טל עובדיה יושבת במרפסת ביתה ביישוב אדם, שממנה נשקפים נופי בנימין וגם שכונות נווה יעקב ופסגת זאב הירושלמיות, שואפת את אוויר ההרים. שבועיים חלפו מאותו יום נורא, שבו ראתה מהמרפסת את אנשי היישוב מתאספים מתחת לפתח ביתה, זועקים "מחבל" ומנסים להציל את הנפגעים. שבועיים מהיום שבו הלך בעלה לבית הוריו, מרחק שלושה בתים מביתם שלהם, כדי לארגן לה הפתעה ליום האהבה, ונרצח בדקירות סכין.
שבועיים שבהם היא מתקשה מאוד לאכול, לשתות, להירדם, ואחר כך לקום. להסביר להראל, בנם, שעוד מעט יחגוג 3, למה אבא לא יחזור הביתה. לחבק את איתי, בן שמונה חודשים, לקוות שאינו מבין דבר, אף שהיא יודעת שגם הוא סופג את העצב.
היא מלפפת סביב אצבעותיה את שרשרת הזהב שעל צווארה, שאליה הצמידה את טבעת הנישואים שענד יותם על אצבעו. התליון שענד בעלה, עיגול שבו מוטבע מגן דוד, אבד לאחר הפיגוע. חיפשו בזירה, בסמטאות, באמבולנס, ולא מצאו.
"את יודעת", היא אומרת בעודה מלטפת את הטבעת, "לא נתנו לי שום דבר שהיה עליו בפיגוע. הוא איבד כל כך הרבה דם שנספג בבגדים שלו, שבקבר הניחו גם שקית עם החולצה שלו, ועם האפוד של מי שטיפל בו, שהיו ספוגים בדם. קיבלתי רק את הטבעת שלו, שגם היא היתה מגואלת בדם. וזהו".
היא אישה יפה, תלתליה עוטפים את פניה העייפות. בסוף החודש תהיה בת 32. גדלה בקריות, בעיקר בקריית אתא, בת שנייה במשפחה בת ארבעה ילדים. למדה קרימינולוגיה וחינוך, ועובדת כמחנכת כיתות א' וב' בבית ספר בירושלים, המשלב תלמידי חינוך מיוחד. את יותם, הצעיר ממנה בשנה, הכירה לפני שש שנים בבאר שבע, דרך חבר משותף. "מכתוב, מה אני אגיד לך", היא כמעט מחייכת.
הוא היה הילד הבכור במשפחתו. שנה אחריו נולדה אחותו, שכיום לא חיה בבית. המשפחה התגוררה בשכונת נווה יעקב בירושלים בדירה קטנה, "שלושה חדרים לכולנו", אומרת האם כרמלה. "יותם רצה בית קרקע וחדר לכל ילד, והוא מצא לנו את הבית פה באדם".
ב־2006 הם עברו ליישוב, הקרוי גם גבע בנימין, קילומטרים ספורים מירושלים. "יותם תמיד היה יד ימיננו", ממשיכה כרמלה. "עזר בקניות, בסידורים, היה אוזן קשבת וחבר".
בצבא שירת במשמר הגבול, בהר הבית. אחרי שהשתחרר החל לעבוד בסניף ירושלים של חברת ברינקס, תחילה כטכנאי ומאוחר יותר בהדרכה.
טל מספרת שהם נפגשו בזמן ספירת העומר, בזכות חבר משותף, "והיה חיבור מהרגע הראשון. אבל אז יותם אמר שהוא רוצה לעצור, שעד סוף ספירת העומר לא ניפגש אלא רק נדבר בטלפון, כי דברים טובים לא מתחילים בזמנים רעים.
"אחרי ספירת העומר נפגשנו, והבנו מייד שזה זה. היינו בני 26, כל אחד מאיתנו עבר מערכות יחסים, את כבר יודעת מה את רוצה ומה טוב לך. ושנינו ידענו מייד שזה מתאים, אז בשביל מה לבזבז את הזמן. אחרי ארבעה חודשים עברנו לגור יחד אצל הוריו, ואז הוא הציע לי נישואים".
• • •
הם נישאו ב־2013 בירושלים. כעבור שנה עברו לבית משלהם ביישוב אדם, שלושה בתים מהמקום שבו גרים הוריו של יותם, כרמלה ואבי. כאן נולדו שני בניהם.
"זה יישוב שמערבב דתיים, חילונים, אנשי צבא ועוד, כמו קיבוץ", אומרת טל. "אורח החיים הזה קסם לי. יש פה אנשים מדהימים, קהילה שמאוד עוזרת ותומכת, וחשבתי שיהיה טוב לגדל פה ילדים. שאהיה רגועה יותר כשהילד ילך לבד לבית הספר ביישוב, מאשר בעיר.
"לא חשבתי לרגע שיש פה בעיה ביטחונית. אנחנו גרים צמוד לש"ג, תמיד יש פטרולים של הצבא, של המשטרה, תמיד היתה פה תחושת ביטחון. לפעמים היו גניבות, למשל בחוות הסוסים, והיו תופסים את הגנבים, לרוב פלשתינים, ומפרסמים בפייסבוק של היישוב. אז הרגשנו שכל הזמן יש מישהו עם היד על הדופק.
"לפעמים, כשאחד מאיתנו היה יוצא, היינו משאירים את הדלתות בבית פתוחות, רק עם רשת יתושים. תמיד אמרתי שאני צריכה אוויר, אין סיבה שאהיה סגורה וחנוקה".
הוריה היו שקטים פחות. "לא כל כך רצינו שהיא תגור פה", אומר האב, יהודה אדרי, והאם רוחמה מספרת שאחרי ילדוּת תחת הקטיושות בקריית שמונה בשנות ה־70 וה־80, הבטיחה לעצמה שאת ילדיה היא תגדל במקום שקט ובטוח. "אחרי שטל הכירה את יותם, היא באה עם הרעיון לבוא לגור באדם, מקום לא שקט.
"הצענו לה לעבור לקריות, אבל יותם אמר שהוא רוצה להיות שם כדי לעזור להוריו, והסכמנו. יש לו תכונה נעלה של רצון לעזור להורים, מי אנחנו שנעצור אותו. טל שידרה ביטחון, אמרה שיש אבטחה ושמירה, הרגשנו בסדר עם זה".
משפחת עובדיה לפני האסון. מימין: הראל, יותם, טל והתינוק איתי. "הוא תמיד דאג לנו"
בתמונות המשפחתיות הרבות שעל המקרר, יותם נראה מאושר. בתמונה אחת הוא מחבק את טל בזמן ההיריון, באחרת צוחק עם הילדים. "הוא תמיד דאג שלא יחסר לנו דבר", אומרת טל. "היה בא מוקדם הביתה כדי לשחק עם הילדים, מקלח, מאכיל, משכיב לישון. מפנק אותם בכל פעם במתנות קטנות. בובות של בוב הבנאי, סמי הכבאי, דמויות של משחקים שהיה קונה בדרך מהעבודה כדי להפתיע אותם.
"גם אותי הוא ידע להפתיע במחוות, אפילו כשלא היינו במצב כלכלי מזהיר. היה מחזר אחריי עם תכשיט, פרח, בילוי משותף של ארוחה וסרט", היא מחייכת. מאוחר יותר יספר לי אביה שמאז המקרה כמעט לא חייכה.
"לפני שהתחתנו אמרנו שאנחנו רוצים משפחה גדולה. הוא בא מבית עם אחות אחת, ותמיד רצה משפחה גדולה. אני תכננתי חמישה ילדים. אחרי שנולד איתי, הוא רצה בת. אמר שהוא רוצה את הנסיכה שלו".
כולם מספרים שהוא היה מצחיק. שולף בדיחות על ימין ועל שמאל, מצטט משפטי קאלט מסרטים ישראליים כמו "אלכס חולה אהבה" ו"אסקימו לימון". אוהד מושבע של בית"ר ירושלים, אהבה שהתחיל להנחיל גם לבנו הבכור. "הוא היה הולך לכל המשחקים, עם צעיפים ושירים של בית"ר", אומרת טל. "היה מלמד את הראל להגיד 'בית"ר ירושלים' ומסביר לו שצריך ללבוש רק צהוב, צבע הקבוצה".
• • •
מאז הרצח היא לא ישנה במיטה שלהם. לא מסוגלת. בלילות היא מגלגלת את המיטה הנפתחת בחדר של הילדים וישנה איתם בחדר. הוריה, שמאותו יום לא עזבו אותה לרגע, ישנים על מזרנים שהם פורשים בסלון.
בחדר השינה, על השידה, תלוי במהופך זר ורדים אדומים. זר שיותם הביא לה באותו יום חמישי, 26 ביולי, לכבוד ט"ו באב. הפרחים עדיין לא יבשו, וטל תלתה אותם הפוך על השידה, כדי שיתייבשו לאט והיא תוכל לשמור אותם למזכרת.
את אירועי היום ההוא היא זוכרת לפרטי פרטים. "יותם חזר מהעבודה בשש בערב עם הזר, שאליו הוסיף שוקולדים. האהבה שלי זה שוקולדים, אז הוא מילא את הזר בשוקולדים, בעזרת אמא שלו.
"הראל התלהב מכל השוקולדים, והצטלמנו כולנו יחד, תמונה כיפית כזו. הלכנו לחדר השינה, כל המשפחה, ושיחקנו שם. הראל תמיד אהב לקפוץ על המיטה שלנו, ואנחנו היינו משחקים איתו, עושים שטויות. לפעמים היינו יותר שטותניקים ממנו.
"אחר כך יותם אמר שהוא עשה לי עוד הפתעה. קנה בשר כדי לעשות על האש והשאיר אותו אצל הוריו, להפתעה. קבענו שנקלח את הילדים, הוא ילך לאימון בחדר הכושר, ואני אשכיב אותם לישון. אחר כך נעשה יחד על האש.
"הוא הלך למכון בשער בנימין, חמש דקות נסיעה מכאן. בדיעבד סיפר לי מישהו מהמכון שהוא אמר לו באותו אימון ש'הגאולה קרובה מתמיד'. לי הוא אף פעם לא היה אומר דברים כאלה, על הגאולה.
"כשהוא חזר, אמר לי שלא אטרח לחתוך תפוחי אדמה לצ'יפס, שהוא יביא קפוא ורק נחמם. הוא אף פעם לא רצה להטריח אותי, לא רצה שאתאמץ. הוא חזר בערך בשמונה וחצי, הילדים כבר נרדמו, ואמר שהוא הולך להביא את הגחלים והבשרים מהוריו".
היא עוצרת לרגע ארוך, עיניה נעצמות.
"ואז שמעתי קולות נפץ", היא מרימה את ראשה, עיניה כבויות. "לא התייחסתי לזה, חשבתי שאלה ילדים שמשתעשעים בנפצים. בדיעבד, אלה היו היריות שהרגו את המחבל.
"שמעתי מישהו צועק 'מחבל', ויצאתי למרפסת. מי דמיין בכלל שדבר כזה יקרה. בכל השנים שאנחנו גרים פה, לא היה שום פיגוע.
"הבטן שלי פתאום התהפכה, ויצאתי החוצה. נעלתי את הילדים בבית, להגן עליהם, אם יש עוד מחבל. זה חופש, היו ילדים שעדיין רכבו על אופניים בחוץ, ופתאום כולם נעצרו. התחילה התקהלות.
"מאחת הסמטאות ראיתי מישהו יוצא לבוש בתחתונים ומחזיק אקדח. זה לא נדיר לראות כאן אנשים עם נשק. מעבר לשוטרים ולאנשי יס"מ, לרבים מהתושבים יש נשק פרטי. אבל משהו אחר קרה.
זירת הפיגוע באדם, 26 ביולי 2018. "שמעתי יריות, חשבתי שאלה ילדים שמשתעשעים בנפצים"
"אני הולכת הלוך ושוב ברחוב, הלוך ושוב, הלוך ושוב, קוראת ליותם. אנשים היו מסביב לגופת המחבל, שכבר היה מת. צעקתי 'יותם', התקשרתי אליו, הוא לא ענה. התקשרתי לאמא שלו, אבל היא ישנה, לא הבינה בכלל מה קורה.
"ראיתי את אחד השכנים, שאלתי אותו אם הוא ראה את יותם, ואז הוא לקח אותי אליו, לסמטה. ראיתי אותו, וחשבתי שאני מתה.
"מייד תפסו אותי כמה אנשים מהיישוב כדי שלא אתקרב אליו. מישהו עשה לו חוסם עורקים עם הידיים, מתנדב של כוחות ההצלה ביישוב ניסה להחדיר לו עירוי. ואבא שלו, אברהם, הסתובב בכל ההמולה מבולבל לגמרי. הוא עצמו ניסה לעזור בחסימת העורק, עד שהזיזו אותו משם.
"צעקתי 'שמע ישראל' פעמיים, חזק, אני זוכרת את זה ממש. הייתי יחפה, במכנסיים קצרים וגופייה, הרי יצאתי לשנייה מהבית. רציתי להתקרב אליו, ולא נתנו לי. כל שנייה הביאו לי מים, ואני, במקום לשתות אותם, שפכתי אותם על עצמי כדי להתאפס".
• • •
מאוחר יותר התבררו לה הפרטים. המחבל, מוחמד טארק יוסוף בן ה־17, זינק מעל הגדר ההיקפית של היישוב במטרה לפגוע ביהודים. הוא התנפל על יותם מאחור.
"שמענו מאנשים שהמחבל רכב עליו, ויותם נאבק בו. הוא דקר אותו בצוואר, ויותם ניסה להפיל אותו. אבל הוא שוב דקר אותו כמה פעמים, עד שיותם נכנס לסמטה לברוח ממנו. ואז יצא השכן, והמחבל עבר אליו ודקר גם אותו.
"יותם הלך כמה צעדים מעבר לכביש והתמוטט. המחבל ניסה לדקור גם את אסף, שגר כאן. הוא היה זה שהרג אותו, כי היה לו אקדח. בשבעה אסף סיפר לנו שבכלל חשב בהתחלה שזו קטטה של שכנים, ואז הוא ראה את הדם, והמחבל עוד הספיק לדקור אותו לפני שנורה".
טל רצה הביתה כדי להתלבש ולקחת מסמכים. "ביקשתי מאחת השכנות שתשמור על הילדים. אמרתי לה שאם הראל מתעורר, שתגיד לו שאבא ואמא הלכו לסרט. שלא יחשוב שקרה משהו. ביקשתי שיביאו לבית החולים גם את כרמלה, אמא של יותם. אני ואבא שלו נסענו באמבולנס אחר לבית החולים".
חדר המיון של בית החולים הדסה בהר הצופים החל להתמלא בבני משפחתו ובחבריו של יותם לעבודה, ששמעו על הפיגוע. הוריה של טל, שיצאו באותה עת מהלוויה של קרובת משפחה של רוחמה בקריית ביאליק, ראו באינטרנט מבזק על הפיגוע באדם, והתקשרו מייד לבתם.
"היא צעקה בטלפון 'אמאאאא', וחשבתי שפגעו בה", מספרת רוחמה. "התחלתי לצעוק בעצמי, עד שמישהו לקח מטל את הטלפון והסביר לנו שיותם נפגע. השארנו את האוטו בחיפה וביקשנו מהבן שלנו אורן, שהיה איתנו, לקחת אותנו לבית החולים".
מאוחר יותר ביקשה טל מהוריה לא לבוא לבית החולים, אלא לנסוע להיות עם הילדים. "פחדתי שהילדים יתעוררו ולא יידעו מה קרה. אבל הכניסה ליישוב היתה סגורה, אז אבא שלי בא לבית החולים, ורק אחר כך אמא שלי הלכה אלינו הביתה.
"וכל הזמן אני אומרת לעצמי שיותם חזק, חסון, אין מצב שהוא לא יוצא מזה. הייתי בטוחה שהוא תכף יוצא מחדר הניתוח. שנהיה מאושפזים שבוע בבית החולים ונביא את הילדים בשבת. בכלל לא הייתי מודעת לכל הפציעות ולעומק שלהן.
"אני, אבא שלי, אבא של יותם, חברים שלו, דודים שלו, כולנו מחכים מחוץ לחדר הניתוח, לשמוע מה קורה. ואז יוצאים כמה אנשי צוות, פותחים מעגל, והמנתח אומר לי: 'בואי, שבי'. תפסתי אותו בחולצה, אמרתי לו: 'מה שבי, הוא חי?' והוא ענה: 'לא, אני מצטער'.
"ואני התמוטטתי על הרצפה".
שוב היא עוצרת לדקה ארוכה. מנסה לארגן את המחשבות. "את פשוט נופלת, ובראש את חושבת כאילו זו לא את. כאילו זה סרט שאת נמצאת בו, ותכף תתעוררי. אבל זה לא סרט. הושיבו אותי, הסבירו לי מה היה במהלך הניתוח. אמרו שהוא איבד המון דם והיה זקוק להמון מנות דם. שהרופאים הצליחו לייצב את העורק הראשי, אבל ראו שבית החזה מדמם, בגלל שתי דקירות נוספות בריאה ובלב. בסוף מה שהכריע אותו היה הדקירה בלב".
היא מרווחת את אצבעותיה למרחק של סנטימטרים ספורים בין האגודל לאצבע. המרווח הזה, קטן מאורך כף ידה, מסמן את אורך הלהב של הסכין.
"ראיתי את הסכין. להב כל כך קטן עשה לו חור ענק בלב. הוא ידע בדיוק איפה לדקור אותו.
"נראה לי שצרחתי וביקשתי לראות אותו. הרופאים אמרו שהם צריכים להכין אותו, כי כנראה בחדר הניתוח פתחו לו את בית החזה. כשהם אישרו, רצתי לחדר, נפלו לי הנעליים ונכנסתי יחפה.
"בכיתי, חיבקתי אותו, נישקתי כמה שאפשר. החברים שלו ביקשו להיכנס אחריי, להיפרד ממנו. מובן שהסכמתי. וזהו. הלכנו הביתה".
• • •
בבית חיכו לה עשרות אנשי היישוב ובני משפחה. הראל התעורר מההמולה. רוחמה מספרת שהוא ישב בעצב על שטיח המשחק בסלון, מכונס בתוך עצמו, כאילו ידע שמשהו רע קרה. כשטל נכנסה הביתה, הוא שאל אותה: "איפה אבא?"
טל מסיטה את תלתליה לאחור, מזדקפת. "הכנסתי אותו לחדר, אני והוא לבד, חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני רוצה לספר לו משהו. לא בכיתי, לא יכולתי להרשות לעצמי לבכות לידו. אמרתי לו שאבא הלך, ושהוא לא יכול לחזור יותר.
"למחרת, אמא שלי נכנסה לשירותים ליד החדר שלו, והראל שמע את הרעש ושאל אם אבא חזר. בלילות הוא היה קם, קורא ליותם מתוך שינה, אבל ביום הוא לא דיבר עליו.
"בשבת שעברה, אחרי השבעה, הוא שאל שוב, 'איפה אבא', 'מתי אבא חוזר', 'לאן הוא הלך'. ואז כבר אמרתי לו שגם אני רוצה שהוא יבוא, וגם אבא היה רוצה לבוא, אבל הוא לא יכול. הוא רחוק מאוד מפה ואסור לו לבוא. השתמשתי בכוונה במילה 'אסור', מילה חזקה, כדי שלפחות בהתחלה לא יגדל עם חרדת נטישה, שלא יחשוב שאבא שלו לא רוצה להיות פה".
הלווייתו של יותם נערכה למחרת הפיגוע, בירושלים. היו שם מאות אנשים, כשטל עוד ניסתה למצוא את מקומה. בלהט האירועים בבית החולים, כשנשאלה היכן היא רוצה לקבור את יותם, לא הספיקה לחשוב או לברר יותר פרטים לפני שענתה שייקבר בירושלים.
"אני עוד עם הגופה, עדיין לא עיכלתי שכל החיים שלי משתנים, וישר שואלים אותי איפה אני רוצה לקבור אותו. לא ידעתי מה האפשרויות, לא ידעתי שיש צורות שונות של קבורה, ורק ברגע האחרון, אחרי שאמרתי 'בירושלים', כי זה נשמע לי קרוב, הבנתי שהוא נקבר בקומות".
עיניה עייפות. היא מסתובבת בבית כסהרורית, מלטפת שוב את הטבעת שעל הצוואר, נכנסת לחדר השינה המשותף כדי לקחת בגדים ויוצאת משם במהירות.
נכון ליום שלישי השבוע, גופתו של המחבל עדיין מוחזקת בידי ישראל. "במהלך השבעה היו כאן אנשים מכל הקשת הפוליטית, והתחננתי בפניהם שלא יחזירו את הגופה ככה סתם. זה דבר אחד להחזיר גופה, או לשחרר אסירים, תמורת חיילינו ובנינו. אבל כשמשחררים ככה סתם, כמחווה הומניטרית, כל ההרתעה שלנו נפגעת".
אביה מתפרץ לדבריה בכעס. "לא יכול להיות שהדם שלנו יהיה הפקר. התחושה היא שאנחנו מאבדים את ההרתעה. אמרנו לכל הפוליטיקאים שהיו כאן, מימין ומשמאל, שמבחינתנו צריך להחמיר את הענישה למחבלים. למחבל ששוחט משפחה ונשאר בחיים מגיע עונש מוות.
"אומרים על אירועים כאלה שהם בוצעו על ידי מפגע בודד, אבל המחבל הזה היה מוכר לשב"כ. כנראה גם המשפחה שלו. הוא, ורבים כמוהו, יונקים את השנאה הזו מהבית, מהמסגדים, מהחברים. לכן צריך לפגוע בכל המעגלים האלו. אני לא מתכוון לשתוק בעניין. אני אגיע לכל השרים שהיו כאן, ואם צריך גם לכל הדיונים בנושא, כדי להשמיע את הצד של המשפחות השכולות".
"לא עיכלתי שחיי השתנו". עובדיה עם הראל ואיתי // צילום: מרים צחי
יהודה הוא איש צבא בעברו, מאחוריו 27 שנות קבע בחיל הים. הוא מכיר את פעילות הצבא, אבל תחושת חוסר הביטחון ביישוב שבו גרים בתו ונכדיו מכעיסה אותו. "כואב לי שאין פתרונות אמיתיים לבעיית הביטחון. זה לא חדש, זו בעיה של כל עם ישראל, אבל בכל פעם צריך להרים את הדגל, לדבר על מה ניתן לעשות כדי להגביר את תחושת הביטחון. לא יכול להיות שישחטו אנשים בביתם. צריך כאן גדר חשמלית, עם התרעות, מצלמות, תאורה.
"סיפרו לנו שלפני כשלוש שנים הכינה המועצה תוכנית להגברת הביטחון ביישוב, בעלות של כ־1.5 מיליון שקלים. זה מחיר אפסי לעומת חיי אדם. אבל שום דבר מזה לא יושם, אנחנו לא יודעים למה".
גם טל איבדה לחלוטין את תחושת הביטחון, שהביאה אותה לגדל את ילדיה ביישוב.
"היום אני כבר לא יכולה להגיד שאני מרגישה בטוחה פה. רק בדיעבד את קולטת את המחדלים. גדר הביטחון ששמו פה, הקונצרטינה (רשת תלתלית דוקרנית), היא כמו פלסטר, אפשר לעבור אותה בדילוגים. זה לא שאין פה חיילים או אבטחה, אבל עובדה שזה לא מספיק".
תמשיכי לגור באדם?
"עוד לא החלטתי. אני לא רוצה לערער את הילדים ולטרטר אותם. בינתיים אני כאן".
• • •
שעת אחר הצהריים מתקרבת, וטל מתארגנת לאסוף את הילדים מהמעון. למרות הכאב, למרות הקושי, הכעס, היא מצליחה לשמור על סוג של שגרה לילדים. לוקחת אותם למעון בבוקר, מחזירה אותם בשעות אחר הצהריים, משחקת איתם, מנסה לשמח. הוריה מסייעים לה.
"בסוף החודש היינו אמורים לצאת לחופשה משפחתית באילת, כי יותם אהב את אילת. גם כשהמצב הכלכלי שלנו לא היה טוב, גם כשהיה קשה, הוא אהב לצאת לחופשות. אמר שחייבים אותן בשביל הנפש. הבטיח שנעשה דברים כיפיים. ואז הכל השתנה".
בעוד שלושה שבועות, עם תום החופש הגדול, היא אמורה לשוב לעבודתה כמחנכת בבית הספר "יד המורה" בירושלים. "אני עדיין לא יודעת אם אוכל לפתוח את שנת הלימודים כרגיל, אבל מבטיחה לחזור במהרה. אני אוהבת את העבודה עם הילדים, ועכשיו זאת תהיה קצת שגרה בתוך האסון הפרטי שלי.
"כרגע אני עדיין לא מצליחה לאכול, לישון. לא מבינה איך עושים את זה. אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל".
תגובות
מהמועצה האזורית מטה בנימין נמסר: "מרכיבי הביטחון השונים ביישובי יו"ש הם באחריות משרד הביטחון וצה"ל. המועצה עושה כל שניתן בתחום אחריותה כדי להגן על התושבים, תוך שיתוף פעולה מלא עם גורמי הביטחון".
מדובר צה"ל נמסר: "צה״ל מעניק מעטפת מרכיבי ביטחון לפי סיווג היישוב. הסיווג מבטא את רמת האיום הנשקפת לו ואת המרכיבים הנדרשים להגנתו, זאת בהתאם לתקציב הקיים.
"תוכניות לשיפור ואבטחה של היישוב אדם, כמו גם יישובים נוספים, מטופלות בהתאם לסדרי עדיפויות שנקבעו על ידי צה"ל ובהתאם ליכולת המימוש המבצעית.
"ביישוב אדם קיימים כיום מרכיבי ביטחון שמטעמים ביטחוניים לא נפרט על אודותיהם. בימים אלה נערך תחקיר בנושא. לכשיסתיים, ממצאיו יילמדו, ובאם יימצא שקיים צורך לשפר את מרכיבי הביטחון, הנושא יטופל".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו