שלושה טבחים צבאיים החליטו לברוח מהבסיס ביום שישי שעבר. הם לא עשו את זה בסתר, ולא במחשכים. אשכרה לאור היום ולעיני מפקד הגדוד שרדף אחריהם אל מחוץ לש.ג ולעבר תחנת האוטובוסים הסמוכה.
בדרך הוא ניסה לומר דברים. התאמץ מן הסתם לשכנע אותם שהם עושים טעות, שאפשר לדבר על הכל, ושכדאי להם לעצור ולשוב על עקבותיהם, אבל זה ממש לא עבד. הטבחים לא ספרו את המג"ד, מן הסתם לא ספרו אותו עוד קודם, והמשיכו הביתה לכבוד שבת ולתפארת שביזות החיילים הנצחית.
אך הרגע שמכניס את האירוע הזה למקום בולט בתקשורת, הגיע לאחר מכן, כשהאוטובוס עצר בתחנה. בנקודה הזאת המפקד עבר למאבק פיזי. ניסה למנוע את העלייה לאוטובוס, והפעם בכוח. בידיים.
לא טרחתי לצפות בסרטון שהתפרסם. הוא ממילא מציג תמונה חלקית, ואת זה עושה גם התמונה שמראה את הקצין מרתק לארץ את החייל. שזה קצת פחות מההאשמה כאילו הוא הכניס לו מכות, אבל עדיין יותר ממה שקצין בצה"ל אמור להרשות לעצמו מול חייל.
צה"ל מתייחס למקרה בחומרה. כולם ישלמו מחיר. נראה לי שהמחיר שהקצין ישלם יהיה בכל זאת קצת יותר כואב. השיח סביב הפרשה מרבה להזכיר את ההורים: תדע כל אם עברייה וכו'.
אבל כמו תמיד, מדברים בעיקר על האמא של הטבח הנפקד ועל איך שהיא בטח מרגישה. אף אחד לא אומר מילה על החיילים המסכנים שבתום שבוע של אימונים מפרכים, נאלצו לעשות את השבת סביב פחיות תירס, אפונה וגזר, והשד יודע מה. ואיש כמעט לא מזכיר שגם להם יש אבות ואימהות שמרגישים שהחוזה ביניהם לבין הצבא הופר. ואם לא די בכך, גם הטיפול התקשורתי עושה להם עוול.
• • •
באופן אישי, אין לי עניין לגזול את פרנסתם של חוקרי מצ"ח. אין מולי את כל הנתונים, ובעיקר קטונתי מלשפוט. אבל אני כן רוצה לספר סיפור אישי שעלה בזיכרוני.
זה קרה לפני עשרות שנים. היינו חיילים בנח"ל המוצנח, וכמו כל החי"רניקים הלכנו הרבה ורצנו הרבה, סחבנו דברים כבדים על הגב, וישנו מעט. לקראת אחד התרגילים אסף אותנו המג"ד, והודיע שהולכת להיות קריעה. יהיו כמה לילות בלי שינה, אבל כשנחזור תשושים באמצע הלילה, הוא באופן אישי מתחייב שבחדר האוכל יחכה לנו פינוק. דיברתי עם הטבחים באופן אישי, הוא הבטיח, הם יחכו לכם כאן בכל שעה שתגיעו, וישמחו להגיש לכם ארוחה חמה וחגיגית. מגיע לכם.
חלק מההבטחה קוים במלואו. אכן היתה קריעה, ואכן היו שם שניים או שלושה לילות בלי שינה. אני לא זוכר אם הגענו לבסיס בשתיים לפנות בוקר, או בשלוש, אבל אני כן זוכר שאף טבח לא חיכה ואף טבח לא שמח להגיש שום דבר. על השולחנות בחדר האוכל החשוך שכבה פחות או יותר ארוחת הבוקר של שלשום. פגרי חביתות. סלט גרוטאות. ומשהו קרוש, אפרפר ובעל מרקם של יציקת גבס, שהבהיר מה קורה לדייסה עם הזמן.
לעולם לא אשכח את השקט. חדר האוכל הרועש בדרך כלל השתתק ונדם מרוב עלבון. לאף אחד לא היה באמת מה לומר או כוח לבטא את זה. המג"ד, שלקח את זה אישית, שלח מישהו להעיר את הטבחים. צעקות נשמעו מבחוץ. חלק מהחבר'ה נכנעו לרעב והתחילו לנעוץ מזלגות במה שהיה מונח לפניהם. לאט לאט הגיעו הטבחים המנומנמים. הם קיבלו פקודה עצבנית להכין מייד קפה וביצים טריות, ואפילו לא ניסו להסתיר את הכעס.
נצח קטן עבר עד שהחביתות הכועסות הגיעו לשולחנות. לאורך כל הזמן הזה, המשיכה לרבוץ על חדר האוכל אותה שתיקה, והיא דגרה על העלבון, על התשישות והרעב והתיכה אותם לזעם נוראי.
אז פחות או יותר קם הענק של פלוגה ב'. קראו לו פרג'ון, או שוקרון, והוא היה עצום ממדים. את הביצה שלו הוא חיסל ברחרוח אחד, ועכשיו הוא קם לבקש תוספת. אני זוכר אותו ניגש עם צלחת הפלסטיק לטבח שעמד שם עם כף טיגון גדולה ביד, וקורס מלוא קומתו לאחור בעקבות המכה שאותו טבח הנחית לו על הראש בעזרת הכף ההיא. זאת היתה פרפראזה בוטה במיוחד לתמונה המפורסמת מתוך "אוליבר טוויסט", ובלי שום קשר, זו היתה חתיכת פאנץ' לאירועי אותו לילה.
בימים שבאו לאחר מכן היו שמועות על חיילים מהפלוגה של פרג'ון - או שוקרון - שיצאו או לא למסעות נקם ליליים במגורי הטבחים. סיפרו על זובורים ומכות, ואני מאמין שחלק מהם אכן התרחש.
אלימות היא תמיד מהלך מיותר בסיפור, אבל בעולם מתוקן, חיילי המטבח לא היו מעיזים לזלזל כך בתפקידם. בשנות ה־80 לא היה ווטסאפ, וחיילים לא צילמו והקליטו כל מה שקרה סביבם, אבל מה שהתחיל כבר אז הוא שיח הזכויות ההרסני, שבו מי שלא מתכוון לנקוף אצבע הוא תמיד הדובר הקולני ביותר של ה"מגיע לי" וה"תראו מה הוא עשה לי". מי ששואל את עצמו מי הם החלאות שמרימים ידיים על רופאים ואחיות בחדרי מיון, מוטב לו שיעיין שוב במקרים האלה. שם פחות או יותר זה מתחיל.
• • •
ערב אחד, הודיעה לי העוכרת באופן חגיגי שהיא הזמינה לנו כרטיסים לקולנוע, וגם סידרה בייביסיטר. "זה סרט על הקמת ש"ס", היא אמרה לי. "החברים שלך". התבאסתי קלות. דווקא התחשק לי קצת בידור, למה לי פוליטיקה, ועוד הקמת ש"ס?
אז הלכנו ל"בלתי רשמיים", וכבר ברגע הראשון הבנתי את הטעות וחיוך גדול התלבש לי על הפנים. אלירן מלכה יצר קומדיה משעשעת ומפתיעה, אף על פי שהיו גם כמה רסיסים של היסטוריה פוליטית. למשל, לפי גרסת הסרט, מה שהקים את ש"ס הוא סיפור קטן על חולצת שבת.
כל מי שלמד בישיבה אשכנזית מכיר את הסיפור. אני עצמי סיפרתי סיפור דומה כבר לפני 20 שנה. שבת ראשונה בישיבה. כל התלמידים החדשים מתכוננים לקבל את השבת הראשונה בלי אבא ואמא. תלמיד אחד - מהפריפריה כמובן, מרוקאי כמובן - לובש לכבוד שבת את החולצה היפה שאמא קנתה לו. חולצה בצבע ורוד פוקסיה, או כחול בוהק. יכול להיות שיש גם דוגמה או הדפס.
במקרה שלי, זה היה הבחור שעמד מקום אחד לפניי בתור לבית המדרש. במקרים אחרים סיפר את זה מי שלבש את החולצה. בכניסה עמד משגיח, עשה פרצוף, והודיע שזאת לא חולצת שבת. תיגש חזרה לפנימייה ותחליף ללבן. מה שהאוזניים שלנו שמעו, זה: אני לא סופר את אמא שלך, השבת שלך היא לא שבת. אם אתה רוצה להמשיך איתנו, תשכח מכל מה שהבאת איתך.
במקרה שלי, העלבון הוליד ספקנות גדולה וביקורת. אצל אחרים נולד הצורך להתבדל ולהקים מפלגה. למותר לציין שבישיבות שתנועת ש"ס הקימה, קוד הלבוש - בשבת כמו בחול - הוא אותו שחור־לבן אשכנזי־ליטאי. ונראה את הנער מקריית שמונה שיעז להגיע בוורוד פוקסיה.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו