.
הרעיון במערכה הזאת הוא לדחוק את איראן לפינה, ולחייב את השלטון לוותר על חלומותיו לייצא את המהפכה ואת הטרור למען הישרדותו. בינתיים אין סימנים שזה קורה; בין השמרנים אמנם מתקיים דיון ער בנושא, אבל קאסם סלימאני, מפקד כוח קודס, ממשיך בשלו.
זה גם יהיה מוקד הפעילות הישראלית בשנה הקרובה. עוד מאותו הדבר, בווריאציות שונות. זה אומר מאמצי הרגעה בגזרות האחרות (בעיקר בעזה, ובמידה פחותה ביו"ש), והמשך הפעילות המשולבת - צבאית, כלכלית, מדינית, טכנולוגית, תקשורתית - כנגד איראן. סיומה של מלחמת האזרחים בסוריה מציב בפני ישראל אתגר חדש; אם עד כה בוצעו התקיפות כמעט ללא הפרעה, תחת היותה של סוריה ארץ ללא בעל בית, כעת הדברים יהיו סבוכים יותר, מה שאומר - יותר סיכונים בפעולות עצמן, עם סבירות גבוהה יותר להסלמה, נקודתית או רחבה. ישראל כבר הבהירה כי היא מוכנה ללכת את הדרך הזאת עד תומה, כדי לעצור את הקומקום האיראני לפני שהוא הופך לקטר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו