מחוברים לקרקע

הגורמים שמכירים היום את צה"ל חושבים ששני המועמדים הבולטים לרמטכ"לות יכולים להיות בחירה מצוינת. ושניהם יזדקקו לסגן רמטכ"ל, רצוי האלוף אייל זמיר, שימלא את תפקידו כסגן רמטכ"ל משך תקופה ארוכה.

ההצלחה של הרמטכ"ל הבא, ויש בפניו מטלה עצומה בבניין הכוח של צה"ל, תלויה בסגנו שצריך לשמש מעין מנכ"ל של צה"ל. מישהו שיירד לפרטים ולא יהיה מוכן לקבל מצב של חוסר כשירות במערכי לוגיסטיקה, מערכי קשר, כשירות קרבית של היחידות ומצב הציוד התקין.

לאלוף אביב כוכבי עוד יכולים להיות שמורים תפקידים חשובים ביותר בתחום הביטחון, גם אם לא יתמנה לרמטכ"ל. אם יתמנה לרמטכ"ל זה יהיה התפקיד האחרון שלו, אם לא ייבחר לראשות הממשלה או לשר הביטחון. האלוף יאיר גולן מתאים כמוהו לתפקיד הרמטכ"ל. שניהם, אבל בייחוד יאיר גולן, נשאר מאמין גדול בכוחות הקרקע של צה"ל.

בהרצאה שנשא האלוף גולן בסוף דצמבר של השנה שעברה במרכז בגין הוא הציג את תפיסתו לגבי מהלך התקפי נגד חיזבאללה: "אנחנו צריכים לנצל את הא־סימטריה בין צה"ל לחיזבאללה לטובתנו. משום מה השתררה סברה, שא־סימטריה לא טובה לנו. זה פשוט לא נכון", הוא אמר. "צריך לנצל ולמצות את הא־סימטריה לטובתנו".

כמפתח לניצחון על חיזבאללה, גולן רואה את "תפיסת הבו־זמניות". "להפעיל את הכוח על כל מערכי האויב בו זמנית - זה המפתח לניצחון מהיר". הוא לא רואה אפשרות להשיג את התוצאה הרצויה הזאת בלי "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי ביותר. אי אפשר לנצח מלחמות רק על ידי הפעלת אש. זה כלל אקסיומטי. פשוט אי אפשר".

באותה הרצאה היתה לגולן התבטאות עמומה לגבי יחסו לאיום האיראני, ולכן אפשר לשער שראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ליברמן מנסים ברגעים אלה לברר מה בדיוק הוא חושב על הנושא בהיבטיו השונים - גם בזירה הסורית וגם לגבי מתקני הגרעין. בעת שנשא את הרצאתו, הנושא של התלקחות מלחמה בזירה הצפונית עם הכוונת על חיזבאללה, היה מאוד על הפרק. גולן ניתח את המצב ואמר, שאפשר לפעול בצורה התקפית שגם תמנע התפרצות מלחמה. ומתברר שהוא כנראה צדק: פעילות צה"ל תוך תיאום עם הדרג המדיני היתה מעולה, והמטרה שהוא דיבר עליה הושגה. פגיעה קשה אך ללא מעבר למלחמה גדולה.

זאת לא הפעם הראשונה שיאיר גולן מתגלה כ"נביא". גם בשנה וחצי הראשונות של מלחמת האזרחים בסוריה הוא ידע לחזות את ההתפתחות העתידית. הוא דיבר על הטרור והארגונים שישגשגו שם ואף יאיימו על גבולנו, וכן אבחן את החוסן המנהיגותי שמגלה בשאר אסד. כזכור, היו בצמרת הביטחונית כאלה שצפו את נפילתו בתוך שבועיים־שלושה.

גולן הוא אדם חכם וקומוניקטיבי. הוא שומע ומקשיב. וכמו שכולנו למדנו, גם לא מהסס להשמיע. בשנה האחרונה שר הביטחון ליברמן מוצא איתו שפה משותפת. נפגשים ומדברים הרבה. ליברמן גילה בשנה האחרונה, שהוא מתקשה להשפיע על צה"ל. בצבא של היום, התחזקה מאוד התפיסה שאפשר לעשות את כל המטלות המבצעיות על ידי חיל האוויר. מכאן משתמעת נחיתות של כוחות אחרים.

ליברמן מצא את עצמו לאחרונה סגור מלמעלה על ידי נתניהו, שלא רוצה "לצאת למלחמה על בלוני תבערה"; ומלמטה על ידי צבא שאין בו סוסים דוהרים. נתניהו רואה בטור הזכות שני הישגים גדולים שהוא לוקח עליהם קרדיט: הטיפול באיראן והצלחת הכלכלה. הוא הפך את הקערה על פיה, ואיראן דחוקה לפינה על סף קריסה. ארה"ב לא היתה פועלת כפי שהיא עושה עכשיו בלי הפעילות העקשנית שלו, שהיתה בניגוד למה שהוא מכנה "הקאסטה" של כיכר רבין. מלחמה בעזה עלולה לקלקל את שני ההישגים שלו.

ייתכן שנתניהו השיג לישראל ארכה מול עזה, וזה הסבר טוב להתנהלותו. אבל בסופו של דבר ישראל חייבת להיות מוכנה למערכה, גם מול זירות שלא נחשבות היום לזירות אויב. הרמטכ"ל הבא, יחד עם סגנו, יצטרך להחזיר את צה"ל למוכנות מלאה. גולן וכוכבי שניהם היו מפקדי יחידות מצטיינים, בייחוד כמח"טים באינתיפאדה השנייה. לכוכבי יש יתרון - הוא היה ראש אמ"ן, וגם חולל שם מהפך ארגוני שקידם מאוד את שילוב המודיעין הטקטי עם הכוחות. ליאיר גולן יש יתרון הפוך: הוא לא היה ראש אמ"ן ולא עסוק באופן אובססיבי בלהבין את הצד השני.

אל תגידו להם "מתווה": המפגש של מועצת העיתונות בדלית אל־כרמל גילה שמדינת ישראל מחמיצה את האליטה הדרוזית, ששופעת מנהיגים איכותיים

מה לא היה צפוי במפגש של מועצת העיתונות השבוע עם הדרוזים בדלית אל־כרמל? הוצגה אחדות דעים מרשימה בקרב חברי המועצה סביב ההתנגדות לחוק הלאום. אם כי בעלי שמיעה דקה יכלו להבחין בניואנסים שמרמזים על חילוקי דעות. למשל, אחד המלומדים חשב שצריך להוסיף משפט אחד או שניים ממגילת העצמאות. כלומר, לא שולל את החוק.

אבל המנהיגות האינטלקטואלית של הדרוזים היכתה בהלם חיובי. הרושם היה של פטריוטיזם ישראלי שנפגע. מעבר לכך, התחושה היתה, לפחות של אחד או שניים ממחלקת היהודים שהיו שם, שמדינת ישראל מחמיצה את האליטה הדרוזית. והם אכן ביטאו את הטינה שלהם כלפי היחס הפולקלוריסטי כלפיהם ואת היחס שמובל דרך הקלישאה של "אחים בדם". ההחמצה היא בכך, שהשכבה המובילה במדינה ובמנגנוני המדינה משוועת לאנשים איכותיים בתפקידי צמרת, וקבוצה קטנה כמו הדרוזים שופעת באנשים איכותיים בעלי יכולת מנהיגות. כמעט הייתי אומר, שהמאבק שלהם למען עצמם כעדה - קטן עליהם.

פרופ' קייס פירו, מומחה לענייני המזרח התיכון וסוריה, מתח ביקורת קשה על התקשורת, שמחפשת את "האנשים המתאימים" לראיין. התקשורת שמסכמת הפגנה בתמונות של דגלי אש"ף בכיכר רבין. המשורר פרחאת פרחאת אמר דברים שיכולתי להזדהות איתם מלבד שבסופו של דבר קיים פער תהומי בפרשנות שלו נגד חוק הלאום: "העצרת בראשות הקצינים בשבילי היא לצנינים", אמר המשורר. "אני לא אוהב שיח של שליט ונשלט, ואת זה שמדגישים חזור והדגש את השירות הצבאי המשותף. יכולה לבוא בעתיד ממשלה שתגיד: תודה רבה, גם עליכם אפשר לוותר. אנחנו יורים לעצמנו ברגל. הטיעון של הצבא הוא חלש ולא מוסרי. פתחו בירושלים כיכר הלוחם הדרוזי. לא רוצה שיסתכלו עלי כלוחם".

אבל מפתיע, שאפשר היה לשמוע פרשנות כאילו חוק הלאום משמש פתח לרדיפת המיעוט. "אני לא מפחד מביטן, אמסלם וביבי", אמר מישהו. "אני מפחד מהילדים שלהם".

במפגש נכחה מנהלת בית הספר התיכון המקומי, שאחוז מקבלי הבגרויות בבית ספרה גבוה ביותר. החוק תפס אותה בעיצומן של ההכנות לנסיעה לפולין, לסיור מחנות השמדה. היא רצתה לנתק עצמה מהשיח הפוליטי.

לא לשבור את הכלים. רפיק חלבי // צילום: גדעון מרקוביץ

פרופ' פירו הזכיר כי ב־1967 היתה מחאה דרוזית גדולה יותר מהיום, בגלל הפקעת אדמות. "אשכול הזמין את המנהיגים. נתן להם 'מתווה'. אותן מילים כמו היום. 'מתווה'. גולדה מאיר ב־1970 חזרה על אותה הבטחה: ניתן תקציבים. ביבי נותן הבטחות כדי לקנות את הדרוזים, והוא כאילו אומר שזו סערה שתחלוף".

ראש מועצת דלית אל־כרמל, רפיק חלבי, נתן להבין שלא תהיה שבירת כלים וכללים. "נסתכל על חצי הכוס המלאה, גם בעניין חוק הלאום", הוא אמר. מה שחשוב, מבחינתו, הוא ש"העדה נולדה מחדש". הוא אמר ששלושה ראשי מועצות הוזמנו למפגש ולא הגיעו. כנראה לא רצו שיכנו אותם משת"פים, מושג שעלה בשיחה. "צריך להגיד על זה תודה לנתניהו, שליכד אותנו מחדש", אמר איחסאן חלבי, ראש בית הדין השרעי הדרוזי.

למרות ההזדהות והאהבה בעיניים, קשה כנראה לדרוזים להבין את היהודים ולהפך: אין שום תנועה בעולם ששוללת את קיום הדרוזים כחלק מהאידיאולוגיה שלה. ולעומת זאת יהודי שלא למד עשר שנים מזרחנות, לא יכול לתפוס שכפר דרוזי המרוחק קילומטרים ספורים מהגבול בגולן, הוא כפר של חיזבאללה. קשה גם לתפוס את ההתעסקות הדרוזית בפלונטר הזהותי שלהם, שעה שרק לפני שלושה שבועות נרצחו מעבר לגבול 250 דרוזים על ידי הטרוריסטים של דאעש.

ובמפגש היו גם מומחי משפט מקרב העדה היהודית. הם העריכו כי "הסיכוי לביטול החוק בבג"ץ - לא אופטימי במיוחד". ביציאה מהכפר קשה היה לפספס שכל השילוט בדרכים הוא בעברית. ללא ערבית.

לא יוצאים מהפיד: הדמוקרטיה בישראל יציבה ואפילו מגלה חוסן מפתיע מול ההתקפות עליה מבפנים ומבחוץ. ואל תיתנו לעוול שנעשה לפיטר ביינרט לבלבל אתכם

"בישראל עדיין יש דמוקרטיה, אבל זו דמוקרטיה חלשה", אמרה באותו אירוע נשיאת מועצת העיתונות, השופטת דליה דורנר. זאת לא אמירה מקרית. זאת תפיסה שרירה בצמרת השיפוטית. הנשיא אהרן ברק מצוטט באמירה דומה בספר "העליונים" מאת נעמי לויצקי, והוא אמר את זה הרבה לפני חוק הלאום. "מנקודת מבטו, הדמוקרטיה הישראלית שברירית במיוחד", כותבת לויצקי. "ישראל", אמר ברק, "היא מדינת הגירה, שכה רבים מאזרחיה עלו ממדינות אשר לא היתה בהן מעולם מסורת דמוקרטית. אם אנחנו לא נשמור על הדמוקרטיה, היא לא תשמור עלינו".

אבל הדמוקרטיה בישראל יציבה ואפילו מגלה חוסן מפתיע מול ההתקפות עליה מבפנים ומבחוץ. בצרפת הונהגו תקנות חירום בעקבות מעשי הטבח של דאעש בפריז ובערים אחרות. ישראל לא היתה חולמת על צעדים כאלו. הדמוקרטיה הצרפתית אף נסדקה ב־1958 וב־1968. זו דמוקרטיה שבה חיי יהודים אינם בטוחים. בגרמניה, כחצי שנה לא הצליחו להקים ממשלה בעקבות הבחירות - זו הידרדרות בנוסח רפובליקת ויימאר. בבלגיה יותר משנה בכלל לא היתה ממשלה.

ברט סטיבנס המבריק מבהיר במאמרו השבוע ב"ניו יורק טיימס" שחוק הלאום, בין שהוא נחוץ או לא נחוץ, לא מבטא בעיה בדמוקרטיה הישראלית, ומביא דוגמה לחקיקה בדנמרק הנאורה מהחודש האחרון: "החל מגיל שנה, 'ילדי גטו' (רק תחשבו על ההגדרה הזאת, ילדי גטו; א"ל) חייבים להיות מופרדים ממשפחותיהם ל־25 שעות לפחות בשבוע, לא כולל שעות שינה, לצורך חובת הדרכה ב'ערכים דניים', כולל המסורות של חג המולד וחג הפסחא, ובשפה הדנית". זו חקיקה סובייטית דרקונית. אל תתפלאו שחוק אנטי־דמוקרטי ואנטי־הומני כזה יעבור באחד הימים ביוזמת משתוללי אנטי־חוק־הלאום.

פיטר ביינרט פטר את חוויית החקירה שלו בכניסה לישראל באמירה, ש"ישראל וארה"ב - שתיהן הפכו למדינות מכוערות יותר". כמובן שזו טעות אופיינית למערכת הישראלית. אבל למה אנחנו צריכים להתרגש מהעוול הנורא לביינרט? איפה העוול הזה - של עיכוב לשעה - לעומת העוול המקארתיסטי סטליניסטי נגד ארי שביט?

הרי עיתונאי ישראלי בכיר, שהיה לו עולם תקשורתי מקצועי שלם בארה"ב, שרוף שם לחלוטין. אמריקה סגורה ומסוגרה בשבילו. בשבועון "הבית" שלו, "הניו יורקר", שמו לא הוזכר מאז "הפרשה". הוא נמחק כמו ב"פראבדה". אישה שאני מכיר קיצרה את חייה במטחנת הביורוקרטיה הבריאותית של ארה"ב. מבחינתה המסע לישראל, שהיווה סיכון חיים במצבה, היה שווה הכל. המעבר הביורוקרטי לישראל, ככל שאנחנו מתלוננים על הביורוקרטיה בארץ, הוא כאין וכאפס לעומת המנגנון הסובייטי של אמריקה. בישראל, למרות הסקופים המרעישים מטעם צמרת משרד הבריאות נגד מערכת הבריאות, המטרה היא קודם טיפול ואחר כך נסתדר על הטפסים.

בעולם שכולו "סיגנל־וירצ'יו", איתות לסביבה כמה אני נהדר, לתוכן החיים אין משמעות. רק לביטויים כמו "מדינת לאום". בדנמרק יכולים לחוקק חוק נוסח ברית המועצות, אבל העיקר זה מה עושים בישראל. לפיטר ביינרט, במעבר הגבולות. היה לו מה למכור ביקום המדיה החברתית.