ארכיאולוג ספרותי בירושלים

לפני שבנג'י ביילינט מתיישב על כיסא בית הקפה בבית הנסן בירושלים, הוא מספר לי סיפור קצר. "כשסול בלו, הסופר האמריקני־יהודי הנודע, הגיע לראשונה לביקור בישראל, הוא פגש את ש"י עגנון בירושלים. עגנון שאל אותו אם ספריו תורגמו כבר לעברית וכשבלו, שכבר היה סופר ידוע, השיב 'עדיין לא', עגנון הביע באירוניה את צערו ואמר: 'רק מה שייכתב עברית יזכה לחיי נצח'". לאחר פגישתנו הארוכה מתברר לי עד כמה מקפל בתוכו הסיפור הקטן הזה את מכלול התשוקות של ביילינט: ספרים וספרות, תרגומים וצורות אחרות של מפגשים בין־תרבותיים, נצחיות וארעיות, וכמובן, ירושלים. 

ביילינט (42), סופר ומתרגם המתגורר בבירה, ישתתף החודש בפסטיבל "מקודשת", מבית עונת התרבות בירושלים, בפרויקט מיוחד המעמיד "ארבע הצעות להמסת גבולות", שאינם אלא ארבעה סיורים מעוררי השראה בעיר. אחד מהם, בהובלת ביילינט (ובשפה האנגלית), יתמקד בדרך שכם, קו תפר החוצץ בין ירושלים המזרחית והמערבית.

גם את ביילינט אפשר להגדיר כקו תפר הניצב בין תרבויות ומבקש לחבר ביניהן, לחשוף קשרים בין קהילות רחוקות ומקוטבות. כסוכן תרבות בלתי נלאה, ניזון ביילינט מעמדתו כשייך ולא־שייך בעת ובעונה אחת: יהודי באמריקה, אמריקני בישראל - שיחתנו נערכת באנגלית, מתובלת פה ושם בעברית - וחילוני עם זיקה חזקה לדת ("התלמוד ממשיך להיות טקסט מרכזי בשבילי"). ביצירתו, ספריו ותרגומיו (בין השאר תרגם לאנגלית את שיריה של המשוררת חגית גרוסמן) הוא מבקש להתמודד עם שאלות העומדות ביסוד הזהות היהודית. 

ביילינט נולד בסיאטל למשפחה יהודית ממוצא ספרדי. הוריו היו ציונים ו"אורתודקסים מודרניים", כלשונו, וביילינט למד מהגן ועד התיכון במוסדות יהודיים. "בסיאטל יש קהילה ספרדית גדולה שמוצאה ברודוס ובטורקיה", הוא מספר, "בסביבתי דיברו וגם התפללו בלדינו וזכיתי ללמוד פיוטים אצל החזן החשוב שמואל בן ארויה, אנציקלופדיה מוזיקלית מהלכת. לימים הגעתי לאיסטנבול וביקרתי בבית הכנסת הגדול שם. התיישב לצידי אחד מזקני הקהילה ושאל אותי מהיכן אני. סיאטל, אמרתי. מכיר את בן ארויה? שאל. כן, אמרתי בהפתעה. אותו זקן הלך מייד לדבר עם הרב וחזר כעבור כמה דקות עם בקשה: 'הם רוצים שתעשה תפילת מוסף'. הסכמתי והתפללתי לפי הנוסח שלמדתי מבן ארויה. אני זוכר שהם היו המומים לשמוע את התפילה העתיקה בוקעת מגרונו של אמריקני צעיר מסיאטל".

לישראל הגיע ביילינט לאחר לימודי התיכון, כדי ללמוד שנתיים בישיבת הר עציון. משם המשיך ללימודי ספרות באוניברסיטת וושינגטון, ולבסוף התבסס בירושלים. הכיפה שאותה חבש מילדות ירדה מראשו במהלך לימודיו, וכיום מחליף אותה לעיתים כובע ברט, אולי כבחירה אופנתית ותו לא, ואולי כפשרת ביניים בין העולם החילוני לעולם דתי. 

