בית חדש

כשמיכאל (שם בדוי), תלמיד ישיבה חרדי מהפלג הירושלמי הקיצוני, התייצב לראשונה מול דלת הכניסה של "הבית של ה.ל.ל" בירושלים, ליבו הלם בפראות. בידו אחז שקית ניילון, שבה הספיק לארוז כמה גופיות ולבנים, מזכרת צנועה מהישיבה שזה עתה עזב מאחור.

הוא ניצב בהתרגשות מול שער העולם החילוני, יודע שמעתה והלאה ישתנו חייו לבלי הכר. בלי משפחה, בלי הקהילה שבה גדל, בלי החברים שהכיר. רק הוא וההחלטה האמיצה להפקיד את עצמו בידי אנשי מעון החירום, שמסייעים ליוצאים בשאלה בצעדיהם הראשונים מחוץ לעולם החרדי.

עד לכניסתו לבית של ה.ל.ל נהג מיכאל (23) להפגין עם חבריו לפלג הירושלמי נגד גיוס חרדים. במשך תקופה ארוכה חסם צמתים והשתתף בפעולות מחאה אגרסיביות, אבל עמוק בתוכו הרגיש נטע זר בדרך החיים הדתית. היום, כשהוא חילוני גמור ומשרת בתפקיד טכנולוגי בחיל האוויר, הוא נזכר בקבלת הפנים החמה של אנשי העמותה בתחילת דרך החתחתים.

"הכי מצחיק זה שתמיד הפחידו אותנו מה.ל.ל", הוא מספר. "קראו להם 'כת השטן' ואמרו לנו להתרחק מהם. סיפרו לנו שאנשי העמותה שולחים מתנדבות יפות וחשופות לפגוש בחורי ישיבה תמימים, והן לוקחות את הבנים לחדר צדדי, 'מחטיאות' אותם ומצלמות את הכל לצורכי סחיטה. 

"אמרו גם שמושיבים בחורים בכוח לקרוא ספרים שסותרים את התורה ואת קיומו של אלוהים, ושאם בחור ישיבה טהור וצדיק מסרב להם ורוצה לעזוב, מאיימים עליו שיפיצו את הסרטון בכיכובו באזור שבו הוא גר.

"מבחינת ראשי הקהילה החרדית, המטרה להשאיר את כולם חרדים מקדשת את האמצעים. הם יעשו הכל כדי למנוע ממני ומבחורים אחרים לצאת בשאלה. אבל אני ההוכחה שזה לא הצליח להם. ואני לא יודע אם הייתי שורד את המסע בלי הבית של ה.ל.ל". 

• • •

הבית שוכן ברחוב יוקרתי בלב שכונת מלחה בירושלים. הכתובת המלאה נשמרת בסוד, מחשש להתנכלויות של חרדים. מדובר במקלט חירום יחיד מסוגו בארץ, שאותו מפעילה עמותת ה.ל.ל בשלוש השנים האחרונות כדי להעניק תמיכה ומחסה לחרדים בני 18-25, בנים ובנות גם יחד, שהחליטו לעזוב את הקהילות שבהן גדלו.

הבית מפנים. בנוי לאכלס עד 12 דיירים - והכתובת המלאה נשמרת בסוד, מחשש להתנכלויות של חרדים // צילום: נעם ריבקין פנטון

מנתוני העמותה עולה כי מדי שנה קרוב ל־800 חרדים בגילאים האלה בוחרים לצאת בשאלה. בקרב רובם המכריע, הצעד הדרמטי כרוך בניתוק מוחלט ממשפחתם, מה שמותיר אותם למעשה בודדים בעולם. חלקם מוצאים עצמם ברחוב, שם הם נחשפים לסמים, לאלכוהול ולפשע. הבית של ה.ל.ל טיפל עד היום ב־150 יוצאים בשאלה, ומנע מהם להידרדר.

"המקום הזה הוקם מתוך צורך שגילינו שקיים בשטח", מסביר יאיר הס, מנכ"ל עמותת ה.ל.ל. "לפני הקמתו היינו פוגשים את היוצאים בשאלה כשהם באו לאחד משלושת הסניפים שלנו לבקש סיוע. הם היו באים מהרחוב, ומספרים שישנו בגן העצמאות או בצומת. לא פעם המתנדבים בארגון היו מלינים את הבחורים והבחורות האלה בבתיהם, כדי שלא יסתובבו ברחובות".

ביקור בבית מגלה שהוא הכי רחוק מהדימוי של מקלט חירום. מדובר בווילה רחבה בת שלוש קומות, המעוצבת בסגנון מודרני ויכולה לאכלס בנוחות 12 דיירים - שישה בנים ושש בנות - לתקופה של ארבעה חודשים.

הקומה העליונה בווילה שייכת לדיירים הגברים, התחתונה לנשים, והאמצעית מציעה חלל מרכזי למפגשים ולפעילויות. בכל החדרים רצפת פרקט, ובכל קומה מקלחת ושירותים.

הרצפה בחלל המרכזי מרוצפת באריחים בהירים ויוקרתיים. המטבח המשותף מאובזר בשלל מוצרי חשמל מודרניים, ובאמצעו "אי" עם דלפק. על הקירות תלויות מסגרות לבנות קטנות, ובהן תמונות המנציחות רגעי אושר של דיירי הבית בטיולים המשותפים ברחבי הארץ. במרפסת, שאליה יוצאים דרך הסלון, עציצים מוריקים, המוסיפים קצת תחושת טבע ושמחה לבית האבן הירושלמי.

שלט בולט על הקיר מכריז "החיים הם לא רק שחור ולבן", ולדברי גבי (21), מדובר במוטו המרכזי של הבית כולו. 

"כל החיים לימדו אותנו שאין באמצע, אין אפור. יש שחור או לבן. לא שואלים שאלות ולא מטילים ספק. השלט הזה מדגיש עד כמה החיים פתוחים בפנינו, עד כמה יש גוני ביניים, שאפשר לבחור ולחיות לפיהם. זה הכי רחוק מצורת החיים שחיינו בה". 

עד לפני ארבעה חודשים התגורר גבי בצפון והשתייך לזרם הליטאי. מאז הוא הספיק לצאת בשאלה וגם לצאת מהארון. כעת הוא לובש בנינוחות ג'ינס לבן צמוד וחולצה בצבע ורוד עתיק ונועל נעלי סניקרס אופנתיות.

"כמי שנמשך לגברים, היה לי קשה שבעתיים לחיות במקום שהכל בו שחור ולבן. זה בכלל לא משהו שאפשר היה לרמוז עליו.

"כל החיים גדלתי עם הידיעה שאני צריך ללמוד תורה, ושבגיל מסוים אני צריך להתחתן ולהביא מספר מסוים של ילדים, לגדל זקן ולהיות אברך. זה מאוד הלחיץ אותי. הרגשתי שזה לא קשור אלי בכלל.

"במשך תקופה ארוכה ניסיתי בכל הכוח ללמוד חזק ולהתאים למסגרת. רציתי לְרצות את כולם ולגרום להורים שלי להתגאות בי, אבל זה לא עבד. עד שהחלטתי שזהו, אני יוצא לחיות את חיי כמו שאני חושב ורוצה, בלי שאף אחד ישפוט אותי".

• • •

צוות הבית של ה.ל.ל מורכב מעובדת סוציאלית קלינית, האחראית גם לניהול הבית, לצד עובדת סוציאלית נוספת, אם בית וחמישה סטודנטים, שעוסקים ברובם במקצועות טיפוליים. אלה מאיישים את הבית גם בשעות הלילה, ומציעים למעשה מענה 24/7 לדיירים ולכל מי שמתדפק על הדלת.

אחת לשבוע מחויבים דיירי הבית להיפגש עם עובדת סוציאלית, שמלווה אותם באופן אישי. אחת לשבוע גם מתקיימת בבית אסיפת דיירים בהשתתפות העובדת הסוציאלית של הבית, שבמהלכה נערך דיון, וכל דייר משתף את חבריו בחוויות שעבר במהלך השבוע.

במהלך שהותם בבית מתבקשים הדיירים לעשות צעדים מעשיים לצורך מציאת עבודה. בתום ארבעה חודשים הם רשאים לעבור ל"דירת מעבר" של העמותה, שבה הם למעשה מנהלים חיים עצמאיים, כולל תשלום שכר דירה סמלי של 100 שקלים לחודש. בתום חצי שנה הם עוזבים את הדירה ויוצאים לחיים עצמאיים לחלוטין. ה.ל.ל מפעילה ארבע דירות כאלו, בירושלים וברמת גן.

נטע דובדבני בשיחה עם דיירי הבית. "אנחנו לא מנסים לשכנע את הצעירים והצעירות לשום כיוון" // צילום: נעם ריבקין פנטון

"לפעמים באים אלינו יוצאים בשאלה כשהם לבושים רק בבגדי הישיבה שעל גופם", אומרת נטע דובדבני, מנהלת הבית, עובדת סוציאלית קלינית בהכשרתה. "כל אחד שמגיע מקבל מייד מגבת, סבון ושמפו, ויש לנו מחסן של בגדים נקיים, שממנו הם יכולים לבחור איזה בגד שהם רוצים. רק אחרי יום או יומיים אנחנו יושבים איתם לשיחה".

הדיירים כפופים לחוקים קשיחים. כולם נדרשים להתעורר עד 9 בבוקר ולחזור לבית לפני 11 בלילה, אלא אם כן הם עובדים. 80 אחוזים מהתקציב למימון הבית מגיעים מתרומות, ועוד 20 אחוזים - מסיוע של משרד הרווחה. על הדיירים עצמם מוטלת האחריות לדאוג לניקיון הבית, לקנות את מוצרי המזון ולבשל.

"רבים מהבחורים שמגיעים אלינו לא נכנסו מעולם למטבח, ולא יודעים להכין אפילו חביתה", אומרת דובדבני. "זה נובע מכך שחינכו אותם להאמין שכל רגע שבו הם לא לומדים תורה הוא רגע של בטלה. 

"הכל חדש להם, הכל מוזר. פעם, בחור ישיבה שהגיע לבית שאל אותי מה לובשים בלילה כפיג'מה אצל החילונים. אפילו המעבר לג'ינס קצר מרגיש להם חושפני מדי, כי רואים להם את הרגליים.

"אנחנו מלמדים אותם איך ללכת לקניון, איך לבחור סגנון לבוש שמתאים לאופי שלהם, ואפילו איך לצפות בהצגות ולצאת לטיולים בארץ, כדי שיכירו את התרבות של העולם החילוני".

יש כאלה שבוחרים לשוב לקהילה החרדית?

דובדבני: "בודדים, וזה בסדר גמור. אנחנו לא מנסים לשכנע אותם להישאר. בכלל, אנחנו לא משכנעים את הצעירים והצעירות האלה לשום כיוון. אנחנו גם מקפידים על הפרדה בין חלב ובשר, ובשבת יש גם פלטה חשמלית.

"יציאה בשאלה זה כמו להיות עולה חדש במדינה שבה אתה מכיר את השפה, אבל לא מבין את המשמעויות של המילים. אנחנו באים להקל עליהם את ההתאקלמות.

"סביב ימי עצמאות, למשל, אנחנו עושים פעולות הסברה ותולים בבית את דגל ישראל. חלק מהדיירים באים מחברה שבה היו שורפים את הדגלים האלה, ופתאום הם פה, מרשים לעצמם להניף אותם בגאווה. ביום הזיכרון לקחנו אותם לטקס מרגש בקיבוץ. הם מעולם לא חוו את היום הזה או התייחסו אליו בכלל". 

לדברי דובדבני, היוצאים בשאלה מחזיקים בתחילת דרכם באמונות מוטעות. "למשל, הם חושבים שאצל החילונים יש כל הזמן אורגיות. הם חושבים שכל בחורה שהם יפגשו תרצה מייד לקיים איתם יחסי מין, כי זה מה שתמיד אמרו להם. ואז הם מגלים שזה לא ככה". 

איך באמת מתאפיין המפגש שלהם עם בני המין השני? 

"עבור רבים מהם מדובר במפגש ראשון עם בני המין השני שהוא לא לצורך שידוכים. הם למדו שכל אישה שהם יפגשו תעורר בהם מייד יצר מיני, והם ירצו, כביכול, לאנוס אותה. אז יש להם פחד, שמושרש עמוק בחינוך של שנים. כשהם אכן פוגשים בחורה, הם מצפים שהיא תהיה מפתה, כמו שלימדו אותם. אבל אז הם מגלים שהיא אישה רגילה, שיותר דומה לאחותם מאשר לפרוצה ברחוב.

"הרבה פעמים הם לא מסתכלים לבחורה בעיניים, ולא יודעים על מה לדבר איתה מלבד חתונה וילדים. אפילו שיחת חולין של 'מה נשמע' קשה להם". 

• • •

"אני הייתי בדיוק כמו החבר'ה שנטע מתארת", משחזר מיכאל, שמשרת בחיל האוויר, מוגדר כחייל בודד ומתגורר בבית החייל. לבית של ה.ל.ל הגיע בהמלצת חבר חרדי, שהיה שם בעצמו. הוא עזב את הישיבה שבה למד, השאיר מאחור הורים, אחים ואחיות, והגיע עם שקית הניילון, כשהוא בודד ומפוחד. 

"עד גיל 20 חייתי חיים רגילים ומאושרים. מעולם לא הרגשתי חוסר במשהו, ולא היו לי ספקות. המשפחה שלי אהבה אותי ולא החסירה ממני כלום, לפחות לא לפי השקפת עולמה ואמונתה. 

"אבל אז התחלתי לראות בתורה סתירות, שהעלו אצלי ספקות. לדוגמה, בספר בראשית מתואר שאלוהים ברא את אדם, ואחר כך את חוה. בהמשך כתוב שהוא ברא אותם יחד, 'זכר ונקבה ברא אותם'. זה גרם לי להרים גבה. כשפניתי לרבנים, הם לא נתנו לי תשובות מספקות. הם כל הזמן אמרו שאני לא הראשון ששואל, ושעובדה שבכל זאת כולם נשארים חרדים. חוסר המענה גרם לי לחפש את התשובות לבד".

שער הכניסה לבית. מקפידים על הפרדה בין חלב לבשר, ובשבת יש פלטה חשמלית לכל המעוניין // צילום: נעם ריבקין פנטון

הוא החל לבקר בסתר בספריות עירוניות ולנבור בספרי מדע. העמיק במושגים כמו "אבולוציה" ו"זואולוגיה", שהיו עד אז זרים לו, והבין שבניגוד לכתוב בתורה, העולם נברא לפני מיליארדי שנים, ושלמוצא האדם אין בהכרח קשר ליצירה אלוהית. 

"כל חיי לימדו אותנו שברק ורעם קורים כשאלוהים כועס ורוצה שכולם יחזרו בתשובה. שרעידת אדמה מתרחשת בגלל משכב זכר. אנשים אשכרה מאמינים בזה, לא מטילים ספק. בשבילי כל הגילויים החדשים גרמו לבלבול עצום ולסתירה פנימית עמוקה. פתאום הבנתי שכל מה שלימדו אותי לא היה נכון.

"נחשבתי לאחד התלמידים הטובים בישיבה, וכל כך רציתי לגלות שאני טועה. כל כך רציתי להפסיק לחקור ולשאול שאלות. אבל ברגע שהסקרנות שלי התעוררה - היא משכה אותי עוד ועוד".

במשך שנתיים המשיך מיכאל לחיות כתלמיד ישיבה, ולמעשה הגדיר את עצמו "תלמיד אנוס". המרחק בינו ובין האמונה הלך וגדל, ובכל בוקר התפלל "מהפה אל החוץ".

נקודת המפנה בחייו נרשמה בפברואר 2017. "לקראת גיל 21, הוריי התחילו ללחוץ עלי סביב שידוך וחתונה. היה ברור לי שפה המשחקים צריכים להיגמר. ידעתי שאין מצב שאתחתן עם בחורה שחושבת שהיא מתחתנת עם צדיק, בזמן שאני כבר לא מאמין בכלום. 

"התחלתי לגלגל בראש את הרעיון של יציאה בשאלה, אבל פחדתי. לא היה לי ניסיון, ועד אז החילונים היו עבורי יצורים מכוכב אחר. באותה תקופה היה לי רק חבר אחד, שגם בו התעוררו הספקות, והוא זה שהמליץ לי על ה.ל.ל".

אחרי שאזר אומץ התקשר מיכאל למספר הטלפון של העמותה. מעברו השני של הקו ענתה עובדת סוציאלית. הוא גולל בפניה את סיפורו, ובין היתר התעניין לדעת אם ייחשב לעריק מבחינת צה"ל, אם יחליט לצאת לעולם החילוני. אחר כך הלך לפגישה עם נטע, מנהלת הבית, ועם מאיה, העובדת הסוציאלית.

"זאת היתה הפעם הראשונה שישבתי ככה מול בחורות וניהלתי שיחה. זה היה מביך ברמות קשות, לא ידעתי איך להתנהל מולן. בשבילי בנות היו תמיד משהו שמתעלמים ממנו, ופה הן יושבות ומקשיבות לי, נותנות לי עצות. בשיחה הן הסבירו לי שהבית מיועד בדיוק לאנשים כמוני, שרוצים לצאת בשאלה ושחסר להם ידע או מקור תמיכה בעולם החילוני.

"בתום הפגישה חזרתי הביתה, מבולבל עוד יותר. מצד אחד, רציתי לעזוב הכל ולחיות את החיים כמו שאני רוצה, ומצד שני, פחדתי מהלא נודע. בכל פעם צץ משהו שגרם לי לדחות את הצעד. פעם זאת היתה מסיבת יום הולדת 60 של אבא שלי, ואחר כך חג כלשהו.

"אבל כשהוריי התחילו ללחוץ עלי שוב בעניין שידוך, הבנתי שאף פעם לא יהיה 'הזמן הנכון' לעזוב, ושלמרות הפחד אני חייב לקבל החלטה".

• • •

במוצאי שבת, בפברואר 2017 ("אז הייתי קורא לזה חודש שבט"), התקשר מיכאל לבית והודיע שיבוא למחרת. ביום ראשון הוא קם ממיטתו כרגיל, הלך להתפלל, חזר לישיבה, ארז את הגופיות בשקית - ויצא לכיוון הבית במלחה.

"יצאתי כשאני לבוש בבגדים חרדיים. את הכובע והז'קט של החליפה זרקתי בדרך לפח. כשהגעתי לבית, הייתי כאילו על אוטומט. עשיתי מה שאמרו לי, בלי לחשוב יותר מדי, אחרת לא הייתי מצליח לעשות את הצעד. 

"מייד לקחו אותי למחסן הבגדים בבית. לקחתי ג'ינס וחולצה אקראית. היום אני יודע להגיד שהשילוב היה מזעזע. הג'ינס היה מלא קרעים, החולצה מכופתרת כזאת, של חנונים, ובגלל שלא היו להם נעליים להחלפה, נשארתי עם שלי, שהיו דוסיות לגמרי. גם המשקפיים שלי היו שעטנז מזעזע כזה, משקפיים בלי מסגרת עם עדשות קטנות, שמאוד אופייניים לחרדים". 

עדכנת את הוריך בצעד הדרמטי?

"רק למחרת החלטתי לכתוב להם מכתב, שבו סיפרתי שאני עוזב את הישיבה. למעשה, עד היום הם לא ממש יודעים שאני חילוני גמור, ובטח לא שאני משרת בצבא. זה היה גומר אותם.

"הקשר בינינו מאוד רופף, אנחנו נפגשים בעיקר באירועים משפחתיים כמו חתונות. הם עדיין חושבים שאני שומר שבת".

בלילה הראשון הוא לא הצליח לישון כלל, גם לא לאכול. "במשך תקופה לא הצלחתי לעכל את האוכל שהיה בבית, הוא לא היה עובר לי בגרון. לא בגלל שלא היה טעים או לא היה כשר, אלא פשוט בגלל שהייתי במצב של הלם.

"מייד בהתחלה הבנתי שאני חייב למצוא עבודה ולהיכנס לעניינים. תמי, העובדת הסוציאלית, עזרה לי לכתוב קורות חיים ובאה איתי לבנק כדי לפתוח חשבון, כי לא היה לי מושג מה צריך לעשות.

"הלכתי לראיון עבודה ברשת של חנויות ספרים, וכשביקשו ממני שם את מספר הנייד, לא ידעתי מה זה בכלל. עד לאותו רגע לא היה לי סמארטפון, לא ידעתי מה זה אינטרנט וגוגל. כשהתקבלתי לעבודה שם, מצאתי את עצמי יושב שעות במחסן הספרים. בגיל 21 קראתי לראשונה את 'מעשה בחמישה בלונים', 'המפוזר מכפר אז"ר', 'תירס חם' ו'הבית של יעל'. רציתי לבלוע את העולם ולדעת הכל. לא רציתי שיהיה מצב שמישהו ידבר איתי על 'בוב ספוג' ואני אתָקע".

הרחוב החרדי. מיכאל: "ראשי הקהילה יעשו הכל כדי למנוע ממני ומבחורים אחרים כמוני לצאת בשאלה" // צילום: ליאור מזרחי

השלמת פערים תרבותיים היתה רק אחת המשימות שמיכאל נאלץ להתמודד איתן כחילוני טרי. "כל הידע שלי במטבח הסתכם בהכנת חביתה. רותי, אם הבית, לימדה אותי להכין סלט. הפעם הראשונה שבישלתי פסטה, רחצתי כלים ושטפתי את הרצפה היתה בגיל 21 וחצי. היום אני יכול להגיד שאני מאוד אוהב לשטוף כלים. זה מרגיע אותי".

הוא מספר שגם להשתמש בדאודורנט לא ידע עד שהגיע לבית. "אצלנו בבית לא הקפידו על זה, וגם לא על מקלחת יומית. זה לא נבע מזה שאנחנו מלוכלכים, אלא פשוט מהעובדה שלא מייחסים לזה חשיבות בעולם החרדי. גם בתורה לא כתוב שצריך להתקלח כל יום".

בקיץ שעבר התגייס מיכאל לצה"ל. מכיוון שלא היה חתום על הסכם "תורתו אומנותו", הוא נחשב לעריק ונשפט למאסר בכלא צבאי. "הפלג הירושלמי רצה שכולנו ניחשב לעריקים ושיכניסו אותנו לכלא, כדי שאפשר יהיה לעשות בלאגן. הם מאוד קיצוניים בדבר הזה.

"בדרך כלל, כשמישהו מהקהילה שלנו נלקח לכלא, כל הקהילה באה כדי להפגין למען שחרורו. אני הייתי לבד. אף אחד לא ידע שאני שם. זו היתה התקופה שבה הרגשתי הכי לבד בעולם. 

"אבל אני שמח שזה מאחוריי, ושהתחלתי עם דף נקי. בסך הכל, לא היה לי משהו אישי נגד הצבא. הייתי יוצא להפגנות ולחסימות כבישים לא מתוך אמונה, אלא מפני שהשתייכתי לקהילה שדרשה את זה ממני". 

מאז שיצאת בשאלה היו לך רגעי משבר? מחשבות שניות?

"לא פעם ולא פעמיים אמרתי לעצמי, איזו טעות עשיתי. הבית של ה.ל.ל, עם כל הטוב שלו, ועם כל זה שהוא העמיד אותי על הרגליים, הוא לא תחליף לבית. אחרי הכל, אצל ההורים היה לי טוב, לא באתי ממקום שסבלתי בו. הרגעים הכי קשים בשבילי הם רגעי הגעגועים למשפחה".

אתה כועס היום על הקהילה שעזבת?

"לא, אני בעיקר מתוסכל. אם יש בי כעס כלפי מישהו, זה כלפי המדינה. מי שמאפשר לחרדים לגדל דור שלם של ילדים חסרי השכלה, שלא תורמים לחברה, זאת המדינה. היא יכולה לעצור את זה".

• • •

שמואל (24), דייר לשעבר בבית של ה.ל.ל, מתגורר כיום ברמת גן ומתפרנס מעבודה משרדית בארגון ציבורי גדול. הוא לומד מדעי המחשב במכללה במרכז הארץ, ולמרות גילו, עתיד להתגייס בעוד כחודש לצבא לשירות של שנתיים ושמונה חודשים. הוא גדל במשפחה חמה ואוהבת בביתר עילית, השתייך לזרם הליטאי ונחשב לתלמיד ישיבה עם עתיד מזהיר.

לבית של ה.ל.ל הגיע לפני כשנה, "כשעוד לא הייתי סגור על עצמי שאני רוצה לצאת בשאלה". לדבריו, מהרגע שהתחילו לצוץ בו ספקות לגבי האמונה ועד להחלטה לקום וללכת עברה שנה שלמה. 

"במהלך השנה הזאת קניתי סמארטפון, קראתי על עמותת ה.ל.ל והבנתי שיש להם מקלט חירום. במארס 2017, כשהייתי כמעט בן 22, אזרתי אומץ והתקשרתי אליהם. הייתי כל כך מבוהל מרעיון היציאה בשאלה, ששאלתי אם אני יכול לגור שם גם אם אני עדיין מתלבט. הם ענו לי שהם שם כדי לעזור, ושאם אחליט בסופו של דבר שאני רוצה להישאר חרדי, אני יכול. זה מאוד הרגיע אותי".

הס. "מציעים תמיכה" 

באחד הימים, בשעת ערב, חבש שמואל את כובעו השחור, לבש על חולצתו הלבנה את ז'קט החליפה - ויצא לבית של ה.ל.ל. "כשהגעתי, היו בבית חמש בנות וחמישה בנים. הייתי מבולבל מאוד. לקחתי ממחסן הבגדים ג'ינס וטי־שירט צבעונית עם ציור עליה.

"ככה פתאום, ברגע אחד, מבחור חרדי שבחיים לא דיבר עם בחורות, מצאתי את עצמי יושב על ספה כשלידי בחורה, ושנינו צופים בטלוויזיה. זה היה הדבר הכי הזוי שאני זוכר מאותו ערב.

"אחרי ההלם הראשוני היו הרבה עליות ומורדות, כמו רכבת הרים. כל רגש שחוויתי היה מאוד קיצוני ומועצם, אבל למרות הקושי, היום אני יודע להעריך את החופש שיש לי, וזה שווה הכל. ככה בדיוק דמיינתי את חיי, אחד לאחד".

במשך שנה התנהל שמואל בבית כחילוני, אבל כשיצא לעיר, הקפיד ללבוש את הבגדים החרדיים. "הישיבה שבה למדתי היתה בירושלים. כל החברים שלי היו משם, ותמיד פחדתי שמישהו יראה אותי כחילוני. זה ממש הלחיץ אותי. אז יצאתי החוצה כחרדי, למרות שבסופו של דבר לא פגשתי ברחוב אף אחד מהם".

איך הוריך הגיבו ליציאה בשאלה?

"בהתחלה אמרתי להם שאני עוזב את הישיבה, וזה היה להם קשה. אחרי חודש אמרתי להם שאני עובר לגור בירושלים, בישיבה שבה נמצאים חרדים שלא רוצים רק ללמוד, ושבחלק מהזמן הם גם עובדים. בתכלס, לא הלכתי לשם, אלא לה.ל.ל. ככל שעבר הזמן, האכלתי אותם בכפית בעוד פרט ובעוד פרט, עד שהם הבינו שאני כבר לא חרדי".

אתם בקשר כיום?

"אחת לכמה חודשים אני לובש את המכנסיים השחורים ואת החולצה הלבנה והולך לבקר אותם. אפשר להגיד שזה סוג של קשר, אבל לא קשר תומך. הם לא מוכנים לראות תמונה שלי כחילוני, לא מתעניינים בלימודים שלי, ולא מאחלים לי הצלחה לפני מבחן. הם בטח לא מחמיאים לי כשאני מקבל ציון טוב. מבחינתם, כל זה לא קיים.

"הם אפילו לא שואלים איפה אני גר ומה הכתובת שלי. רק מחכים לרגע שאחזור לעצמי ואחזור לקהילה. אבל מבחינתי אין מצב שזה יקרה".

שמואל מודה שבכל הקשור להתנהלות יומיומית בעולם החילוני, הוא היה בור גמור. "לא ידעתי איך עובדים עם חשבון בנק, לא הכרתי את כל סוגי כרטיסי האשראי שקיימים. לא נעים לי להגיד, אבל השבוע, בגיל 24, חתמתי על צ'ק בפעם הראשונה בחיי. הבית של ה.ל.ל היה בשבילי קביים, שעזרו לי לייצב את עצמי מול העולם. 

"למרות שזאת נשמעת קלישאה, אני מרגיש שנולדתי מחדש. התחלה חדשה בעולם זר היא דבר מפחיד מאוד, ואני מאמין שבלי הבית הזה, בחיים לא הייתי עושה את הצעד. סביר להניח שהייתי נשאר בקהילה וחי בשקר".

אתה מרגיש שהצלחת להשתלב טוב בחברה החילונית?

"למרות שהבית חשף אותנו מאוד לתרבות החילונית ולקח אותנו לטיולים בארץ, כדי שנכיר כמה שיותר מקומות, זה עדיין לא הביא אותי למקום שבו אני מרגיש שאני שולט. יש לי חסך תרבותי אדיר.

"זמרים כמו הראל סקעת, מירי מסיקה, מוש בן ארי וקרן פלס אני מכיר בעיקר מהתוכניות שראיתי אחרי שיצאתי בשאלה. את שלמה ארצי התחלתי לשמוע רק בשבועיים האחרונים. על אריק איינשטיין ושלום חנוך שמעתי, אני יודע שהם זמרים מאוד נחשבים בעולם החילוני, אבל אין לי מושג אילו שירים יש להם.

"זמרים מהזמר המזרחי, כמו עומר אדם ואייל גולן, אני מכיר יותר טוב, אבל עדיין לא מרגיש מחובר למוזיקה הזו. גם היום, אני בעיקר אוהב לשמוע שירים חסידיים.

"אני לא מכיר סרטים ישראליים, ואני לא מתכוון לשבת ולעשות מרתון סרטים רק כדי להרגיש שאני כמו כולם. אני מאמין שבצבא אתוודע לסרטים האלו, אם ארצה ואם לא, ואשלים את החסר. חוץ מזה, לכל בן אדם חדש שאני מכיר אני אומר שאני יוצא בשאלה, אז אין הרמת גבות על חוסר הידע שלי".

יש לך כבר תוכניות לגבי השירות בצבא?

"אני מאוד מקווה שייתנו לי לשרת בתפקיד שקשור למדעי המחשב. אחרי הצבא אני מקווה ללמוד אדריכלות, זה תחום שמאוד מעניין אותי. ואני רוצה לטרוף את העולם, לבקר בכמה שיותר מקומות".

היית בחו"ל בעבר?

"בשנה שעברה נסעתי לחו"ל בפעם הראשונה, לבד. סוף שבוע באיטליה, בלי לדעת מילה באנגלית. רציתי להוכיח לעצמי שאני חזק ושאני יכול להתמודד עם כל דבר. זאת היתה חוויה מאוד עוצמתית. הרגשה של חופש מוחלט, בלי להצטרך להסביר מי אני ומאיפה באתי".

• • •

איציק (18 וחצי) מקריית גת סיים לפני כחודש את מגוריו בבית של ה.ל.ל, ועבר לדירת המעבר של העמותה בירושלים. למחייתו הוא עובד במזנון של בית קולנוע בעיר.

יציאתו בשאלה הביאה לניתוקו מהוריו ומתשעת אחיו. כמי שגדל בחסידות גור, אין לו בגרויות, והוא יודע שיצטרך "לעבוד קשה" כדי להוכיח את עצמו. השאיפה שלו היא לצאת למכינה קדם־צבאית, ואז להתגייס כלוחם קרבי.

"עברתי תהליך לא קל, ואני עדיין עובר אותו. כל יום הוא התמודדות, עוד שלב שמלמד אותי משהו חדש על החברה החילונית. אני רוצה להוכיח את עצמי, ואני משוכנע שאני אצליח.

"בחסידות גור תמיד חינכו אותנו שאנחנו האליטה של העולם, ושרק אנחנו עושים בדיוק את מה שאלוהים רוצה מבחינה רוחנית והלכתית. אני לא יודע למה, אבל כבר בגיל 7 אני זוכר את עצמי מעלה ספקות לגבי האמונה. בגיל 14 עברתי אירוע שהיום אני יודע להגדיר כניצול מיני מצד תלמיד ישיבה גדול ממני. אני זוכר שהרבנים כעסו עלי ואמרו לי שמה שעשינו קרה באשמתי, ושזה משול לרצח.

"למרות שהייתי הצד הנפגע, האשימו אותי. מבחינתי, זה היה השבר הגדול. לא האמנתי שאלוהים באמת רוצה שארגיש כל כך רע עם עצמי על משהו שעשו לי".

הוא נשלח לישיבת תלמוד תורה באשדוד, ושם הסתקרן לשוטט ברחובות, להציץ בעיתונים ולהיחשף לעולם שבחוץ. "בחסידות גור יש שמירה אדוקה על כל חבר קהילה, כל הזמן, אבל הצלחתי לחמוק כמה פעמים ולהסתובב בעיר. זאת היתה התקופה שבה התאבדה אסתי וינשטיין, והיו הרבה כתבות על החסידות ועל החוקים הקשים שבהם אנחנו חיים. ככל שהסתובבתי יותר, הרגשתי יותר שבחסידות מסתגרים כמו בגטו, ושהחיים האמיתיים נמצאים בחוץ. 

"לא היה לי את מי לשתף בלבטים שלי. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות ככה, ושלמרות הפחד לאבד את כל המשפחה, אני חייב לעשות את זה בקאט אחד".

במוצאי ראש השנה אשתקד לקח איציק כמה בגדים, שם אותם בתיק והתחיל לשוטט ברחובות.

"לא ידעתי מה אני הולך לעשות ואיפה אישן. חיפשתי אדם שייראה לי חילוני, אולי הוא יבין את המצוקה שלי ויעזור לי. כשראיתי מישהו כזה בתחנת אוטובוס, עליתי אחריו והתיישבתי לידו. התחלתי לדבר איתו וסיפרתי לו שברחתי מהישיבה, ושאני לא רוצה לחיות ככה יותר. למזלי, נפלתי על מישהו שהקשיב לי, ובדיעבד התברר שהוא סייע להרבה יוצאים בשאלה.

"הסברתי לו שזה חלון ההזדמנות היחיד שלי לעזוב בלי שיתפסו אותי. הוא התקשר לחבר שלו, שמארח בדירה שלו חיילים בודדים, והוא קיבל גם אותי לדירה.

"הייתי מפוחד ומבוהל, אבל גם נחוש מאוד שזה מה שאני רוצה, ושאני לוקח אחריות על החיים שלי. כשהגעתי לדירה, הדבר הראשון שעשיתי היה לחתוך את הפאות. זאת היתה תחושה של שחרור וסיפוק עצום".

אחרי יומיים בדירה, שבה שהה רוב הזמן לבדו ("החיילים כבר חזרו לבסיס"), החליט לבדוק את "בית אתנחתא", מרכז סיוע ודיור זמני לבני נוער בגילאי 13-19, שעליו שמע בעבר כמקום שמסייע לכל מי שאין לו מקום מגורים. 

"בגלל שהייתי אז בן פחות מ־18, ביקשו שם אישור מההורים. לא היה לי אומץ להתמודד עם ההורים שלי, לכן ביקשתי מהעובדת הסוציאלית שהיתה שם שתתקשר במקומי. היא סיפרה להוריי שהגעתי אליהם, ושאני כבר בלי פאות.

"התברר שהוריי כבר חשבו שחטפו אותי, ומאוד דאגו. אבא שלי הסכים להיפגש איתי. ביקשתי שרק הוא יבוא, והוא באמת בא לבדו, וניסה לשכנע אותי לחזור. זו היתה פגישה מאוד טעונה, בכיתי והתנצלתי. כאב לי שאני מכאיב להם ככה. לפני שנפרדנו הוא רק ביקש שאניח תפילין כל יום".

נפרדתם בחיבוק?

"בחסידות גור אין הבעת רגשות. אבא שלי בחיים לא חיבק אותי, ואמא שלי תמיד אמרה שאם היא תחבק אותי, זאת זילות של הכבוד שלי. אני זוכר מקרה אחד, שבו נפגשתי עם קרובת משפחה, וברגע של ספונטניות התחבקנו משמחה. היא נרתעה מייד לאחור, היתה בטוחה שהחיבוק שלנו נחשב לגילוי עריות.

"הבטחתי לאבא שאניח תפילין, ובאמת עשיתי את זה במשך חודש. כשהוא ראה שאני לא מתכוון לחזור, הוא ניתק איתי את הקשר".

• • •

כשאיציק הגיע לגיל 18, הפנתה אותו עמותת "ובחרת", שמסייעת ליוצאים בשאלה, לבית של ה.ל.ל.

"הגעתי בשעת אחר צהריים ופגשתי את אודיה, העובדת הסוציאלית. היא הרגיעה אותי, אמרה לי שאני יכול לישון שם בלילה, ונשוחח בבוקר. אמרתי לה שאני רוצה להוציא תעודת זהות, כי שלי אבדה, ואני לא יודע איך עושים את זה. אמרתי שאני מעוניין ללמוד את כל הכללים החדשים של החברה החילונית. 

"לפני שהגעתי לבית, לא היה לי מקום יציב שבו יכולתי להתחזק ולהתחשל. בבית פגשתי עוד חמישה חבר'ה כמוני. גם עכשיו, אחרי שעזבתי לדירת המעבר, אני עדיין בקשר קרוב איתם".

מה היה הגילוי הכי מפתיע שלך על החברה החילונית?

"תמיד אמרו לנו שאצל החילונים זה סדום ועמורה, ושהכל מותר. גיליתי שזה לא נכון. גם בחברה החילונית יש כללים וחוקים, ובניגוד לחסידות, אם מישהו פה לא בסדר, לא מטאטאים את זה מתחת לשטיח, אלא מטפלים כמו שצריך, ואפילו מנהלים על זה שיח".

היו רגעי משבר בדרך?

"המשבר הכי גדול שלי, שגם הבית לא הצליח לסייע לי להתמודד איתו, הוא אובדן הקשר עם ההורים. אני כל כך רוצה שהם יסכימו להיפגש איתי. אני אוהב אותם, הם חסרים לי מאוד. 

"אני יודע שעכשיו אני חי חיים שונים משלהם, אבל אני מאמין שאפשר להיפגש באמצע. אני אפילו מוכן שרק נדבר בהתחלה בטלפון. אני מקבל את דרך החיים שלהם, ולא אנסה לשכנע אותם לחיות כמוני. אני רק רוצה שגם הם יקבלו את הדרך שאני בחרתי". √

michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו