רגל ימין הארורה נתקעת לי שוב בעקב שמאל. אוהד, המדריך, משגר אלי מבט חומל. זאת הפעם החמישית שאני מתבלבל. אם לא אתאפס על התנועות אני עוד אגרור אחריי, כמו החלילן מהמלין, רק עם רגלי דיונון, את כל המעגל מסביבי. אוהד לוחץ "פאוז" בלפטופ. "תעצור ותתרכז", הוא פוקד. מה בכלל אני עושה פה? כאן לא כרמיאל ולא קוראים לי יונתן כרמון. אה, כן. הבטיחו לי שעד סוף הפסטיבל אדע לרקוד ריקודי עם. נותרו שלושה ימים. ואני עדיין ילד. רגל שמאל ממשיכה למרוד ולהתנופף עצמאית, מתעלמת מהפקודה של אוהד "להחליף ימין באוויר, שמאל הולכת לאחור". איפה פה השמאל? ולמה לאחור? הרגל שלי, אם תשאלו אותה, דווקא מאוד בעד קדימה. אני מועד, כצפוי, והידיים ניתקות. יופי, עכשיו כל הנשים מצחקקות מולי. אוהד, דוקטור למחול שכמותו, תוקע בי חיוך חודר. ספק אם נתקל קודם בגמל רוקד. "תקשיב לשיר, לך עם הקצב", הוא מדרבן. קצב? לשיר קוראים "שם הרי גולן". בניגוד אלי, אפילו חרמון הסבא היה רוקד כאן בלי לעשות בושות. השיר לא מתחבר לי. אין משהו של מטאליקה? "קח טיפ: תדמיין שאתה מטפס על הר, מתכופף לקטוף פרחים, הושט היד וגע בם - והופ, אחורה חוזר". לא הבנתי. איפה להתכופף? "תסתכל עלי: שם ה-רי גו-לן. שים לב לשיכולים". בכל פינה מעגלים "שיכולים", "צעדה תימנית", "רגל חולפת רגל", "צ'ה צ'ה", "עקב בקרקע", "שתיים-שלוש באוויר". הכל נערם לי על הראש. לי ולעוד 1,400 שוחרי ריקוד, שירדו לאילת לפסטיבל "קמפ בתנועה" במלונות ישרוטל. ארבעה ימים של סדנאות ריקוד, הרקדות המוניות, מאסטר קלאס ושאר מינגלינג, כשההבטחה הבלתי משתמעת לשתי פנים היא שעד אירוע הנעילה יהפוך כל אחד לרקדן מדופלם. כבר ארבע שנים נמשכת המסורת הזאת, שלמרבה הפליאה, ועל אף הכמויות הנכבדות של המשתתפים, נשארת עמוק מתחת לרדאר התקשורתי. זה לא מנע השנה מהמתחם לרחוש כמו קרביים של מנגנון מכני עלום: בכל פינה מעגלים נעים, אנשים אוחזים ידיים, זרועות מטולטלות, רגליים בועטות, זרים מוחלטים מקפצים יחד על רצפת הלינוליאום. מה קורה כאן? מה הטקס שמתרחש מול עיניי? מתי נשתחל גם אני וחוש הקואורדינציה המעוך שלי אל תוככי הכת האדוקה הזאת? וממתי לאלוהי המאמינים כאן יש קול של אייל גולן? שיעור ראשון. מתחם "המתחילים" ממוקם, כמה סמלי ומביך, בקומת המרתף של מלון ישרוטל ספורט קלאב. לכאן מגיעים כל מאותגרי התנועה הבסיסית, לצד אלה שסתם רצו לשנן מחדש את הצעדים הראשונים בדרך להיות מסמרי הרחבה בשיר "שדמתי". מסתדרים במעגל, אולי הצורה הכי הרמונית בטבע - אבל הכי מביכה בשיעור ריקוד: ככה אתה חשוף למבטים מכל זווית, אין מאחורי מי להתחבא, וכך כל אחד יכול להבחין בך עושה מעצמך ליצן. בכלל, יש משהו בשיעור מחול ראשון שזורק אותך, אוטומטית, לחרדות הילדות הרחוקות, לזיכרונות החצר האחורית בגן של שולה. כולם מחזיקים ידיים, כאז כן עתה, ואם לא יחלקו תכף שוקו אני עלול למשוך למישהי חזק בצמה. המדריכה יעל לוחצת "פליי" ומתחילה בחלוקת משימות: "רוץ, שתיים, שלוש, ארבע, פתח לאחור, משקל-משקל". אני מביט מסביב לבדוק אם אדיר מילר לא מצלם כאן עוד פרק של "רמזור". יעל ממשיכה, ואני בוהה בה כאילו מסרה זה עתה כינויי יחידות בתרגיל מילואים פומבי. אחרי ה"שמאל-שמאל, צימוד ראשון" הייתי אמור להתייצב, כמוה, על רגל ימין. מבט מעמיק מגלה שאני הטמבל היחיד שנטוע דווקא על רגל שמאל. משהו בנוסחת החישוב שלי התפקשש. יעל מדברת על קצב טבעי, ואני מחפש איפה לקבור את עצמי. לא צריך פרס נובל כדי לפענח שכל ריקוד מציית לחוק מרפי ערמומי: בכל רגע נתון נדמה לך שכולם מצליחים בדיוק בתנועה שבה אתה נכשל. למשל הג'ינג'ית שמדלגת להנאתה לצידי, תופסת את הפרינציפ כמו ילד שקיבל הרגע אייפד. אני כמעט רומס בטעות את הבהונות שלה, והיא מרחפת מעל הרחבה בחן. הדסה אודין שמה, היא בת 21, והגיעה לארץ מסיאטל אך לפני חודשיים, יהודייה אמריקנית כשרה שלומדת פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת תל אביב ומתגוררת עם אמה ברמת אביב. את רזי הריקוד היא למדה דרך אתר יו-טיוב. כן, תחזירו את הלסתות למקום: מתברר שזו שיטת לימוד ידועה בעידן הדיגיטלי, והיא ממש חובקת עולם. "אני והחברים שלי, לא כולם יהודים, התכנסנו כל פעם בבית של מישהו אחר ופשוט למדנו את התנועות מתוך הסרט", היא אומרת לי בעברית במבטא כבד. מה, גם לא יהודים רוקדים ריקודי עם- "כן. הם קוראים לזה ריקודי פולקלור. זה די פופולרי שם. רואים בזה תרבות ישראלית". אבל איך את מצליחה לתפוס את התנועות בקלות כזאת- "כשהייתי קטנה למדתי שבע שנים בלט, כך שאני יודעת מה זו כוריאוגרפיה, מה זה סדר תנועות. זה כנראה חלק במוח שצריך לפתח מגיל צעיר מאוד". אולי הריקוד יביא אותך לעשות עלייה- "אולי. בינתיים אני לומדת עברית דרך השירים. אני אוהבת את השיר 'אדמה ושמיים' של סגול". יעל מחזירה אותי לרחבה, ומעניקה לי הפעם טיפול כירורגי. היא עוברת איתי אישית על כל תנועה, ופתאום אני נשטף בפרץ אדיר של סיפוק: סוף סוף הצלחתי לסיים על רגל ימין! באה מנוחה ליגע. השיר מתחיל מחדש, ושוב אני עומד במשימה. לדעתי זה שווה לפחות עיטור העוז. גלגלים במקום רגליים היו ימים שבהם ישראלי שלא רקד הורה היה משול לאמריקני שלא בלס מעולם דונאט או לאתר רכילות שלא נתקל מימיו בשם "בר". עם השנים צצו אופנות מחול תזזיתיות יותר, דוגמת שנות ה-60 והסלסה, וריקודי העם הרכינו ראש וירדו למחתרת המתנ"סים או אולמות האוניברסיטה. ועדיין, גם אם הצעד התימני כבר לא חריף כמו פעם, כאשר יענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ. רק תנו להם רמקול, משטח קשיח ומדריך עם מיקרופון מדונה - והמעגלים נועו ינועו. עשרות אלפי רוקדים בכל הארץ, מאות חוגים והרקדות, תעשייה שלמה של חיבורי ריקודים לשירים מוכרים - והעיקר: החן הארכאי העתיק, שממשיך ללוות את הכל עם בלורית "שרוליק" מטאפורית. במדשאות, בין השיעורים, אני קולט מעגל מסוג אחר. המונים מקיפים את יואב אשריאל, שנחשב בברנז'ת ריקודי העם לאגדה של ממש. אשריאל בן ה-82, פנסיונר ותיק שעדיין רוקד, הוא אחד ממחברי הריקודים הפוריים בתחום, מאלה שראו את הלבן בעיניים של ההורה עוד בימים שהיתה המסמר של כל התכנסות עברית. "אני יליד 1930, ואני שמח לראות, שמונה עשורים מאוחר יותר, שגם הצעירים רוקדים. בזמנו אין הבדלים בין הרוקדים של אז ושל היום- "פעם רקדו עם הרבה יותר התלהבות אבל היום הרקדנים הרבה יותר טובים מבחינה טכנית. הריקוד נהיה מקצועי יותר". וגם חומרני יותר. בזמנך לא באו לרקוד במלון הכל כלול. "כל זמן ששמחים, הכל טוב. להפך, שאנשים ייהנו, יאכלו, ישתו וירקדו". תן לי איזו עצה. לוקח לי המון זמן להשתלט על התנועות. "אני אתן לך את העצה הכי טובה, שמתאימה לחיים בכלל: תשתחרר. תן לגוף להוליך אותך. הוא יודע הכי טוב, בטח יותר מהשכל". סמוך לאולם "סינבאד" לוכדת את העין פעילות משונה לכאורה: אנשים בכיסאות גלגלים רוקדים לצד בני זוג עומדים. זה "קמפ מתגלגלים" - מתחם הרקדה ייעודי לזוגות מעורבים, נכים ובריאים. כאן, אם תרצו, משכנו של הרצון האנושי שדבר לא יעמוד מולו - מקסימום יפזז. הריתוק לכיסא לא מזיז לאיש. את הרגליים מחליפים הגלגלים, וחוש הקצב פועם ואינו נכנע למגבלות. צריך רק כיסא עם מבנה מיוחד, שגלגליו נטויים באופן מוקצן לצדדים ושבתחתיתו גלגל עזר שלישי, המונע התהפכות. עכשיו מוסיפים את המוסיקה מהסרט "מגדל הדבורים", מתבלים בדרבוקה של המרקיד יענקלה זיו - והיידה, אפשר לחרוך את הרחבה בהורה סוערת. כרמלה לרנר (54) מרחובות ובת זוגה לריקוד, אורית אלנביא (40) מחולון, רוקדות יחד כבר חמש שנים. כרמלה ותיקה בעסק ("אני בלהקת גלגלי ראשון"), מרותקת לכיסא גלגלים בשל מחלת הפוליו שתקפה אותה בגיל חמישה חודשים. אורית התוודעה לריקודי נכים כשראתה רקדנית בכיסא גלגלים והחליטה ש"זה מסקרן ומאתגר" להשתתף דווקא בריקודים מעורבים. "יש היום הרבה יותר מודעות", אומרת כרמלה, "יש חוגים בראשון, בנס ציונה, בחדרה, בהרצליה ובבית הלוחם. גם בבאר שבע פתחו". שמתי לב לכיסאות המיוחדים פה. כל אחד צובע ומקשט כראות עיניו, יש אפילו כיסא סגול בוהק. "כיסא כזה יכול לעלות אפילו 24 אלף שקלים. הוא מיועד אך ורק לריקודים כי ביום-יום אי אפשר לעלות איתו מדרכות, בגלל הגלגל השלישי". שווה להשקיע כל כך הרבה כסף בכיסא ייעודי- "יש מחיר לתחושה של חופש וכיף-" צודקת. אבל יהיו כאלה שישאלו אם במצב של נכות פיזית קשה יש בכלל חשק לרקוד. "אני לא מרגישה נכה, ואף פעם לא הייתי מוגבלת. החברים שלי קוראים לי 'סטיב אוסטין'. המוטיבציה באה מבפנים. הריקוד נותן הרגשה שאתה יכול, שאתה עושה, לא מסתגר בין ארבעה קירות בבית". אורית, לא קשה לתאם צעדים עדינים מול הגלגלים חסרי הלב? "לומדים להיזהר. בהתחלה קצת נתקלים בגלגל, ואפילו מקבלים דריסה כואבת. אבל עם הזמן כבר מכירים זה את זה. חוץ מזה, גם אנשים בריאים דורכים לפעמים על הרגליים". כרמלה: "יש לנו קשר עין חבל על הזמן. זה מצריך המון תיאום והבנה. צעדים, משיכות, אחיזה, מבטים, מגע. הריקוד חייב לזרום. אסור שירגישו קושי. בלי משיכות אגרסיביות". כאן תמצא אהבות ובגידות אחרי שיעור המתחילים המוצלח הגיע הזמן להתגרות במזל ולעלות מבסיס הטירונים שבמרתף אל רחבת הבינוניים שבמפלס הקרקע. לפה מגיעים אלה שהחלב כבר יבש על רגליהם, והם מבינים דבר או שניים בצעדים. אלה שיודעים מתי בדיוק מרימים אגן, ולאיזה כיוון. כאן לא יסלחו לי על מעידות גמלוניות או על שיכול לא מושכל. מתחיל השיר "עוד לא אהבתי די". יהורם גאון נשמע מבסוט מתוך הלפטופ, ואני נבלע לתוך המעגל בברכיים רועדות. רק לא לשכוח מה שלמדתי ב"סינבאד". כבר יש לי כלים. הרי מכאן ואילך זה כמו לגו, צריך רק לדעת מתי להשחיל את החלק המתאים. אופס, לרגע היה נדמה לי שהרצפה, דווקא בפינה שבה רקדתי, לא היתה ישרה. אבל התגברתי כמו גדול. הנפתי רגל וכופפתי ברך, עם ההמון! בקטע של "הרוח והשמש על פניי" הסתובבתי עם הרוקדים, אפילו בתיאום יחסי, אבל הרגשתי כאילו אני מפיץ סביבי חריקות רמות של חלודה. כשהתחיל השיר הבא, "בא מן השתיקה" של קובי אפללו, קרא המדריך לפתע "מים! מים!". התכוננתי לרוץ לברזייה הסמוכה, עד שהתברר שאלה פשוט מילות קוד מוסכמות לביצוע חילוף רגליים. בכל רגע לומדים משהו חדש. אבי בן לולו, חשמלאי בן 50 מהרצליה, רוקד כבר 30 שנה, ומתייצב כאן באופן טבעי, "כמו שכדורגלן מקצועי מגיע למשחקים". הוא מכיר את החמאה שמרוחה על הפיתה של ריקודי העם, וממהר לנדב אותה: "אם אתה רוצה לדעת מי שוכב עם מי ומי בוגד עם מי, רק תשאל". לא צריך להגזים. אבל ברור לי שאתה מכיר. "שמע, אם על הדרך אתה מכיר מישהו או מישהי - סבבה. תמיד תמצא פה אהבות, בגידות, זוגות שהכירו דרך הריקודים והתחתנו. וגם כאלה שהתגרשו". בקיצור, שווה לבוא כדי למצוא שידוך על רקע "שיר העמק"- "אם אתה שואל על 'שיר העמק' אתה עתיק, בנאדם. תתקדם. מה רע לך עם דודו אהרון והתקווה 6-" לא רע בכלל. "ריקודי עם זה כיף. זה משהו שמנקה אותך. את האחווה שנוצרת בין רוקדים לא תמצא בשום מקום אחר. אתה רוקד עם מישהו, ואחר כך מגלה שהוא מוסכניק, איש עסקים או רופא. אתה יוצר קשרים שיכולים ללכת איתך שנים. זה יד לוחצת יד, ולא רק בריקוד עצמו. אחד עוזר לאחר". השמש, בואכה תחילת החורף, עדיין קופחת באילת, והמאווררים עובדים במלוא המרץ. כמו בקליפ של זמר חתונות קיטשי אני קולט את שערה המתבדר של ויקטוריה גיסיגר (27), שבאה כל הדרך משווייץ. גיסיגר, שיופייה משלב חספוס ים-תיכוני עם ארומה אירופית, גרה בישראל כבר שנה, והיא בעיצומם של תהליכי גיור ("אמא שלי התגיירה בעצמה ואהבה מאוד את ישראל, היא לקחה אותנו בחגים לבית כנסת"). בפסטיבל הנוכחי היא מדריכת ריקודים, והיא מקפידה לרקוד רק בחברת נשים, כמצוות ההלכה. עברית היא למדה מהר מאוד ("אני טובה בשפות"), והשיר האהוב עליה הוא, תחזיקו חזק, "צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי. צעירה מלוזאן אוהבת סלסולים ים-תיכוניים- "בשווייץ אין שום דבר שדומה לזה. אני מרגישה שהריקוד עושה אותי ישראלית טובה יותר". יורדים לרצפה ומתופפים אם הפסטיבל הוא מנגנון מכני מתקתק, אז גדי ביטון (47) מרמת אילן הוא הקפיץ שמותח אותו. ביטון, שנחשב כאן לאליל בקליבר של ליידי גאגא, הוא מדריך ריקודים מבוקש והמנהל הראשי של "קמפ בתנועה". הוא מספר לי שיש אפילו שיא גינס על שמו, לאחר שהרקיד 10,000 איש בעת ובעונה אחת בפארק הירקון, במסגרת חגיגות ה-60 לישראל. "היום ריקודי העם נוגעים בכל סגנונות הריקוד", הוא אומר, "אנחנו לוקחים קצת מכולם. אני יוצר ריקודים, שאני מתערב איתך שרקדן מקצועי בבלט הישראלי ישבור בהם את הרגליים. כל מיני שיכולי רגליים ושילובים תזזיתיים ולא רגילים של תנועות". קשה להתעלם מהעובדה שצץ היום ריקוד עם כמעט לכל שיר חדש. "זה נכון, ככה זה בעידן האינטרנט. אנחנו עוזרים לאמנים להפיץ את השירים שלהם, מה רע-" יש ריקוד לשירים של ג'סטין ביבר- "לא, אבל חיברתי ריקוד לשירים של אביב גפן ושל הדג נחש". אביב גפן? זה מוזר. "כן. לשיר 'עורי עור'. שילבתי שם תנועה כאילו הולכים לישון, ואז הופה, כולם מתהפכים, כאילו מתעוררים. זה האתגר שלי: איך ליצור ריקוד פשוט שיזרום לכולם, מילדים ועד בני 85, ושזה לא ייצא משעמם. לכן צריך למצוא את התמהיל. לשלב בכל ריקוד איזשהו טוויסט, קטע קטן, שובר שיגרה, שאנשים יחכו לו. למשל קפיצה פתאומית למעלה, ואחריה כולם יורדים לרצפה ומתופפים עם הידיים. דברים כאלה. פעם עשיתי שיר של אביהו מדינה עם תיפוף על הגוף כמו מיומנה". ממש ריקוד אייפון 5. "בחו"ל ריקודי עם זה משהו שנשמר בארכיונים. לבולגרים יש מספר מסוים של ריקודי עם שנשמרים בפורמלין. אצלנו הריקודים דינמיים, מתפתחים. לי חשוב שהתדמית של ריקודי העם תשתפר. למה כשמדברים על חדר כושר עם חוג זומבה כולם מתלהבים? ריקודי העם הם הדבר התרבותי היחיד בארץ שנמשך ללא הפסקה כבר כמעט 90 שנה, מ-1924. ועדיין, יש מין תנועה מתביישת כזאת, כשאומרים 'אני הולך לריקודי עם'. זה מוציא אותי מדעתי". יש מקום לעוד פסטיבל ריקודי עם המוני בישראל זמן קצר כל כך אחרי כרמיאל- "פסטיבל כרמיאל הוא מפעל מקסים וחשוב, אבל בבסיסו הוא נותן במה ללהקות מחול, ופחות לריקודי העם הפשוטים. אצלנו הפוקוס הוא על הרוקד הקטן, לא על הלהקה שמתארחת על במות". הריקוד מיטיב איתך, אתה נראה צעיר בהרבה מגילך. "זה טוב לגוף ולנפש. אתה דואג להיראות טוב, להריח טוב, זה עוזר לזיכרון, מפתח את הריכוז. אנשים מבוגרים פורחים כאן. הדבר הכי חשוב הוא לא להיכנע לפיק הברכיים. תתמקד בהנאה שלך. כאן באמת עובד המשפט השחוק: 'תרקוד כאילו איש לא מסתכל עליך'. אני תמיד אומר שיש חן גם בריקוד גמלוני. העיקר שמאושרים". רגעי תהילה על הלינוליאום זהו. הגיע יום הפקודה הגדול - ההשתלבות בהרקדה הלילית המסכמת ברחבה המרכזית. לקראת הקרב ההמוני הזה התאמנתי שלושה ימים. הקזתי "צימודים", ושילמתי בהרבה זיעה. הגיע הזמן לקטוף את התהילה. רחבת הלינוליאום, 1,200 מ"ר שטחה, מוארת בזרקורים של מגרשי ספורט. כולם לובשים לבן, ממש כפי שביקשו המארגנים. אני מתרגש יותר מאשר בטקס ברית המילה שלי. המוסיקה מתחילה, הכל מסתחרר סביבי, מכל צד מחזיקים לי ידיים. אני שולח רגל פנימה ומתקבל לאומה הכבירה שמנהיגיה הם אגדות ריקוד מהקליבר של שלמה ממן ויואב אשריאל. ברמקולים שלומי שבת שר את "גשם אהבה". אני כמעט מועד, אבל ממשיך מתוך ריחוף של אופוריה. כבר זמן רב לא חוויתי אחווה כזאת. האורות מפזזים מולי כמו בסצנת סיום מסרט של ג'ורג' עובדיה. את הצעדים כבר איבדתי לגמרי, אבל למי אכפת. אחרי כמה שעות הכל נגמר. ל"רוקדים עם כוכבים" אולי לא ילהקו אותי, בעצם בטוח שלא, אבל היי, גם רוקי לא ניצח בקרב הראשון שלו.
חלמנו להקים כאן עם רוקד, עם יצירה מחולית מקורית. אירועים כמו הפסטיבל הזה הם ההוכחה הגדולה שהצלחנו".
אני לא בנוי לשיעור מחול
למרות התחנונים, למרות הבושה, למרות חוש הקואורדינציה המעוך - כתבנו האמיץ שוגר ללמוד ריקודי עם בארבעה ימים • הוא אפילו הצליח, איכשהו
, עודכן