חיפושיו אחר המקום המפשר הביאו אותו ללמד ספרות באוניברסיטת אל־קודס במזרח ירושלים, במסגרת תוכנית משותפת לאוניבסיטה הפלשתינית ולבארד קולג' היוקרתי שבניו יורק. "לימדתי שלוש שנים באל־קודס", הוא מספר, "הייתי מגיע לאבו דיס (עיירה פלשתינית ממזרח לירושלים שבה שוכן קמפוס אל־קודס; מ"א) בכל בוקר ממערב העיר. לא אחת התקיימו שם הפגנות. לימדתי סמינר דו־שנתי על תחנות תרבותיות מרכזיות בתרבות המערב: מעלילות גלגמש וספר בראשית ועד שייקספיר, קאנט וקפקא. השווינו, למשל, בין ספרות המדרשים הקדומה לסורות בקוראן. התלמידים נחשפו לראשונה בחייהם לכתבים היהודיים. לא היה להם מושג, למשל, שספר בראשית נכתב במקורו בעברית. ברגע שזיהינו את המקבילות בין התנ"ך לקוראן, התלמידים נדהמו לגלות עד כמה קרובות שתי התרבויות".

לא היתה התנגדות למרצה יהודי שמלמד טקסטים יהודיים? 

"בהחלט נשמעה שם התנגדות להוראת הקנון החילוני המערבי. התוכנית תמיד היתה שנויה במחלוקת. אני חושב שהסטודנטים שכן השתתפו בתוכנית גילו אומץ רב. נוצרו בתוכנית קשרים מיוחדים מאוד. כמה מהסטודנטים באו מהשטחים, גם ממשפחות מבוססות מרמאללה וגם ממשפחות עניות מדהיישה. ביקרתי בבתיהם והשתאיתי מהכנסת האורחים החמה שלהם. התוכנית פרחה בימיו של נשיא האוניברסיטה אז, סרי נוסייבה. כשהוא עזב ב־2014 התנאים נעשו מורכבים יותר. באוגוסט 2014, בשהתכוננתי לסמסטר הבא, פוטרתי. אתה יודע, קרה עוד משהו באותו קיץ (מבצע צוק איתן; מ"א)". 

הסטודנטים הצטערו שפוטרת?

"כן, הם חתמו על עצומה להחזיר אותי".

היתה פוליטיקה בכיתה? 

"לא דיברנו על 'ענייני השעה', אבל בהחלט היתה פוליטיקה בשיעור. גם התלמידים וגם אני צעדנו מן המוכר ללא מוכר וזה דרש מהם, וגם ממני, התמסרות ונכונות לקחת סיכונים. בכיתה, בכל אופן, התרכזנו בטקסטים, הפכנו אותם לשלנו. גם על פוליטיקה דיברנו דרך הטקסט. כשלמדנו את 'המלט', שבו יש סצנות של דמויות מאזינות בסתר לדמויות אחרות, אמר אחד הסטודנטים שזה מזכיר לו מדינת מוח'אבראת (המשטרה החשאית; מ"א). תלמידה אחרת כתבה עבודה על הרומן 'המשפט' של קפקא בשעה שהיא ומשפחתה נקלעו להליך משפטי ארוך ומסועף מול המדינה, הליך מתיש ואכזרי שהתנהל רובו ככולו בשפה שכלל לא הבינה. היא מצאה אצל קפקא את אוצר המילים לספר את סיפורה שלה. הטקסטים המשותפים היו הפלטפורמה לדיון, וזה עידן את השיח הפוליטי בכיתה". 

 

שני הפתקים הגורליים

לא במקרה עולה שמו של פרנץ קפקא בשיחה. ביילינט התחקה בשנים האחרונות אחרי המאבק המשפטי על כתבי קפקא שהתגלגלו לארץ בידי מקס ברוד, חברו הקרוב של קפקא. ברוד, שהיה בדומה לקפקא יליד פראג, הספיק להימלט ארצה מאימת הנאצים במארס 1939, זמן קצר לפני סיפוח צ'כוסלובקיה לגרמניה הנאצית, ובידיו מזוודה עמוסה בעזבונו של הסופר הגדול. בחודש הבא יתפרסם (באנגלית) הספר "משפטו האחרון של קפקא" (Kafka’s Last Trial), שביילינט מקווה שיתורגם בהמשך לעברית.

"לאחר הלווייתו של קפקא, ב־1924, צעד ברוד לביתו של קפקא ומצא על שולחן העבודה שני פתקים, שתי הוראות למעשה, שכוונו אליו: לאסוף את כל כתבי היד ולשרוף אותם. ברוד, למרבה המזל, לא ציית", מספר ביילינט, "ב־1968, כאשר מת ברוד, עברו כתבי היד בירושה למזכירתו האישית אסתר הופה. במשך השנים החלה אסתר למכור את הירושה. היא מכרה את כתב היד של 'המשפט' לארכיון הגרמני לספרות בעיר מרבך ב־2.2 מיליון דולר והתכוונה להמשיך ולמכור את העיזבון, אך כאן נכנסה המדינה לסיפור. החל מאבק משפטי ארוך ומתיש בין המדינה לבין אסתר ויורשותיה: הבנות חווה ורותי, ושתי בנותיה של רותי. זה התחיל בבית משפט לענייני משפחה, הגיע עד למחוזי ולבסוף גם לבג"ץ".

מה משך אותך לכתוב על המשפט?

"אינני מומחה למשפט, אבל התגלו במשפט רבדים אידיאולוגיים מעניינים מאוד. נשאלה השאלה, מי ראוי לרשת את כתבי קפקא? הטיעונים הגיעו עד לשואה. המדינה טענה כיצד גרמניה, שאחראית לרצח משפחותיהם של קפקא וברוד, ראויה להחזיק בכתביהם? מנגד, נטען שקפקא היה יהודי לא ציוני שכתב בגרמנית. האם ישראל יכולה לטעון לבעלות על עזבונו של קפקא רק משום שהיה יהודי? הגרמנים רואים בו נכס צאן ברזל של הספרות הגרמנית. נשמעו גם טענות פוליטיות מובהקות: התאורטיקנית האמריקנית ג'ודית באטלר טענה ששמירת העיזבון בירושלים תקשה על חוקרים המחרימים את מדינת ישראל לחקור אותו.

"בסופו של דבר, פסק בית המשפט הישראלי להעביר את העיזבון לספרייה הלאומית בירושלים. חווה הופה, בתה של אסתר, היתה שבורת לב. מאוד חיבבתי אותה. העיתונות הישראלית עשתה לה עוול, היא הציגה אותה כ'אשת חתולים מטורפת', אבל היא היתה אישה חכמה והתכוונה לטוב. זה לא היה רק עניין כספי בשבילה. העיזבון היה לה זיכרון מאמהּ ומברוד, שהיה בעבורה דמות אב. היא חשה שהרכוש היקר ביותר שלה ושל משפחתה נלקח ממנה בכוח בידי מדינה חזקה. היא נפטרה ממש לאחרונה (ב־4.8; מ"א), שבורת לב".

 

שכנים שמעולם לא נפגשו

העיסוק בעזבונו הספרותי של קפקא מוביל את השיחה לספרים וספריות בירושלים. בשנים האחרונות כתב ביילינט, בצוותא עם ההיסטוריונית ד"ר מרב מאק, ספר המבקש להתחקות אחר הספריות בירושלים, "לספר את הסיפור של העיר דרך הספרים והספריות שבה", הוא מסביר, "לבחון את ירושלים כארכיאולוגים של ספרות, ובמקום לחפור בשכבות אדמה - לחקור שכבות של טקסט". 

ביילינט הוא מקור לא אכזב לסיפורי ספריות וספרנים בירושלים. "נפגשנו עם הביבליוגרף ואספן הספרים ישעיהו וינוגרד, שאחד מאבותיו הקים את ישיבת תורת חיים ברובע המוסלמי, ברחוב הגיא. במשך השנים נאספו בישיבה אלפי ספרים, אך בימי המרד הערבי, ב־1947, נאלצו אנשי הישיבה להתפנות בחופזה והשאירו מאחוריהם את הספרים. שכן מוסלמי התנדב להסתיר את הספרים מאחורי קיר סתרים, וכך נשמר האוסף מהרס וביזה עד כיבוש העיר ב־67'. כמה ימים אחרי הניצחון ביקר וינוגרד בישיבה. השכן המוסלמי כבר מת, אבל אחיו הוביל את וינוגרד לקיר הסתרים, ומאחוריו נתגלו הספרים. כיום משכירה משפחת וינוגרד את הבניין שבו שכנה בעבר ישיבת תורת חיים לישיבת עטרת כהנים". 

וינוגרד שמר על קשר עם משפחת השכן שהציל את הספרים?

"לא. ניסינו לאתר את המשפחה בעצמנו, ומצאנו את בתו של השכן שהכירה היטב את הסיפור. מה שמעניין הוא שהמשפחה מתגוררת בחלק מהבניין שבו שוכנת ישיבת עטרת כהנים. המדרגות לישיבה עוברות ליד חלון המשפחה, אבל אין כל קשר ביניהם. זה סיפור שמדגים את האופן שבו קהילה אחת משמרת את הזיכרון של קהילה אחרת, בלי שהדבר יוביל לדיאלוג".

מתסכל.

"בהחלט. ויש עוד סיפור: נפגשנו עם הרב דניאל שפרבר, חתן פרס ישראל, חוקר תלמוד דגול. יש לו ספרייה פרטית מדהימה בעיר העתיקה. במהלך הביקור אצלו עלינו לגג המבנה ואז הבנו היכן אנחנו. ממש סמוך אליו נמצאת ספרייה נהדרת של הקהילה הנוצרית־סורית בירושלים, קהילה קטנה של נוצרים דוברי ארמית שמתגוררים בעיר עוד מן המאה ה־4. ראש הקהילה הוא בן גילו של שפרבר, וכמוהו גם הוא חולק תשוקה גדולה לשפות ולספרים, אבל השניים מעולם לא נפגשו, אף שהם שכנים".

למרות זאת, יש לביילינט סיפורים הממחישים את פוטנציאל הגישור הבין־תרבותי שבספריות. למשל סיפורם של מחיה השפה העברית, אליעזר בן־יהודה, ונזירי המסדר הדומיניקני בעיר. 

"בן־יהודה התגורר משנת 1909 ועד מותו משחפת ב־1922 בקומתו העליונה של בית מספר 11 ברחוב אתיופיה במרכז ירושלים. הוא עבד אז על המילון הגדול שלו ונזקק להרבה ספרים. הספרייה האידיאלית בשבילו היתה הספרייה הדומיניקנית ששכנה במנזר סנט אטיין בדרך שכם הסמוכה (לימים בית הספר הצרפתי בירושלים למקרא ולארכיאולוגיה; מ"א). כשנעצר בן־יהודה בידי הטורקים בעקבות מאמר שפרסם בעיתונו 'הצבי' - או אולי בעקבות הלשנה של רבני ירושלים - ייצג אותו האב לגרנג', מייסד הספרייה הדומיניקנית. כשביקרנו בספרייה הראו לנו הנזירים בגאווה גדולה את מה שהם מכנים 'מדף אליעזר בן־יהודה', העמוס בספרים שבהם נעזר בעבודתו. בחלקם מופיעים סימנים והערות בכתב ידו".

למה לברוח מהגיוון?

בית הקפה בבית הנסן שבו אנו יושבים הוא מקום נעים ורגוע, אבל ירושלים עשויה להיות מקום מתוח למדי. אני שואל את ביילינט אם הוא לא רוצה לפעמים לגור במקום טעון פחות, כמו תל אביב. "בירושלים אתה נפגש תמיד עם הבלתי מוכר. יש הרבה קהילות והרבה שפות, ואי אפשר לא לפגוש את האחר. זה יוצר מתיחות, אבל זו מתיחות מפרה", הוא אומר, "אני לא רוצה לחיות במקום שבו כולם בדיוק כמוך, אם זה בתל אביב או, למשל, בהתנחלות. אני שמח לחיות במקום שבו אני תמיד מעומת עם השונה ממני. השאלה היא איך אתה מתקשר איתו. לא תמיד זה מצליח, אבל האופציה תמיד קיימת".

אתה לא מרגיש אאוטסיידר לפעמים?

"אני חושב שכל הירושלמים מרגישים אאוטסיידרים בעיר הזאת. חרדים, ערבים, חילונים, אתיופים, ארמנים - לכולם שורשים עמוקים בעיר, וכולם מרגישים כמו מיעוט שנאבק לשמור על מקומו. הגיוון הזה יכול להעיק לפעמים, אבל אני לא חושב שצריך לברוח ממנו. אפשר לרתום אותו לטובת העיר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו