וידויו של יועץ

הפעם הראשונה שבה חוויתי את ברק אובאמה היתה בברלין, בקיץ 2008. המועמד הדמוקרטי הטרי לנשיאות ארה"ב יצא למסע בינלאומי, שגולת הכותרת שלו היתה נאום שנשא בפני כרבע מיליון איש מתחת ל"עמוד הניצחון" בלב בירת גרמניה.

אובאמה, שהלהיב את ההמונים כמטיף דתי, הגיע אז לברלין מישראל. הנאום שנמשך כחצי שעה קושר כתרים לברלין כסמל של שחרור, חופש ותקווה. הוא מתחיל ונגמר בהתייחסויות לניצחון "המשותף" על הקומוניזם.

"השעות השחורות" בהיסטוריה של ברלין, שאליהן התייחס אובאמה, הן המצור הסובייטי על העיר, בתחילת שנות ה־60, שהובס הודות לסיוע אווירי אמריקני. אך בנאום אין כל התייחסות ישירה לשואה ולעברה הנאצי של ברלין - שעותיה השחורות באמת.

נזכרתי בהופעתו זו של אובאמה הודות לספר שיצא לאור בארה"ב לפני שבועות ספורים - "העולם כפי שהוא" מאת בן רודס, שהחל ככותב נאומיו של אובאמה, הפך ליועץ תקשורת במועצה לביטחון לאומי וסיים כמי שניהל את המערכה לאישור הסכם הגרעין עם איראן בקונגרס האמריקני, וטווה את המו"מ החשאי לנורמליזציה בין ארה"ב וקובה.

רודס נחשב לאחד האנשים המקורבים לאובאמה בשנותיו בבית הלבן, וזיכרונותיו מתקופת הנשיאות חושפים פרטים מעניינים על שנעשה באותם ימים. מעל לכל, ספרו של רודס מהווה בעיניי עדות לסכסוך הזהות הפנימי של יהדות אמריקנית, מסוימת, מתבוללת, ולניסיון הנואש לייצר זהות חדשה המבוססת על פרשנות חופשית של ערכים יהודיים, ובראשם "תיקון עולם". 

אמו של רודס יהודייה, וכמה מקרוביה נספו בשואה. אביו נוצרי והוא עצמו קיבל חינוך נוצרי. כשרודס זקוק ליהדותו כהצדקה לדבר כלשהו, הוא אינו מהסס להשתמש בה. אך ככלל הוא מעדיף להצניע אותה. זו גם גישתו לישראל: התייחסויותיו אליה בספר מצומצמות ביותר ובדרך כלל שליליות, כגורם המונע שלום או "פריצות דרך היסטוריות" כמו ההסכם עם איראן.

רודס קובע כי "הדמוגרפיה של ישראל השתנתה בשנות ה־90 וה־2000, צבאות ערב הפולשים התחלפו במעשי טרור מזדמנים, ישראל שדור אמי התייחס אליה באידיאליזציה הואפלה יותר ויותר על ידי ישראל שהונעה בידי תנועת מתנחלים ומהגרים אולטרה־אורתודוקסיים. זה היה הבסיס הפוליטי של נתניהו, והוא ידע היטב כיצד לשחק בפוליטיקה האמריקנית לצורכיהם". 

מתברר שבעיני רודס ודומיו, האיום הדמוגרפי על ישראל אינו נובע דווקא מרמת הילודה בקרב האוכלוסייה הערבית, אלא משינויים באוכלוסייה היהודית. ונתניהו - נציג אותה אוכלוסייה משתנה, שרודס אינו מהסס לכנות "שקרן", "התמחה במינוף השפעה מסוים: שימוש בלחץ פוליטי בארה"ב במטרה ליצור דמורליזציה לכל דחיפה משמעותית לשלום, כשם שהוא השתמש בהתנחלויות כאמצעי לייאש את הפלשתינים. לישראל", הוא כותב, "שחשתי כלפיה אהבה והערצה, היתה ממשלה שנראתה נחושה להתעמת איתנו". 

זו התפיסה שהיתה מקובלת בבית הלבן של אובאמה: ישנה ישראל הישנה והטובה, שפסקה להתקיים בשנות ה־70, וישנה ממשלתה הלעומתית, הקיצונית והמונעת שלום. כל המתרחש סביב לישראל נגד מטרות ישראליות ויהודיות, לא היה רלוונטי לשינויים הפוליטיים בישראל. "זה המקום שמצאנו את עצמנו לכל אורך כהונת הממשל: חסרי יכולת לדחוף את ישראל לכיוון השלום ומחזיקים בראי, המראה את שצריך לעשות". ישראל היא הבעיה. הפלשתינים הם הקורבנות.

מדיניות תמוהה 

בפרק המתאר את ביקורו של אובאמה כנשיא בישראל וברש"פ, בתחילת תקופת כהונתו השנייה, מספר רודס שהנסיעה היתה מלאה ב"רגשות מנוגדים" בגלל המודעות לכך שהוא אינו "יהודי מלא ואינו לא יהודי". רודס כותב שכאחראי לתכנון המסע התנגד ליוזמה "העקשנית" של שגריר ישראל, מייקל אורן, להפגיש את אובאמה עם יהודים אתיופים, מאחר שחש שאובאמה לא ירצה לפגוש "יהודים שחורים" יותר מאחרים.

רודס לא חש, עם זאת, במניפולציה כלשהי כשבמהלך מפגש בין תלמידי תיכון פלשתינים ואובאמה, אחד הצעירים פנה לנשיא ואמר: "מתייחסים אלינו באותה הדרך שבה התייחסו לשחורים בארצך, כאן במאה הזו, במימון ממשלתך". לאובאמה לא היתה תשובה להשוואה מחוסרת הבסיס הזו, שהותירה בו רושם עמוק, וגם רודס אינו מוצא לנכון להעמיד דברים על דיוקם. להפך: הוא דוחף את אובאמה לאתגר את ישראל באמצעות עמדה ביקורתית יותר כלפיה בנאומו - שאותו כתב.

אובאמה, מתברר, היה זה שנמנע מהקשחת הקו - גם אם ביקורו בישראל זכור כניסיון לעקוף את ממשלת ישראל ולפנות ישירות לציבור הישראלי, כדי שיפעל לשינוי מדיניות ממשלתו. התערבות בענייניה הפנימיים של ארה"ב נחשבה כפסולה בעיני רודס, אך לא התערבות בענייניה הפנימיים של ישראל.

גם אם אובאמה עצמו מצטייר בספר כאדם שקול, הוא זה שלעיתים קרובות הכתיב מדיניות תמוהה: כך, כשנמנע לבקר בישראל, אחרי נאום קהיר, כדי שלא ליצור קשר בין קריאתו לדמוקרטיה במזה"ת לסכסוך הערבי־ישראלי, או כשנמנע לדבר בנסיבות שונות על "אסלאם קיצוני" כדי לא לעשות לו "יחסי ציבור מיותרים". 

"הסכם או מלחמה"

 פתיחות כלפי איראן היתה חשובה בעיני אובאמה עוד לפני בחירתו כנשיא. הוא הדגיש בפני הצוות שלו, שניהול שיחות עם גורם כלשהו לא מהווה ויתור - מוטיב שאומץ על יד הנשיא טראמפ, במפגשיו עם נשיאי צפון קוריאה ורוסיה, אך זוכה לביקורת מצד הדמוקרטים.

כשמזכיר המדינה, ג'ון קרי, יוצא לסבב השיחות האחרון עם האיראנים על הסכם הגרעין, אובאמה מדגיש בפניו, לדברי רודס, שהוא אינו מעוניין בהסכם בכל מחיר. אך, לאחר שההסכם נחתם הוא מגייס את אנשיו למאבק כמעט צבאי להבטחת אישור ההסכם בקונגרס מול התנגדות ממשלת ישראל, איפא"ק והרפובליקנים.

לפי רודס, כשנגמרו ליריבים הטיעונים הם האשימו את אובאמה באנטישמיות. "לומר שאיפא"ק מוציא עשרות מיליוני דולר להבסת ההסכם עם איראן היתה אנטישמיות", כותב רודס, ומספר שאובאמה דחה האשמות אלו: "לא מדובר באנטישמיות, הם מנסים לקחת מאיתנו את הטיעון הטוב ביותר שלנו: זה או ההסכם או מלחמה".

ניצחונו של טראמפ בבחירות גרם לתחושת החמצה אצל אובאמה ואנשיו, מאחר שהם ידעו ששינויים שיישמו יועמדו בסכנה. אובאמה התוודה שהוא מרגיש שנבחר מוקדם מדי לנשיאות ארה"ב, שלא היתה מוכנה לשינוי. רודס מספר על ויכוח שהתעורר בינו לבין אובאמה - מה גורם לשינויים היסטוריים, בני אדם או תנועות חברתיות. רודס, שתמך ברעיון התנועות, אמר ימים ספורים לפני תום כהונת אובאמה: "טעיתי, אתה שינית את חייהם של מיליארדי בני אדם ברחבי העולם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו