שטרסבורג פינת השומרון

"למרות ששטרסבורג עיר שקטה, בעלי והילדים לא יכלו ללכת ברחוב עם כיפה וציצית, אלא עם כובע. וכשאני יצאתי החוצה שמתי פאה. כשהגענו לשדה התעופה אמרנו 'וואו. אפשר להיות פה בלי כובע ועם ציציות'. זה היה מאוד משחרר".

הדוברת היא יעל חמו, שעלתה לאחרונה לישראל עם בעלה אהרון ועם אחיו משה ואשתו שרה. תשע משפחות חדשות בסה"כ הצטרפו בשבוע וחצי האחרונים ליישוב ברוכין שבשומרון כחלק מפרויקט קליטה קהילתית של המועצה הפועלת בשיתוף עם ארגון "קליטת קהילות ישראל". ליווינו חלק מהם בחודשים האחרונים, החל מהחששות בסמינר ההכנה בצרפת, ועד הנחיתה בארץ, וההתאקלמות הטרייה.

בשנים האחרונות חלה ירידה חדה ומדאיגה במספר העולים מצרפת לישראל, אך במועצה האזורית שומרון משקיעים בפרויקט מאות אלפי שקלים בשנה במטרה להפוך את השומרון לבית של הצרפתים. "זה פרויקט דגל מבחינתנו", אומר ראש המועצה, יוסי דגן.

ארגון "קליטת קהילות ישראל" פועל כבר 25 שנה ומציע קונספט של קליטה קהילתית. הבדידות היא האויב הגרוע ביותר של העולה החדש, כך מאמינים בארגון ובמועצה, שאימצה את הקונספט הזה.

העולים עם ראש מועצת שומרון // צילום: רועי חדי

הדמויות הבולטות בארגון הם בני הזוג שלום וליאת ואך, תושבי עלי, אשר מרבית השנה שוהים בצרפת, נפגשים עם מועמדים פוטנציאליים לעלייה לישראל, עורכים סמינרים וסיורים בישראל ומחברים אותם לקהילות המתאימות. עד כה, עלו במסגרת הארגון יותר מ־1,400 משפחות אשר נקלטו בייישובים רבים ברחבי הארץ. זו כבר השנה החמישית ברציפות שבה מופעל פרויקט הקליטה הזה בשומרון, לאחר שדגן החליט לשים במרכז את נושא העלייה מצרפת. "אנחנו רוצים שהשומרון יהפוך למקום שאליו יוכלו להגיע כל יהודי צרפת", הוא אומר.

עד כה נקלטו בברוכין, בפדואל וביקיר 53 משפחות. עד כה, אף משפחה לא חזרה לצרפת. הנתונים האלה מדהימים לאור העובדה שהממוצע הארצי של מספר העולים מצרפת לישראל אשר חוזרים למדינתם כעבור מספר שנים, נע סביב עשרה אחוזים.

מי שהתגייסה אף היא בשנים האחרונות כדי לקלוט את העולים החדשים מצרפת היא תנועת אמנה של מועצת יש"ע, אשר הכשירה מגרשים, העמידה את הקרוואנים לרשות העולים החדשים, ובחלק מהייישובים אף אפשרה לעולים לשכור מבנים אשר יועדו למכירה. "אמנה השקיעה מיליוני שקלים בפרויקטים שונים ביישובים כדי לסייע בדיור לעולים", אומר גורם באמנה.

עתיד כחול־לבן

פגשנו לראשונה את העולים החדשים המיועדים להגיע לברוכין בתחילת חודש מאי האחרון, אי שם באתר סקי באלפים הצרפתיים, במסגרת סמינר הכנה וגיבוש שערך ארגון "קליטת קהילות ישראל". יותר מ־40 משפחות המיועדות לעלות לשומרון, לכפר סבא ולנתיבות, הגיעו לשם לסוף שבוע ארוך.

לא סתם נבחר כפר הנופש הזה, אשר אמנם חולש על נוף יפהפה ופסטורלי של פסגות הרים מושלגים, יערות ואגמים, אך היה נטוש בעונה זו של השנה. זו היתה הדרישה הביטחונית להתכנסות של עשרות יהודים, באירופה הסובלת מהתגברות אירועים אנטישמיים.

זה היה למעשה הסמינר השלישי והאחרון לפני העלייה לישראל. בסוף השבוע הזה הם נפגשו עם נציגי הסוכנות היהודית, עם נציגי כל אחת מהקהילות המיועדות לקלוט אותם ועם אנשי חינוך מטעם המועצות. העולים לברוכין ישבו עם ראש המועצה דגן אשר הסביר להם על האזור שאליו יגיעו, וענה לשאלות ולחששות. מתוך תשע המשפחות, משכו את תשומת ליבנו משפחותיהם של האחים אהרון ומשה חמו.

שני האחים עם נשותיהם, יעל ושרה, בהתאמה, הגיעו משטרסבורג שבצרפת. ההחלטה לעלות לישראל התגבשה אצל כל משפחה בנפרד, בזמן אחר. יעל ואהרון, למשל, החליטו לעלות לישראל לפני שלוש שנים, ואילו אצל שרה ומשה ההחלטה התגבשה לפני שנתיים. הם השתתפו במפגשים ובסמינרים, כל אחד במועד אחר, הגיעו לסיור בישראל ובחרו, באופן מקרי, את הקהילה בברוכין.

רק אחר כך גילו כי בחרו לגור באותו מקום, והשמחה על כך היתה גדולה. "נמשכנו לאנשים הטובים. ראינו את ההתנדבות וההתגייסות ואמרנו שככה אנחנו רוצים להתנהל בעתיד", מסבירים משה ושרה.

התיאום והקשר בין שני האחים מתבטא גם בהגרלת הקרווילות שנערכה בערב האחרון של הסמינר באלפים הצרפתיים. כל משפחה הגרילה את הקרווילה שבה תתגורר, ונכונה להן הפתעה משמחת: שתי המשפחות הגרילו קרווילות צמודות. בשטרסבורג שבצרפת הם גרו בשתי שכונות שונות, אך פה בארץ ישראל הגשימו חלום ועברו להתגורר אחד ליד השני.

במשפחת חמו שמונה אחים, ארבעה בנים וארבע בנות. אהרון הוא הבכור. כל ארבע הבנות עלו בשלב כזה או אחר לישראל ומתגוררות עם משפחותיהן בירושלים, בתל אביב ובבני ברק. כעת, לאחר ששני האחים, אהרון ומשה, עלו גם הם לישראל, נשארו בצרפת ההורים ושני אחים נוספים.

זוהי משפחה מוזיקלית. יעל ושרה מספרות כי לכל אחד מבני המשפחה יש בבית פסנתר. כשהאחים והאחיות נפגשים זו חגיגה מוזיקלית. כל אחד נוטל את הכלי שלו והם מפליאים במופע משותף. סוגיית המוזיקה ופיתוחה, כאן בישראל, חשובה מאוד למשפחות, בעיקר ליעל ואהרון. האחרון היה בצרפת מורה למתמטיקה ביום, ומורה לפסנתר בלילה. שלושת ילדיהם הגדולים כבר מנגנים היטב על כינור, קלרינט ופסנתר.

יעל, גננת במקצועה, סיפרה בצרפת כמה קריטי עבורם למצוא בישראל מקום שבו הילדים יוכלו להמשיך ולפתח את הכישרון המוזיקלי שלהם. "זה חשוב לנו מאוד". כשפגשנו אותה השבוע סיפרה כי הם מצאו בית ספר למוזיקה בפתח תקווה וגם באריאל הסמוכה, וציינה שאנשי האזור כבר שמעו על הגעת המורה לפסנתר, פנו לאהרון וביקשו ממנו להעביר להם שיעורים.

"בטוח יותר מצרפת"

שתי המשפחות מספרות על החיים שאותם השאירו בשטרסבורג. "החיים שם טובים. יש קהילה יהודית גדולה, יש בתי ספר יהודיים, תלמודי תורה, ישיבות וגנים. שטרסבורג זה מקום מיוחד", אומרת יעל ומספרת כי לא נתקלה באירועים אנטישמיים בעיר.

משה, רופא שיניים במקצועו, ושרה, רואת חשבון במקצועה, מסכימים איתה. גם להם היה טוב בשטרסבורג, אבל משה תמיד חלם לגור בכפר קטן, ובברוכין הגשים את החלום לעבור ולהתגורר בקהילה קטנה, עם בית ספר יהודי, בית כנסת, מכולת כשרה ואפילו ישיבה. ולמרות זאת, שתי המשפחות מודות כי אף על פי שהאנטישמיות בשטרסבורג היא בלתי נראית, הם לא יכלו להתנהג שם באופן חופשי.

הדברים מתחברים להחלטה של שתי המשפחות לעשות את הצעד ולעלות לישראל, אף על פי שלא גדלו בבית ציוני במיוחד. "כשחסר משהו בנשמה אז אתה מרגיש שאתה חייב לעשות משהו. אתה לא מבין למה, אתה פשוט מרגיש שחסר", אומר משה.

גיסתו, יעל, אומרת כי "החלטנו לעלות לישראל כי רצינו לחיות את החיים שלנו בדרך שלנו. בצרפת לא חשבנו שאנחנו יכולים להיות כמו שאנחנו, עד הסוף. נכון שלא היו לנו בעיות אבל לא הרגשתי שאני יכולה להתנהג כמו שאני. הרגשתי זרות, חוסר שייכות. ופה אני מרגישה כמו כולם. אני מרגישה לגיטימית".

מציע לעולים ציונות במקום קניונים. יוסי דגן (במרכז) עם משה ואהרון חמו // צילום: מרים צחי

כשהגיעו, נדהמו מקבלת הפנים החמה שלה זכו מתושבי ברוכין. זה החל בנתב"ג עם הנחיתה; המשיך בליווי אל הבתים החדשים בשירה וריקודים, "כמו חתן וכלה בשבע הברכות שלהם", אומרים משה ושרה בחיוך; והסתיים בשעות הקטנות של הלילה, כשהתושבים עזרו להם לפרוק את הציוד ולהרכיב רהיטים.

זרם המבקרים לא פסק וניתן היה להבחין כיצד כמעט בכל רגע נתון, מישהו דופק בדלת עם עוגה או מאכל כלשהו. ההתרגשות והשמחה מהתושבים החדשים ניכרת היטב בקרב תושבי ברוכין, וגם ההפך. "זה לא רק חסד כלפי חוץ. זה בטבע שלהם", אומר משה.

למרות שמהבית שלהם נשקף נוף מדהים של השומרון, כולל של הכפר הפלשתיני השכן בורוקין, הם מנסים שלא לחשוב על המצב הביטחוני ואומרים כי הם לא מפחדים. "אנחנו מרגישים פה בטוחים יותר מאשר בצרפת", אומרת יעל. אחד הדברים שהכי מרגשים אותה ואת שרה היא העובדה שילדיהם יכולים להסתובב בשכונה באופן חופשי, לרכוב על אופניים וללכת לבד לגן השעשועים. "לא היה לנו דבר כזה בשטרסבורג", הן אומרות ומסכמות: "זה הרבה יותר טוב ממה שחשבנו שיהיה".

"חשיבות לאומית"

במועצה האזורית שומרון מלווים מקרוב את הקליטה של העולים החדשים. לכל משפחה מוצמדות שלוש משפחות מאמצות מהיישוב. עד לתחילת שנת הלימודים מפעילה המועצה עבור הילדים קייטנה, ובמהלכה הם גם לומדים עברית.

המועצה, עם התושבים, אף מסייעת לעולים החדשים למצוא עבודה. "הם הופכים לחלק מהקהילה. הם לא נשארים לבד", אומר דגן. "קודם כל יש פה חשיבות לאומית. כל היהודים צריכים לגור בארץ ישראל, ובטח בלב השומרון. זה מרגש ומחזק. כשאני פוגש אותם בפעם הראשונה אני אומר להם שאולי אין לי קניונים ומטרו, אבל יש לי להציע להם ציונות. מי שמרים את הראש בעקבות הדברים האלה, אני יודע שיש בו פוטנציאל. אני אומר להם שלא חסרים לנו תושבים ושנאבקים אצלנו על כל בית, אבל אנחנו רוצים אותם".

המטרה העיקרית של המועצה היא למתג את השומרון כמקום שאליו יבואו בעוד עשר שנים, כך מאמין דגן, מאות אלפי יהודים מצרפת. "יש לנו שטח, יש קהילות חמות שרוצות לקלוט ויש לנו יתרון שהשומרון קרוב למרכז וקל יותר למצוא עבודה", הוא אומר.

בשנה האחרונה החלו במועצה לבחון את האפשרות ליישם את הקונספט של העלייה הקהילתית, גם על עולים מצפון אמריקה ואף מרוסיה ומאוקראינה.

בינתיים, כפי שמראים הנתונים של הסוכנות היהודית, העלייה היהודית מצרפת נמצאת בנסיגה. אם בין השנים 2013 ל־2015, בעקבות מספר אירועי טרור חמורים בצרפת, נרשמה עלייה מסיבית בכמות הצרפתים שעלו לישראל, עם יותר מ־7,000 עולים חדשים בשנה, בשלוש השנים האחרונות חלה צניחה במספרים, כשבשנה שעברה עלו לישראל מצרפת כ־3,500 יהודים.

השנה, במחצית הראשונה של שנת 2018, עלו לישראל כ־1,150 יהודים בלבד. שלום ואך מארגון "קליטת קהילות ישראל" מודה כי הנתונים מטרידים אותו. "70 אחוזים מיהודי צרפת מתחתנים בנישואי תערובת, ויהדות שלמה נעלמת", הוא אומר בתסכול.