מדברים מהשטח

שעת ערב מאוחרת בתחנת מגן דוד אדום תל אביב. צוות הנט"ן (ניידת טיפול נמרץ) עומד לסיים משמרת נוספת של ריצה בהולה מחולה לחולה. בראש כבר מתרוצצות מחשבות על כוס בירה צוננת, על המקלחת שתשטוף את מראות היום, על הרגיעה על הספה מול הטלוויזיה, כמו כולם.

אבל למשמרת יש תוכניות משלה. פתאום מתקבלת קריאה דחופה מהמוקד: "רוכב אופניים כבן 25 נפגע קשה ממכונית". צריך למהר אליו ולשכוח מבירה וממקלחת. אי שם, על הכביש הסואן, שרוע אדם שחייו תלויים במהירות התגובה של צוות הניידת.

"אמבולנס אחר שכבר הגיע לזירה לפנינו דיווח על נפגע קשה עם פגיעת ראש וביקש לחבור אלינו", מגולל אסף, הפרמדיק של צוות הנט"ן, את רגעי הדרמה. "בניידת נכנסנו מייד לפעולות על אוטומט: מתחילים להכין ציוד לקיבוע הפצוע, לוח גב, צווארון, ציוד הנשמה. הדקות הספורות של הנסיעה לזירה הרגישו כמו נצח. "כשהגענו, מצאנו על הכביש צעיר במצב של אי שקט פיזי עקב פגיעת הראש. הבנו שמדובר בפצוע קשה מאוד, שמקומו בחדר הניתוח, וכמה שאפשר יותר מהר". 

רים, הפרמדיקית וראש הצוות במשמרת, מחליטה לפנות את הפצוע לחדר ההלם בבית החולים איכילוב הסמוך. היא צועקת לנהג החובש, חמודי, שידווח לבית החולים על ההגעה ויבקש שבחדר הניתוח כבר ימתין מרדים. בינתיים, חוסר השקט של המטופל מקשה את הזרקת התרופות לדמו.

הנסיעה דחופה, האורות מהבהבים, הסירנה מפלחת את הלילה הרגוע. רים ואסף מזריקים לנפגע תרופות הרגעה, כשהם מיטלטלים באמבולנס הדוהר בתוואי הדרך. כשלוש דקות נסיעה מפרידות בין אתר התאונה לאיכילוב, שלוש דקות שעשויות להפריד - פשוטו כמשמעו - בין חיים למוות. 

כשהם נכנסים לחניה, הפצוע מאבד לפתע דופק. מפסיק לנשום. אסף מתחיל מייד בעיסוי לב, ואחריו ממשיכה בפעולה גם רים. הם מורידים את האלונקה מהאמבולנס, וחמודי נצמד לפצוע וממשיך בעצמו בעיסוי. "ברגעים האלה אתה לא חושב על שום דבר אחר", הוא אומר. "אתה יודע שצריך להמשיך את ההחייאה ולא להפסיק עד שהפצוע מגיע לחדר הטראומה. תוך כדי שאני שם, על האלונקה, אחיו של הנפגע מגיע למיון, ואחרי שתי דקות באה גם אמא שלו. אני מעסה את הלב, והופ, הפצוע מחזיר נשימה ודופק. מידינו הוא עובר להמשך טיפול של צוות בית החולים. 

"אמא שלו צעקה בלחץ 'איפה הבן שלי?' ואנשים הפנו אותה אלי. לקחתי אוויר ואמרתי לה שהוא בסדר. בתגובה, היא חיבקה אותי בדמעות. לא אשכח את הרגע המרגש הזה. התיישבתי מחוץ לכניסה ואמרתי לעצמי, 'וואו. מה עבר על האדם הזה בפנים'". 

צוות הנט"ן חוזר לניידת ומגלה שמדיו הלבנים הוכתמו בדמו של הפצוע. גם הניידת עצמה זרועה כתמי דם. המשימה כעת היא לנקות את הבלאגן שהותירה אחריה ההחייאה ולהכין את הניידת למשמרת הבאה. למטופל הבא. 

ושוב המחשבות מתרוצצות. מי היה הבחור שנפצע? לאן התכוון להגיע על אופניו? והחשוב מכל, האם הוא ייצא מזה בחיים? "אלה שאלות שתמיד מגיעות אחרי מקרה מורכב", מוסיף אסף. "לרוב, אין לנו בכלל תשובות. מגיעים, מטפלים, מביאים לבית החולים, וזהו - צריכים לעבור למטופל הבא".

•  •  •

ברוכים הבאים לשגרת היומיום של צוות נט"ן של מד"א. האנשים שממהרים להתייצב בזירות אסון, תאונה ומחלה, להיות הראשונים להציל חיים ולהקל ייסורי כאב. "ההון האנושי של מד"א מורכב מפסיפס מרתק הכולל גברים, נשים ובני נוער מכל הדתות, המגזרים והגוונים בחברה הישראלית, ועל כך גאוותנו", אומר מנכ"ל מד"א אלי בין, "כל אלו פועלים במסירות ובמקצועיות ועוסקים לילות כימים בהצלת חיים, תוך שימוש בטכנולוגיות המתקדמות בעולם". 

במשך חודשים אחדים ליוו מצלמות טלוויזיה את צוותי הניידות, תיעדו מקרוב את עבודתם התובענית, המערבת את המגוון הרחב ביותר של רגשות אנושיים. התוצאה: סדרת הדוקו־ריאליטי המסקרנת "אמבולנס", המשודרת בימי חמישי (רשת 13). 

כל משמרת של צוות נט"ן אמורה להימשך שמונה שעות, אך לרוב היא חורגת מהזמן הרשמי. לעיתים היא גדושה באירועים דרמטיים של הצלת חיים, ולעיתים מתנהלת בעצלתיים, בין טיפולי שגרה "אפורים", הכוללים איסוף חולים ופינוים, מתן תרופות בבית החולה או סתם ליטוף חם והרגעה של אדם שחש לרגע לא בטוב.

והעיקר, בכל רגע נתון עלולה המשמרת הרגועה להתהפך מן הקצה אל הקצה, עם קבלת קריאה דחופה על תאונת דרכים, על החייאת אדם שקיבל התקף לב או על אסון רב־נפגעים או פיגוע. קריאה אחרי קריאה, בוקר, צהריים ולילה, וחוזר חלילה. 

צוות ניידת טיפול נמרץ כולל, על פי רוב, חובש רפואת חירום המעניק טיפולי עזרה ראשונה, חובש בכיר המוסמך לתת תרופות, ופרמדיק, שלרוב משמש בתפקיד ראש הצוות ומוסמך להעניק טיפול תרופתי פולשני, ובמקרה הצורך, חלילה, לקבוע מוות. בזמן אירוע, בשטח, כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו וכיצד נדרש ממנו לפעול. 

בניידת שלנו נמצאים אסף אירלנדר, חמודי עראבי ורים אלבאסל. אסף (36) הוא הפרמדיק, רווק שמתגורר כיום ברמת גן. כבר בגיל 15 הגיע למד"א, כמתנדב נוער בתחנת ערד, היישוב שבו גדל. "מורעל שנדבק בחיידק", הוא מגדיר את עצמו, "אחד שעולם הרפואה תמיד קרץ לו". עד גיל 18 התנדב כמגיש עזרה ראשונה, ובצבא שירת כמפיק בחטיבת התרבות והמוזיקה של גלי צה"ל. עם שחרורו עבד כארבע שנים בתחום ניהול אמנים ולמד פסיכולוגיה ופסיכותרפיה. כל הזמן הזה לא הפסיק להתנדב במוקד הארצי של מד"א, עד שהחל לעבוד בארגון. 

לפני כשנתיים עבר לתפקיד שטח, כפרמדיק וכראש צוות, אחרי שהיה אחראי משמרת במוקד הארצי של מד"א. אחד הגורמים המרכזיים, שלדבריו עודדו אותו לעבור מהמוקד לשטח, היה מצבו הבריאותי של אביו, יורם, שסבל ממחלת לב. לפני כחמש שנים חש האב ברע והתקשר לבנו, להודיע לו שהוא נוסע באופן עצמאי לבית החולים. 

"כשהוא הגיע לשם, הוא מסר את מפתחות האוטו למאבטח - והתמוטט בכניסה לבית החולים. באותו רגע הגיעה למקום ניידת טיפול נמרץ, עם חולה אחר, והפרמדיקית ראתה את אבא שלי והתחילה לבצע בו החייאה. אני הגעתי בדיוק כשייצבו את מצבו. שם, למעשה, הבנתי באמת את התפקיד של הפרמדיק בנט"ן ואת המקום שלו בהצלת חיי אדם. אבי, לצערי, החזיק מעמד עוד כמה חודשים, עד שחלה הידרדרות במצבו, ולפני ארבע שנים הוא נפטר". 

הפרמדיקית וראש הצוות במשמרת, רים (31), גדלה בלוד ולאחרונה עברה לתל אביב. כסטודנטית לכימיה נתקלה ב־2005 במודעה בעלון האוניברסיטה על לימודי רפואת חירום ונדלקה. "לא היה לי שום קשר לרפואת חירום, אבל משהו בתחום הזה קסם לי. הייתי הבחורה הערבייה היחידה במחזור שלי, כך שהכרתי את התחושה של להיות במקום פחות שגרתי בהשוואה לאחרים. 

"הלימודים עניינו אותי ונהניתי מכל רגע. בסוף השנה הראשונה היינו צריכים להשלים התנסות, אז התנדבתי בתחנת תל אביב של מד"א. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה עליתי לאמבולנס. רוב הסטונדטים שלמדו איתי התנדבו במד"א בעבר, רובם היו כבר בצבא, ואני הייתי בת 20 שלא הבינה בפני מה היא עומדת. רק כשעליתי לאמבולנס הבנתי שהעבודה הזו, ברפואת חירום, הרבה יותר קשה ממה שחשבתי ודורשת המון בגרות נפשית ויכולת הכלה של דברים". 

ב־2011, אחרי התנדבות במד"א, החלה לעבוד כפרמדיקית, ובד בבד עברה מבחנים לקראת לימודי רפואה. לאחרונה עזבה את עבודתה במד"א כדי להשלים את לימודי הרפואה, וכיום נותרה לה שנה אחת נוספת להשלמת התואר.

"חבורה של משוגעים", הם קוראים לעצמם. רצים לזירת פיגוע כשכולם בורחים. אנשי מד"א בזירת אירוע // צילום: מתוך התוכנית "אמבולנס"

נהג הנט"ן והחובש במשמרת, חמודי (28), גר בתל אביב כבר שמונה שנים. הוא ערבי מוסלמי, במקור מהצפון. בגיל 18 עזב את הבית ועבר לאילת, שם עבד כפקיד קבלה בבית מלון. כעבור שנה חזר לצפון והמשיך לכפר סבא, שם התפרנס כמנהל עובדים בסופר. 

בשמונה השנים האחרונות הוא חי עם בן זוגו היהודי, נחום דוד, סגן מנהל מרחב לכיש במד"א ופרמדיק מוטס במחוז הדרומי. השניים הכירו דרך חבר משותף במסיבת יום הולדת בכפר סבא. במשך שנה ניהלו בעיקר שיחות טלפון ארוכות ונפגשו פנים אל פנים רק פעמיים. 

"הייתי בן 19, לא חשבתי שאני רוצה זוגיות", מתאר חמודי, "אבל אחרי שנה הבנתי שאנחנו מכירים כבר מספיק טוב ויכולים לעבור לגור יחד. המחשבה שלנו היתה שאם זה לא ילך בינינו, נמשיך כל אחד לדרכו ולא יקרה כלום. אבל ברוך השם, זה הולך כבר שמונה שנים".

משפחותיהם, הוא אומר, התרגלו די מהר לקשר. "נחום הוא בן בית אצל המשפחה שלי, והם מקבלים את שנינו בחום ובאהבה. "הוריו של נחום נפטרו במהלך השנים, אבל תמיד היינו בקשר קרוב. יש לו קרובת משפחה שגרה באזור חרדי, ובהתחלה היא התקשתה מאוד לקבל את הקשר שלנו. אבל אחרי שהיא למדה להכיר אותי כחמודי, כאדם, ולא כערבי, היא כבר חברה טובה שלי. 

"אני חושב שהסוד הוא שאנחנו מכבדים זה את זה. אם אנחנו עושים קידוש אצל המשפחה שלו, אני אחבוש כיפה ונשיר יחד שירי שבת. ביום כיפור אני אכבד אותו. גם ברמדאן, אם זו שעה של צום, נחום לא יאכל לידי אלא יחכה איתי לערב. כשאתה בזוגיות ארוכה ומכבד ואוהב את האדם שאיתך, אתה כבר חלק מהמשפחה ומהחיים שלו". 

וכשחלק מהחיים של נחום הם מד"א, גם חמודי התאהב בארגון. "נחום מכור למד"א, כל החיים שלנו זה מגן דוד אדום. אני זוכר שבהתחלה הארון שלו היה כמעט ריק מבגדים, והיו לו רק מדים של מד"א. כשהייתי שואל אותו למה, הוא היה אומר, 'חכה, תתחיל לעבוד ותבין'. עכשיו אני מבין. 

"התחלתי ללכת איתו לעבודה, כמו שלוקחים ילד לראות מה אבא או אמא עושים. הוא הראה לי איך נראה אמבולנס מבפנים, מה זו סירנה, מה יש במסוק פינוי ואיך מצילים חיים. אחרי ארבע שנים איתו החלטתי לעשות קורס נהגים וחובשים, ומפה לשם - אני כאן". 

במשך שנתיים התנדב חמודי במרחב לכיש באשדוד, ואז עבר לעבוד במרחב דן בת"א. "הבנתי שזה העתיד שלי. אני זוכר את עצמי לפני ארבע שנים: כשהייתי עובר ברחוב ורואה תאונת דרכים או אדם שצריך עזרה, הייתי תמים. לא ידעתי אז מה אפשר לעשות. עכשיו, גם אם אני לא במשמרת, אני ישר קופץ לעזור". 

את בן זוגו הוא מצליח לראות רק בין המשמרות. "זה צריך להיות מאורגן, שאף אחד מאיתנו לא יעשה משמרת לילה, או שנחום לא יהיה במסוק", הוא צוחק. "בואי נאמר שאנחנו לא באמת נמצאים הרבה בבית יחד". 

אנשי הנט"ן מדברים ברוגע, מורגלים בשיח הדורש להרגיע את האחר. מגיעים לראיון המשותף לבושים במדים הלבנים, כי כמו שמסביר חמודי מייד: "כשאתה עובד במד"א, אתה תמיד לפני משמרת או אחריה, אין באמצע". 

"חבורה של משוגעים", הם קוראים לעצמם. רצים למקום תאונה או פיגוע דווקא כשכולם בורחים ממנו. עובדים לפי סדר פעולות ידוע מראש, כמעט על עיוור. 

"הרבה פעמים יוצא לי לחשוב על זה שבאותה נקודת זמן שבה אני מטפל בנפגע, יש משפחה שלמה במקום אחר שהעולם שלה משתנה כרגע", אומר אסף. "אני, הזר בשבילם, יודע מה קרה לאהוב שלהם, לפעמים עוד לפני שהם קיבלו את שיחת הטלפון הראשונה עם הדיווח עליו. וזה הזוי, במיוחד כשאתה מגיע למטופל שכבר אין לך מה לעשות איתו ואתה נאלץ לקבוע את מותו. זה קשה". 

הוא נזכר בנשימה עמוקה במקרה שנאלץ לקבוע מוות לאדם ולפנות את גופתו לבית החולים. "אחרי שהורדנו אותו בבית החולים נשארנו עוד כמה רגעים ליד חדר המיון כדי לסדר את הניידת. פתאום הגיעו בני המשפחה שלו, ראו אותנו בבגדים המגואלים בדם וניסו לדלות מידע. אתה יכול להבין את זה. הם צריכים לשמוע כל שביב מידע על האדם שיקר להם. מה קרה לו ברגעים האחרונים, אם הוא אמר משהו. 

"וזה קשה, אבל אין לך ברירה אלא לגייס את כל תעצומות הנפש שלך. צריך להיות רשמי מאוד בתשובות, אבל להבין שמגיע להם לדעת את האמת". 

•  •  •

אסף נמצא עכשיו אחרי משמרת לילה, ולמחרת כבר צריך להתייצב שוב לאחרת. "אתה יודע מתי אתה מתחיל משמרת, אבל לא יודע מתי תסיים", הוא לוגם עוד כוס קפה. "צריך להיות זמינים בביפר. אתה לא מחתים כרטיס ויוצא. יש פה הקרבה שעושים באהבה". 

כולם מסכימים שהעבודה שבה בחרו היא כזאת שמכניסה לפרופורציות. "יש המון רגעים של חולי, שכול ומוות מול העיניים שלך. דברים שמעודדים לחוות לשם האיזון רגעים של זוהר בחיים, של שמחה. כשאתה צריך לעשות החייאה לבן 55 שפתאום התמוטט, ומבין שבאותו הבוקר הוא קם והתארגן כמו בכל יום ותכנן לעשות המון דברים, זה נותן לך את הפרופורציה שאנחנו זמניים פה. ככה גם פחות מתעצבנים מדברים, אם יש תור ארוך בסופר, למשל, כי לא רוצים לבזבז את האנרגיות על כעסים".

"המקצוע הזה מעצב לך את האישיות", אומרת רים, "הוא משפיע על כל דרך ההסתכלות על הבריאות שלך, על המשפחה. אתה רואה אנשים שיוצאים בבוקר מהבית ולא חוזרים. תאונות, מקרי אלימות, התקפי לב בגיל צעיר. וכשאתה רואה את זה קורה כמה פעמים ביום או בשבוע, לאורך שנים, אתה מסתכל אחרת על החיים. רוצה לנצל כל רגע, לוודא שאותם דברים רעים לא יקרו אצלך".

"אתה בא במגע רגשי עם אנשים, וזה הדבר הכי חשוב". חמודי, רים ואסף // צילום: אסף סולטן

לצד תחושת השליחות, הם נאלצים להתמודד גם עם הפחדים הכי כמוסים. אסף, למשל, סובל מפחד גבהים. "ובכל זאת, לפני כמה שבועות ביצעתי החייאה בתא העליון של מנוף, כי המנופאי התמוטט. הבנתי שכל שנייה כאן קובעת חיים או מוות, אז לא חשבתי על הפחד שלי.

"מכבי האש הביאו סולם, טיפסתי עליו עם ציוד ההחייאה, ואחרי שהמצב של המנופאי התייצב, הורדנו אותו במין גיגית. עבדתי על אוטומט, כמו שהכשירו אותנו. רק אחרי שירדתי משם הבנתי איפה הייתי - והתחלתי לרעוד. 

"אני יכול להגיד שאמא שלי גאה בי ומבועתת גם יחד. עד היום אני צריך להתקשר אליה אחרי משמרת".

ויש לא מעט רגעים מרגשים במהלך העבודה, שלא בהכרח קשורים לטיפול הרפואי עצמו. "אתה בא במגע רגשי עם אנשים, וזה הדבר הכי חשוב", אומר אסף. "פוגש אותם בבית, כשהם לבד. לפעמים הם רק מבקשים שיהיה איתם מישהו, אפילו זר, שייתן להם תשומת לב". 

אסף זוכר את הנסיעה כפרמדיק ב"אמבולנס המשאלות", המאפשר לחולים מורכבים להגיע למקומות מיוחדים בליווי רפואי צמוד. בזכות האמבולנס, הוא נזכר, הביאו אישה לחתונת בנה הבכור, יומיים אחרי שעברה ניתוח לב פתוח. "כל היום אנחנו מתעסקים בחולי, ואז יש רגעים כאלו, פשוטים ויפים, שעושים את העבודה למרגשת". 

רים זוכרת בערגה את הבית עם ריח סבתה האהובה. היא וצוות האמבולנס שבו העבירה משמרת באותו יום הגיעו לדירה בבת ים, לטפל באישה כבת 50 שסבלה מכאבים בחזה. "איך שנכנסנו לבית הגיע אלי הריח של בית סבתי, והרגשתי כאילו בעטו בי בבטן", היא נרגשת. 

"הייתי קשורה מאוד לאמא של אמא שלי. היא הלכה לעולמה בבית, התמוטטה יום אחד בלי סימן מקדים - וזהו. המוות שלה השאיר אותי עם תחושה של פספוס, שהייתי יכולה להיות איתה יותר. אחרי מותה לקחתי כמה בגדים עם הריח שלה, אבל הוא התפוגג עם הזמן, ורק הגעגועים נשארו. 

"ואז הגענו לבית בבת ים, וכשהרחתי את הריח התחלתי לבכות בלי שליטה. למזלי, היה שם עוד פרמדיק והוא לקח עליו את העבודה שלי, ויכולתי להתפרק בצד. המטופלת עצמה היתה בסדר. היא גרה בבית עם אמא שלה, ולכן היה שם הריח הזה, 'של סבתא', ריח שרציתי לנשום ולמלא בתוך שקית. 

"לאורך כל השנים שלי במד"א היו הרבה חוויות קשות, ולפעמים מתסכלות, עם חוסר שינה ועיסוק בחולי ובכאבים של אנשים. אבל מבחינתי, הכל היה שווה את עשר הדקות ההן, כשעמדתי בפתח הבית והרחתי שוב את סבתא. זה נתן לי עוד רגע להרגיש אותה איתי".

•  •  •

בחזרה למשמרת. הצוות מקבל קריאה לטיפול באישה בהיריון שלא חשה בטוב. היא בחודש השמיני, שבוע 35, ולחץ הדם שלה מעט גבוה. בהיריון קודם היא סבלה מרעלת היריון, מצב שבו צריך ליילד בדחיפות מחשש לחיי היולדת והעובר גם יחד. צוות הנט"ן מכין מייד את ערכת הלידה, לכל מקרה שלא יבוא. 

מגיעים לבית המטופלת. מובילים את האלונקה במעלית, בעוד רים עולה במהירות במדרגות לדירה שבקומה החמישית. בתום בדיקות גופניות קצרות מחליטים לפנות את האישה במהירות לבילינסון, בית החולים שבו היא מטופלת. אסף מודד לה לחץ דם, רים משנה את תנוחתה וחמודי נוהג במהירות. בדרך נותנים לה עוד נוזלים, לשמירה על לחץ הדם. 

רים ואסף יושבים באמבולנס לצד האישה, מדברים איתה ברוגע וברוך. "תתנהגי כאילו את בבית, בית על גלגלים", אומרת לה רים, שמאוחר יותר תודה שבתוך תוכה דווקא היתה נסערת. "את צריכה להפגין ביטחון, להרגיע את האישה שעומדת ללדת, כשבפנים את יודעת שהמצב עלול להסתבך. אני לא חושבת שמישהו יכול לשבת שם ברוגע ולא להתרגש, כי אנחנו יודעים מה יכול לקרות". 

היולדת נמסרת לאחריות צוות בית החולים, ואנשי הנט"ן נשארים לצידה רגע נוסף, לעקוב אחרי דופק העובר. כשהם שומעים את המוניטור מצפצף בקצב מונוטוני, כולם נושמים לרווחה. 

רגע נדיר של פנאי. מתכננים לחפש מקום לשתות בו קפה. אלא שפתאום מגיע מהמוקד דיווח נוסף: הפעם תאונת אופנוע. הקפה שוב יחכה. הצוות בתנועה מהירה, מגיע בתוך דקות אל רוכב האופנוע, ששרוע פגוע על הקרקע. רים מאבחנת שבר ברגלו ומחליטה להרדים ולהנשים אותו, כדי להקל את כאביו. היא מנסה לדבר איתו, להרגיע, ובמקביל מזרזת את חמודי שיעשה את שלו. 

הידיים פועלות במהירות, מכינות ציוד לביצוע אינטובציה (החדרת צינורית להקלת מעבר אוויר בקנה הנשימה; ב"א) באמבולנס. המטופל בטשטוש חושים, מצבו קשה, אבל לא נשקפת סכנה לחייו. בזכות ההגעה הזריזה לבית החולים מחליטה רים להותיר את הפעולות הפולשניות בידי הצוות הרפואי במקום.

בחניית בית החולים, אחרי שהמטופל עובר לידיים בטוחות, הצוות מתפנה שוב לסדר את הניידת, להסיר את כתמי הדם, להכין את המקום למטופל הבא. 

את הקפה המיוחל הם עדיין לא הספיקו לקנות. 

כמו בשדה קרב, שבו נוצרות חברויות אמת, גם אנשי מד"א נתמכים זה בזה, מעבדים יחד את החוויות הקשות - וגם הטובות. 

העיניים של אסף נוצצות: "האנשים שעובדים איתך בצוות הם אלה שהכי נוח לפרוק אצלם את הכאב והקושי במקרים שאנחנו רואים. הם יבינו הכי טוב מה עבר עליך, כי הם היו שם בעצמם. כולנו חווים את הקושי הזה". 

חמודי: "אני אתן לך דוגמה למצב קשה נפשית. היה לי מקרה של תינוק שנשפך עליו סיר עם מים חמים. הגעתי למקום, וחלק מבני המשפחה התחילו לצרוח עלי, 'מה אתה עושה', 'איך אתה מטפל', והתווכחו לאיזה בית חולים לפנות, בזמן שאני מנסה להתרכז בפינוי עצמו.

"יום לאחר מכן הייתי במשמרת וסיפרתי על המקרה לפרמדיקית אחרת. היא הסתכלה עלי ואמרה, 'אני במקרה מכירה את האישה שצרחה עליך, והיא מתנצלת מאוד. היא לא היתה צריכה לצעוק עליך'. לי זה לא היה כל כך משנה. היה אכפת לי רק מהתינוק. אבל כשדברים כאלו קורים - זה משאיר קצת טעם רע". 

אסף: "אנחנו שק איגרוף מאוד נוח. אני יכול להבין מאיפה הכעסים מגיעים, כי אנחנו פוגשים את האנשים בנקודה הכי כואבת שלהם. אבל כשזה עובר גבול, כשמאיימים עלינו או מפעילים נגדנו אלימות פיזית, אנחנו לא באמת יכולים לטפל בצורה הטובה ביותר. כבר קרה לי פעם באמצע החייאה שאמרו לי, 'אם הוא לא יוצא בחיים, גם אתה לא יוצא בחיים'. לכי תעשי החייאה ככה. 

"בבית חולים יש מאבטחים, אבל בבית המטופל זה רק אנחנו והמשפחה שלו. לפעמים אנחנו צריכים לקחת צעד אחורה כדי לשמור על עצמנו. אנחנו קודם כל נרצה את טובת המטופל, כמובן, וננסה לטפל בו עד כמה שאפשר, אבל לא נוכל לספוג במקביל אלימות מצד בני משפחה שמוציאים עלינו את העצבים. יש לנו עוד מתנדבים בניידת, לפעמים אלה בני נוער, ואנחנו צריכים לקבל אחריות גם עליהם". 

"הקרבה שעושים באהבה". הצוותים בסדרה // צילום: ינאי יחיאל

רים וחמודי מדווחים על סוגיה נוספת, שלמרבה הצער הם מתמודדים איתה: כשללחץ ולדאגה של משפחות המטופלים מתווספות לעיתים גם הערות גזעניות. "הגענו פעם לטפל בבחור שלא היה צריך משהו דחוף, ואמא שלו עמדה לידו והתעצבנה שלקח לנו הרבה זמן להגיע", משחזר חמודי בפנים חתומות. "כשהיא שמעה איך קוראים לי, היא אמרה, 'בטח בגלל זה איחרת, רצית להרוג אותו'. 

"לקחתי אוויר. אמרתי לעצמי שאני לא מתייחס ושאני מטפל בבחור כמו שצריך. 

"היה מקרה אחר, עם מישהי שסבלה מאוד מכאבים בחזה. היא אמרה לי, 'אני לא מאחלת אפילו לערבים, שאני לא אוהבת, את הכאב הזה שהיה לי בחזה'. עניתי לה שאני לא מאחל כאב לאף אחד, לא לערבים ולא ליהודים, אלא רק בריאות. לא סיפרתי לה מי אני. 

"מקרים כאלו כואבים לי מאוד. באתי לעזור לשתיהן, לטפל בהן או ביקר להן, ובכל זאת הן אמרו את מה שאמרו. מטריד אותי שהאמא ההיא בכלל חשבה שאנחנו מסוגלים לדברים האלו".

רים, שמגיעה ממשפחה מוסלמית, למדה בבית ספר נוצרי וגדלה בשכונה יהודית בלוד. במהלך מבצע צוק איתן עבדה בתל אביב. "כל הזמן את שומעת סביבך 'הערבים האלו, הם מיותרים, צריך להעיף אותם', כל מיני דברים לא נעימים. אבל המוטו שלי בחיים הוא לדעת לקבל גם דעה של מישהו אחר. גם אם הדעה שלו גזענית, אני יכולה לנסות להראות לו שהוא טועה, שאפשר לחיות יחד. אני לא אאבד את העשתונות בגלל דברים שנאמרים, אבל אין ספק שזה כואב לי. 

"היה לי מטופל שהיה צריך צנתור דחוף, ועם כל הלחץ והכאבים שלו, כשהוא על אלונקה באמבולנס, ביקש שלא נסיע אותו לבית חולים מסוים, 'כי יש שם המון ערבים'. אמרתי לעצמי, אוי ואבוי, האדם קרוב למוות, ומה שהוא בוחר להתעסק בו הוא מחשבה של ערבים או לא ערבים, תוך התעלמות מזה שמי שעוזרת לו עכשיו היא ערבייה. אבל לא הגבתי לזה באופן אישי ושכנעתי אותו לנסוע לבית החולים. 

"אחרי הצנתור, כשהוא היה רגוע, ראיתי אותו ואמרתי לו שחבל שימנע מעצמו לקבל טיפול רפואי במקומות טובים, רק בגלל דעות כאלו. הוא לא ענה לי, אבל היה לו משהו בעיניים שאני מקווה שנשאר אצלו, משהו שיכול לשנות לו את החשיבה". 

•  •  •

כשבועיים אחרי תאונת האופניים הקשה בתל אביב, צוות הנט"ן מגיע למחלקת שיקום באיכילוב, לפגישה מרגשת עם הנפגע שהצילו. אחיו של הפצוע, מתנדב לשעבר במד"א, הזמין את רים, אסף וחמודי לפגוש את הבחור שבזמן התאונה היה מחוסר הכרה. למראה מציליו, הבחור נעמד על רגליו, לוחץ את ידיהם בהתרגשות ומפנים, אולי לראשונה, שבזכותם ובזכות הטיפול הראשוני שהגישו לו, הוא עדיין כאן. 

גם הצוות מתקשה להסתיר את התרגשותו. "אתה נכנס לשיקום ורואה את הבחור הזה, שהיה שבר כלי, מדבר אליך פתאום, עומד על הרגליים. זה דבר גדול. הוא זכר הכל מהתאונה, חוץ מאשר אותנו. טוב, אי אפשר לבוא אליו בטענות", צוחק חמודי. 

"זה מרגש ברמות", מוסיף אסף במבט מלא סיפוק. "לרוב לא יוצא לנו לראות את תוצאות העבודה שלנו. אנחנו באים, מטפלים - ומפנים לבית החולים. שם, מבחינתנו, זה נגמר. כאן יכולנו לראות את הבחור אומר תודה, מחייך, עומד על רגליו.

"וזה מה שנותן לנו את הכוח להמשיך. אתה מבין שעם כל הקושי - עשית משהו נכון".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו