במהלך השיחה עם הסופרת אן־מארי מיטראן, אני שואל את עצמי איך הגברת הזו עוד לא עובדת במשרה מלאה בהסברה הישראלית הלוקה כל כך בחסר באירופה, ובמיוחד בצרפת. מלאת תשוקה ועם תזות מנומקות, היא מסבירה לכל מי שרוצה לשמוע בצרפתית פריזאית שוטפת למה אנחנו, היהודים - והיא בכלל פרוטסטנטית באמונתה - צודקים. נקודה, סימן קריאה.
בצרפת של ימינו העמדה שלה אעפס, נשמעת כמעט חתרנית. הדיון, היא מספרת, מתחיל קודם כל מבורות, עוד לפני בכלל שהוא הופך עמוק יותר והוא נוגע לתדהמתה לכל השלבים בסולם החברתי הצרפתי: "אנשים שואלים אותי איך אני נוסעת לישראל, והאם בטוח בישראל", היא מתרתחת. "אני מסבירה להם שבתל אביב בלילה בטוח יותר מאשר בפריז, שלא נדבר על כך שהצבא הישראלי וכוחות הביטחון הישראליים עושים מה שצריך הרבה יותר טוב מהמקבילים שלהם בעולם בכל הקשור לתחושת הביטחון של התושבים.
"אבל בסופו של דבר, התשובה שלי לאנשים הללו היא, למה שלא תבואו לבקר בעצמכם ולראות בעיניים שלכם? בבקשה, אתם מוזמנים להגיע. הם עדיין ממשיכים להסתכל עלי כאילו משהו לא בסדר אצלי וממשיכים להיות ניזונים משידורי החדשות במקום לעשות את הדבר הבסיסי ופשוט לעלות על מטוס ולהגיע לארץ הזו".
בלי מחסומים
היא נכנסת זה עתה לעשור השמיני בחייה, אבל הסופרת, שנשואה לאחיינו של אחת הדמויות המיתולוגיות בחברה הצרפתית המודרנית, נשיא הרפובליקה המנוח, פרנסואה מיטראן, מאששת כל קלישאה על ה"פאם פטאל" הצרפתייה ונראית צעירה מכפי גילה, עם עזרה מהטבע והפלסטיקה הפועלים בסינרגיה משובחת.
היא מלאת חיות, שומרת על גזרתה הדקיקה וברוב הפעמים לא שמה מחסום על הפה ששולט רק בשפה הצרפתית, כאילו אנחנו בתקופה אחרת - שבה הצרפתית היא־היא השפה הרשמית והיחידה של בני התרבות המערבית.
לכן המפגש איתה הוא סערת רגשות שנגמרת מהר מדי, כאשר בשיחת החולין היא לא מסתירה את דעתה על הנשיא ההוא, חובב הנשים שהתעקש לא להעמיד לדין פושעים נאצים במדינתו, דבר שעל פי תגובתה הנחרצת ותנועת היד המבטלת שלה כששמו מוזכר, לא מצריכה הבנה בצרפתית.
אנטישמיות ללא סיבה
בארץ היא מבקרת חדשות לבקרים, אבל הפעם היא הגיעה כדי לקדם את ספרה "מוזיקה רוסית" (הוצאת סטודיו אפקט־טיב). הספר, לטענתה, משלב אמת ביוגרפית ובדיה. הוא מבוסס על נישואיה הראשונים, ליהודי ששרד את השואה בתור ילד.
הזוג הצעיר הביא שני ילדים לעולם והנישואים נמשכו במשך שלוש שנים. בשלוש השנים הללו אן־מארי חיה לצד אדם המצוי בטראומה מהמלחמה, אשר לא הצליח לישון בצורה רצופה, ובעיקר הפך את החיים עימו למוחשיים למדי.
נשיא מיתולוגי. פרנסואה מיטראן // צילום: אי.פי
לא נגלה יותר מדי, אך נאמר שכתיבתה של מיטראן בורחת מהר למחוזות הרומנטיקה בואכה הרומן הרומנטי. חובבי הז'אנר ימצאו הנאה צרופה בסיפור הזה. "אתה יודע, בצרפת של ילדותי הנושא היהודי היה משהו שכולם ידעו והמבוגרים ידעו מה עברו האנשים האלה, אבל זה לא היה משהו שדיברו עליו. זה אמנם לא היה סוד, אבל איש לא דיבר על כך בבוטות. זה גרם לכך שלאורך השנים, הדבר פשוט הפך להיות לא חשוב.
"אם אתה יהודי אז אתה יהודי ואם אתה לא אז לא, אבל בשנים האחרונות כמובן שהדברים השתנו. זה לא שלא היתה אנטישמיות, רק שעכשיו היא כמובן מוחלפת באנטי־ציונות. אתה שומע אנשים אומרים שהם אנטי־ציונים אבל העניין הוא שאין להם שום דבר נגד יהודים".
"מרגישה בת בית"
מיטראן יודעת שהעמדה הלא פופולרית שלה עולה לה בנקודות בקרב האליטה הספרותית והחברתית בצרפת, אבל נדמה שזה לא משנה לה. יותר מכל דבר אחר, היא מתגאה בכך שהיא חלק מחבר הנאמנים באוניברסיטה העברית: "בצרפת אין בעיה לדבר על יהודים, להעלות שיח שהוא מאוד אנטישמי, אבל כשיש פיגוע טרור גדול, לא להזכיר את המוצא של המחבלים. לדבר על אזרחי צרפת, על אזרחי הרפובליקה, במקום להגיד במפורש שהטרוריסטים הם מוסלמים. מה לעשות? אלו הן העובדות. אבל כולם מתפתלים סביב הנושא הזה.
"אגב, כמובן שהעלייה של האנטישמיות והאנטי־ציונות מגיעה מהקבוצות המוסלמיות, שכוחן התחזק בחברה הצרפתית. אני פוגשת ושומעת הרבה מוסלמים שיודעים שמדובר בדבר נוראי עבורם ועבור התדמית שלהם, כי הם לא שונאים יהודים, הם לא עסוקים בפיגועים והם רוצים לחיות כמו כולנו. אני חושבת שמשם יכולה לצוץ התקווה עבור כולם, ואתה רואה שנעשות פעולות בכיוון".
הקשר שלה ליהדות, היא טוענת, תמיד היה שם, עוד לפני שהפכה לאישה בוגרת. "אתה יכול לראות בעין בלתי מזוינת שיש ביהודים משהו שונה, בחדות הזו, בתשוקה הזו, אי אפשר להתעלם מזה אם אתה בן אנוש חושב ומשכיל - וזה משך אותי כמובן גם לישראל, שבה אני מרגישה בת בית".
כשאנחנו נפגשים ברחוב דיזנגוף המזיע של אמצע אוגוסט, הצרפתית כך נדמה היא השפה הרשמית בפיהם של הבריות הנוהרות אל הרחוב מכיוון בוגרשוב או המלך ג'ורג', עורם חרוך משיזוף בצורה מוגזמת, בעודם תרים אחר הכתובת "כשר" במסעדות העמוסות לעייפה בצעירים שלא ממהרים לשום מקום בשישי בצהריים.
"אני לא חושבת שההווה בצרפת וכמובן העתיד בצרפת, מבשרים לצערי טובות לקהילה היהודית. אנחנו יכולים לראות את זה ביום־יום, עם התגברות של תהליכים מאוד ברורים. אנטישמיות היא לא דבר חדש בצרפת אבל זה די ברור לאן אנחנו הולכים ומה הדעה הרווחת בציבור.
"ישראל היא הבית של היהודים הצרפתים, וכשאני שומעת את החברים היהודים שלי אומרים 'נכון, אני יהודי, אבל אני אזרח צרפתי וצרפת היא המדינה שלי וכאן אני אוהב לחיות', אני יודעת היטב מתי נשמעו בעבר משפטים כאלה בהיסטוריה, אף על פי שאני מבינה אותם לגמרי. זו אכן המדינה שלהם והם שומרים בה על היהדות. אבל לצערי, אני לא אופטימית למדי אם הדברים לא ישתנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו