אנשים שתפנים הם אנשים בודדים. חוויית הקיום שלהם היא בדידות, והיא נרפאת באמצעות קהל. כשאתם קוראים טור אישי של מישהו, אתם מפיגי הבדידות שלו.
אם הייתי מחברת את כל המילים שכתבתי לעמוד הזה בימים האחרונים, ומחקתי, וכתבתי שוב, הייתי מקבלת שטיח נעים ורך עד לירח. קלת כתיבה שכמוני, שועלת מילים, מחרשה של מקלדות, והנה אני קפואה מול המחשב. מספרת סיפור ומוחקת. כותבת ומתחרטת. כתבתי עשרה טורים שונים. ומחקתי.
מה הבעיה, לדווח על עולם הנמלה שלי? זה לא שיש פה חרדת חשיפה. המעיים שלי הרי פעורים לעולם כמו צפרדע בידיים של סטודנטים לרפואה. כל כבודה בת מלך חוצה, שפורסת סדינים בשמש, מספרת על היריון עוד לפני שרואים, מעלה את הכיור המלוכלך לפייסבוק. בעיה לכתוב? כבר הזרמתי בחיי עשרות מיליוני מילים לנהר העולם, קטן עלי 900 לעמוד החדש במוסף.
קטן? גדול. הייתי בבית הספר היסודי כשהתחלתי לקרוא את יאיר לפיד ב"מעריב", ואחר כך ב"ידיעות", גוזרת מהדף דימויים ומנגינות, ואמרתי לעצמי: כזה. אני יכולה. הייתי בסוף לימודי העיתונות כשאחד המורים שאל אותנו מה החלום שלנו, וכולם הילכו בקטנות ואמרו "כתב לענייני" או "תחקירן של תוכנית", ורק אני התחצפתי כלפי השמיים ואמרתי: "בעלת טור אישי בעיתון ארצי גדול".
והנה קם הדבר ונהיה, והחולמת הגדולה נהייתה תולעת. מפנה מבט אל הכותבים בעיתונים האחרים, וכתם שחור מתפשט לנגד העיניים: אבק ואפר, לא אוכל.
• • •
הגעגוע לגן העדן הוא געגוע לעולם שאין בו תהליכים. עולם שבו עוד לפני שאתה רוצה משהו, הוא ישנו. העצים בגן העדן לא הפיקו פירות, אלא היו בטעם הפרי. נגסת בגזע וטעמת את הפרי. תינוק שם היה תוצר מיידי של אהבה, "אדם וחוה עלו למיטה שניים, וירדו שלושה". לא היו הריונות. לא המתנה לילד ולא המתנה לפרי שיבשיל.
ביס דבילי מפרי עץ הדעת - וחטפנו את עונשי היגיעה וההמתנה: אתה תעבוד כדי להוציא לחם; את תישאי פרי בטן במשך חודשים ותלדי בכאב; עץ הוא סתם עץ, וצריך לחכות שיתפחו עליו הפירות.
יום אחד נחזור אל גן העדן האבוד. בדוסית קוראים לזה אחרית הימים. בחילונית עולם מושלם. הכל יהיה, ומייד. כל מה שחלמנו, כל מה שרצינו. ואז מה? גאולה יפה כזאת, בלי צרות, בלי קשיי פרנסה, בלי לחכות למשהו, הכל מונח מוכן, ואנחנו בגן עדן מושלם, משמים, סגור, אחריתי, קו ישר של מוניטור מתים.
ואנחנו רוצים לחיות. לחיות, כולל לעמוד בתור. כולל חמדה, כמיהה, דחף, רצון, געגוע. כולנו מחכים לגן העדן, אבל הוא יכול להרוג מתים. באפוקליפסה כזאת תמות האהבה בגלל מות הציפייה. ימות הסיפוק בגלל מותר המאמץ. נצא מהבית וניעצר אחרי צעד אחד, לא יודעים לאן להוליך את הצעד הבא. נעמוד על אותה מרצפת ונבהה. הכל יהיה מתוקן. בלי זיעת אפיים ובלי זיעה בכלל.
אומרים שזה יהיה עולם של נשמות, וקומות אחרות של תחושות אנושיות. אני לא יודעת. אני משתמשת בבינה האנושית שיש לי היום, וככל שאני מדמיינת את העולם הגאולי הזה, אני פחות מבקשת אותו. לא יהיה חטא בעולם ולא על מה להימחל, והילדים לא יידעו מה זה להשתוקק ולא יכירו את התנועה הנפשית הזאת, כשאתה קצת נרתע מעצמך, ובזכותה אתה מטפס למעלה, חוזר לאותה נקודה, רק גבוהה יותר, בספירלה, מה שקוראים לחזור בתשובה.
• • •
"שתקבל מה שאתה רוצה!" מקללים הצוענים. כשאתה מקבל את ישועותיך כולן, אפשר לקפל. אדם שאין בו בקשה הוא אדם חסר חיות. כתבתי פעם סיפור קצר (שלא פורסם) על ייאוש של אנשים שגרים בירושלים של אחרית הימים. כל השפע צומח על העצים, ילדים משחקים בערימות של יהלומים בארגזי החול, אבל זה לא עובד. כולם מתאבדים או משתמשים בסמים. ויש מחתרת סודית של אנשים שאומרים, אם כל מצווה שעשינו בימים הרגילים קירבה אלינו את המשיח, אז אולי נחזור לעשות חטאים, וכך נוכל לגלגל אחורה את הגאולה ולהחזיר את ירושלים למצב הטרום־משיחי. והם מסתובבים בעיר ומחטיאים אנשים. מפזרים חמץ במכונות של המצות ומחלקים ברחוב גלידות פרווה שבעצם הן חלביות, רק כדי שהגלגל ינוס אחורה ויהיה בשביל מה לקום בבוקר.
כששערי הכלא, כל כלא, נפתחים, האסירים לא בורחים החוצה. גם ביציאת מצרים פחדנו לצאת. כי מעבר לשערים המתרוממים יש מדבר לא נודע. וכי מעבר להם כבר אין למה לחכות.
ביום שהישועות שאתם מתפללים אליהן ידפקו בדלת, לא יהיה פשוט לפתוח. כמה מאיתנו קיוו למשהו גדול כמו זוגיות או עבודה נחשקת, וכשזה הגיע, סירבו להיענות. אנחנו לא באמת רוצים להיגאל. "בכלל לא רציתי את זה", "זה לא זה", "זה גדול עלי". וחוץ מזה, המתח של הציפייה מחזיק אותנו חסרים ודרוכים ומשתוקקים, וערים. כשהכל יהיה מושלם, נישן.
(אני מאמינה באמונה שלמה בביאת המשיח, ומצפה לו מאוד בכל יום, ואף על פי שיתמהמה אני מחכה לו בכל יום שיבוא, רק יודעת את טבענו, שכשהוא יבוא, נגיד לו שיחזור מחר).
אז זהו. גאולה קטנה אחת שלי דפקה בדלת. העורך הראשי העביר אותי למוסף הזה, אחרי שנים במוסף הפוליטי. ומרוב שכל כך רציתי את זה, חטפתי עכברת כשזה הגיע. וכבר שלושה ימים שאני משוחחת עם עצמי ואומרת שאני בכלל לא יכולה. והאמת היא שאני מפחדת שאם לא יהיה לי משהו להשתוקק אליו, אני אגמר.
• • •
מה את צריכה לקנות עכשיו? בין אלפי התיקיות במוח, לכל אישה יש את תיקיית "הדבר הבא שצריך לקנות". כשמשהו יוצא מהתיקייה, כי קנינו אותו, ימלא את מקומו הדבר הבא שחייבים לקנות. בור שאי אפשר למלא.
תוכנית משפחתית לחיסכון לא יכולה לרוקן את התיקייה, רק למתוח את המרחק בין הרכישה לרכישה הבאה. אז אני מותחת. במקום להתחדש עכשיו בסנדלים שמייד אחריהם אהיה חייבת מחשב חדש, ומייד אחריו פינת אוכל, אני נותנת לעצמי חודש לחכות לסנדלים. מהיכרות עם הארון שלי, לא אלך יחפה.
מהתיקייה "ישועות רכות" יצא החלום לכתוב פה. יש שם רשימה כל כך ארוכה של ישועות אחרות שמצטופפות בתור, שאני לא חוששת לחוסר תעסוקה אצל המלאכים הממונים עלי. אני רק מתפללת שאדע למשוך את הזמן עד היעד הבא, לאט, בזהירות. √
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו