אבא לא חבר

הזמן טס. אני מזדקן, הילדות גדלות, וגם האוברדראפט. לא פעם אני שואל את עצמי, מה אני בכלל יודע עליהן? רוב השיחות איתן מתמקדות בנושאי שירות: אבא, אתה מקפיץ אותי לרוני? יש לך כסף? מה יש לאכול היום? הג'ינס שלי נקיים? אפשר לקחת את האוטו בערב? וכיוצא באלה. הן מתבוננות שעות במסך הטלפון, ומדי פעם ממלמלות משהו. עולמן עמוס בפייסבוק ובמשחקי רשת, והן אובססיביות לגבי איסוף לייקים לתמונות האינסטגרם שהן מצלמות. הבנתי שזה מדד המקובלו-ת היום.

כשאני הייתי בגילן, מי שרצה לדבר איתי היה מתקשר לטלפון בבית, וככה ההורים שלי ידעו עם מי אני מסתובב. היום הטלפון הקווי שלנו מת רוב הזמן, והמתקשרים היחידים הם מתרימים, הודעה מוקלטת מאת הרב אבוחצירא או סקר של חברת ביטוח שרוצה לדעת אם אני עוד חי. הבנות שלי מדברות דרך מחשבים ניידים וסמארטפונים, ולצופה מהצד אין מושג אם הן מדברות עם אישיות בשר ודם או עם ציפור זועמת.

באחד הימים שמעתי מוסיקה בפול ווליום בוקעת מהחדר של בתי המתבגרת. לי אישית הדבר לא ממש הפריע, כי:
א. אני אוהב מוסיקה. ב. אני קצת חירש. אבל אשתי חטפה את הקריזה וביקשה חד-משמעית "להנמיך את הרעש הזה". ריח חריף של נעורים עלה באפי למשמע המשפט הזה. נזכרתי איך הייתי חוזר מבית הספר ונסגר בחדר כדי להתענג על עשרה דציבלים של רוק כבד. אמא שלי תמיד צעקה עלי "תסגור את הרעש הזה!"

פתאום חשתי הזדהות עמוקה עם הילדה. איך זה קרה לנו? ממתי מוסיקה הפכה להיות בשבילנו רעש? למה אנחנו עושים להם את מה ששנאנו שעשו לנו? אולי אנחנו עובדים כל כך קשה ואין לנו זמן להתחבר לילדים-

"היא לא חברה שלך", אמרה אשתי כשסיפרתי לה על התוכנית שלי להתקרב אל הילדה. זה נכון שגם סופר נני וגם הפסיכולוג המפחיד מתוכניות הבוקר אומרים לנו לא להיות חברים של הילדים, אז מה. ואם הם היו אומרים לנו לקפוץ מהגג, היינו קופצים? הרי אין לי מושג מה קורה עם הילדה, אז למה שאני לא אעשה צעד בכיוון-

"אתה אבא שלה, אל תתבלבל. אבל בהצלחה", סגרה עלי אשתי. הרגשתי שיכול להיות שהיא מקנאה בי קצת על היכולת שלי להיות מגניב. בסך הכל אני אבא קו-ל. אני קליל, בעל חוש הומור ולא פאתט. אין לי עגיל, אין לי קוקו וגם לא קעקוע של גראס על הזרוע. נכון שללונה פארק הן מעדיפות לבוא עם אמא כי לאבא יש פחד גבהים, אבל חוץ מזה אני אחלה. אני אפילו מנגן בלהקת רוק. אמנם החברים בלהקה בני 50 פלוס, אבל רבאק, כמה רוקיסטים מזדקנים כבר יש לה בכיתה? לפחות אני לא במקהלה של העירייה!

החלטתי להוכיח לאשתי שבמקום שבו היא נכשלה, אני אצליח. בשלב ראשון הצעתי לילדה למסד פגישה שבועית, שבה היא ואני מקשיבים יחד למוסיקה. היא תשמיע לי שירים שהיא אוהבת, ואני אשמיע לה את הענתיקות שאני אוהב. "מה, יש לך גרמופון-" ליגלגה עלי הקטנה, אך מייד שמחה על ההזדמנות.

התיישבנו והקשבנו יחד לשירים. זאת אומרת, ראינו אותם ביו-טיוב. שיר היא ושיר אני. הניסיון היה מעניין, ונחשפתי לכל מיני זמרים ולהקות שלא הכרתי. חשתי אי נוחות קלה למשמע השיר "I wanna fuck you" שהיא פיזמה וליוותה בריקוד תואם, וסגרתי את החלון שהשכנים לא ישמעו. גם צמד המילים mother fucker, שחזר בתדירות מדאיגה בלא מעט שירי היפ-הופ, לא עשה לי טוב. אבל זרמתי. הילדה, מצידה, התחילה לפהק בזמן שהשמעתי לה את "Stairway to Heaven" של לד זפלין, ונרדמה לי על היד אחרי חמש דקות עם אריק קלפטון.

חזרנו על התרגיל עם תוכניות טלוויזיה. פה המצב היה סביר. "יומני החופש הגדול" התגלתה כנחמדה, "האנה מונטנה" משעשעת, ו"אליפים" לא מביישת את הספר. כשהראיתי לה את "לילה של יום מפרך" של הביטלס, היא שאלה "מי אלה, למה אין צבע ומה מצחיק בזה-" אחרי רבע שעה של הסברים מעייפים, שיחררתי אותה והתחלתי לשחק סוליטר.

השלב הבא היה אחר צהריים של קניות. "בואי נקנה בגדים יחד", זרקתי לה בנונשלנטיות, והיא הסכימה מייד. הגענו לקניון האזורי, ובתוך דקה הבנתי שאישה זו אישה, לא משנה בת כמה היא. השורה התחתונה היתה קטלנית: שלוש שעות בחנויות שלה ועשר דקות בחנויות שלי. היא יצאה עם שלושה זוגות מכנסי ג'ינס, שמלה וחולצה, ואני עם תחתונים וחגורה. בדרך הביתה שאלתי אותה אם היה לה כיף, והיא ענתה: "בסדר".

בערב אחר הצעתי לה ללכת למועדון בנמל עם כמה חברות. ממש בכניסה היא ניצלה את העובדה שאני לא רואה טוב בלילה וחמקה פנימה במהירות. אחרי שכצפוי, לא עברתי את הסלקציה, ישבתי בודד מול הים וחיכיתי לה שעתיים.

השבוע, בזמן שהכנתי לה את האוכל האהוב עליה, ניסיתי להצית שיחת נפש. אתם יודעים, קצת על בנים, על החיים, מה יהיה בצבא, על הבחירות, ועל איך היה פעם. השיחה זרמה יופי, למרות שרק אני דיברתי.

כשאשתי חזרה הביתה מחוג ההתעמלות, התכוונתי לספר לה בגאווה על כברת הדרך הנאה שהילדה ואני עשינו. בזמן שחיכיתי בסלון שמעתי אותן מדברות. "אמא, את חייבת לעזור לי. הוא חופר לי כבר שבועיים. אין לי כוח אליו. אין לכם חברים? תעשי לי טובה, תורידי אותו ממני".

קמתי מהספה, ובצעדים כושלים עשיתי את דרכי לחדר. סגרתי את הדלת ועשיתי משהו שלא עשיתי 30 שנה - שמתי "דיפ פרפל" בפול ווליום.

yairn@israelhayom.co.il

לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו