20 שנה הפך פרופ' ונסן למיר, גיאוגרף אורבני, בקורותיה של ירושלים העות'מאנית, מסוף המאה ה־19 ועד תחילת המאה ה־20. הוא חקר את הפרק האחרון של התקופה הטורקית בירושלים מתוך עולמה של העיר עצמה. הוא עיין בכתבי התושבים, במפות, בדו"חות על חיי המסחר שפעמו בה ובארכיונים שהשתמרו באיסטנבול שתיעדו את חיי היומיום מנקודת המבט השלטונית והאדמיניסטרטיבית.
רבים מהחומרים הללו לא היו נגישים עד היום לחוקרים. עכשיו, בספר חדש ומפתיע - "ירושלים 1900", שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת מאגנס - הוא מבקש מאיתנו לשכוח כל מה שידענו עד היום על השנים ההן, ולהפוך על פיו את רוב מה שלימדו אותנו עד כה מרבית ההיסטוריונים על ירושלים של אותן השנים.
על פי למיר, ירושלים העות'מאנית ב־70 שנותיה האחרונות, זו שקדמה לציונות, אינה עיר פרובינציאלית זנוחה, מנוונת, מזוהמת או נחשלת. היא אינה סוגרת עצמה בפני קִדמה, ובניגוד לתדמיתה היא אינה שרויה ברשת של איבות בין הדתות השונות שאוחזות בה.
הסיפור שכותב מחדש למיר, חוקר במרכז המחקר הצרפתי בירושלים ומנהל פרויקט "ירושלים הפתוחה" - מתאר חיי שיתוף פתוחים ושלווים בין בני הדתות השונות בעיר: יהודים, נוצרים ומוסלמים; חיים שבהם הכבוד והתועלת ההדדית היו חזקים מכל איבה מיתולוגית; העיר נוהלה במשותף, וגם שליטיה העות'מאנים היו נאורים וערים לצורכי הקהילות, "רחוק מאוד", לדבריו, "מן הדימוי המושחת שהודבק להם בהיסטוריוגרפיה ובספרות הישראלית. רק חלוקתה לרבעים על ידי זרים, לצד עלייתה של הלאומיות היהודית והערבית, ערערו את רקמת החיים השלווה שלה", הוא אומר.
למיר כותב כי "ההיסטוריוגרפיה הישראלית הרשמית גילתה זמן רב עניין בתיאור התקופה העות'מאנית כקפואה, ובכך טיפחה דימוי של ארץ ללא עם לעם ללא ארץ... גם ההיסטוריונים הלאומנים הפלשתינים תרמו להשחתת הפנים של התקופה העות'מאנית בירושלים במסגרת ההתעוררות הערבית האנטי־עות'מאנית".
למיר (45) אינו היסטוריון מנותק, ויש להניח שהספר שלו יעורר ויכוח עז. את הממצאים שלו הוא מבקש לחבר לימים הללו שבהם העימות הלאומי והדתי על ירושלים נמצא בשיאו. הבריטים, בעיקר הם, על פי למיר, אחראים לקלקול המציאות הכמעט אידילית ששררה כאן, ועל פי תפיסתו: "אם רק נוכיח שהזהויות השונות לא נכחו כאן מאז ומעולם כמניעים של מלחמות וסכסוכים... נוכל להיחלץ מאותה ראייה בלתי היסטורית של סכסוך נצחי... ללא התחלה וסוף".
האם הזמנים לא השתנו? הרי הדגם שאתה מתאר התקיים כאן לכאורה לפני 150 שנה, בתקופה של טרום סכסוך, טרום פלשתינים, טרום עימות.
"אני לא מתכחש למציאות של היום. אני רק מצביע על הדגם שכל כך הצליח אז - העירייה המשותפת לכולם, שייצגה את כולם, את היהודים ואת הערבים. ברור שאת המודל של 1900 יהיה צריך להתאים לימינו אנו, אבל ברגע שהעירייה של היום תהפוך לעיריית כל תושביה, גם שאלת הריבונות הלאומית תאבד מעוצמתה כמוטיב מרכזי בעימות. החרדה הישראלית נובעת מהחשש לחלוקת העיר. עירייה משותפת אמיתית יכולה להיות התשובה לחרדה הזאת".
איפה הארמנים?
"הפרה הקדושה" הראשונה שלמיר שוחט בספרו היא הסיפור על חלוקת ירושלים לרבעים. הוא עיין בעשרות אם לא במאות מפות מהמאה ה־18 וה־19, ומצא שיוצרי המפות ההן אינם מציינים כל ייחוס אתני־דתי לחלק זה או אחר בעיר. "הן מבליטות רק את המקומות הקדושים שהיו קיימים באותה עת, ואת שכונות המגורים של העיר המודרנית, ללא כל הבהרה אתנית או דתית נוספת".
מי שמעוותים את המציאות הזאת ומחלקים במפות את העיר העתיקה לארבעה רבעים הם - על פי מחקרו של למיר, הקונסוליות בעיר הקודש, הבריטית ואחריה הגרמנית, והזרים שביקרו בה. החלוקה הזאת, כך מצא למיר, היא מנהג מאוחר, שאינו נשען על כל מסורת קרטוגרפית קודמת.
גם נתוני המפקד הטורקי מ־1905 שלמיר בדק מטילים ספק בראייה המקובלת של ארבעה רבעים (מוסלמי, נוצרי, ארמני ויהודי), שמאוכלסים באופן לכיד. הנתונים מפתיעים לכאורה: ברובע אל־וואד למשל, שממוקם מצפון־מערב להר הבית והוא חלק בלתי נפרד מהרובע המוסלמי, נמנו בשנה זו יותר בתי אב יהודים (388) מאשר ראשי משפחות מוסלמיות (383).
לעומת זאת, בלב הרובע הקרוי "יהודי" נמנו 548 ראשי משפחות מוסלמים ו־711 ראשי משפחות יהודיות. גם ברובע סעדיה, ממזרח לשער שכם, בלב ליבו של הרובע הקרוי מוסלמי, נמנו 124 ראשי משפחות נוצריים ו־161 ראשי משפחות מוסלמים. הערבוב הזה, על פי הממצאים במחקר של למיר, מאפיין את כל הרבעים ואת בני כל הדתות בירושלים של אז.
מהיכן אם כך הגיעה המסורת של חלוקת העיר העתיקה, וכיצד היא נוצרה בפועל?
"המסורת של חלוקת העיר העתיקה לרבעים היא מסורת חיצונית, שמקורה במבקרים ובצליינים המערבים, שבדרך כלל לא ידעו ערבית והעדיפו להבליט שמות מקראיים קדומים. אפילו מרשמי האוכלוסין של סוף התקופה העות'מאנית, ששמורים עד היום בארכיון מדינת ישראל, משתמשים בשבעה שמות של אזורים, אך לא מציירים חלוקה אתנית.
"המפות שציירו הקרטוגרפים המערביים כלל לא נועדו לשקף מציאות אורבנית, אלא רק לסייע למבקר בשבילי העיר המקראית. הן כיוונו בראש ובראשונה למונומנטים ולא לבני אדם". רק התחדדות העימות הלאומי והדתי גיבשה רבעים ואזורי מגורים נפרדים.
"בתקופה הרלוונטית למחקר", מוסיף למר, "ברובע הארמני למשל, 11 מבין 19 הבניינים כלל אינם ארמנים וברובע הקרוי מוסלמי, 13 מבין 21 הבניינים והאתרים הם בכלל נוצרים. העירוב גבר על הפרדת הקהילות". כמה מבני התקופה ההיא, הוא מזכיר לנו, ידעו זאת היטב. "למשל המלומד הגרמני קונרד שיק, שמדבר בכתביו על רבעים מעורבים. רק בתקופת המנדט התעצמו תהליכי הקיטוב וההאחדה של הרבעים והם הואצו במהומות של שנות ה־30 ובחלוקת העיר ב־1948-1949".
החלוקה ההיא היא נתון "חדש וזמני", לדבריו.
קלקול נוסף שלמיר חושף הוא בתיאורי ירושלים כ"עיר קבר" וכמקום "עגמומי". על פי המחקר שלו, התיאורים המדכאים הללו נוצרו כתוצאה מהמבט הפולקלוריסטי של התיירות המערבית שפקדה אז את ירושלים. "היא שהפכה את עיר הקודש למקום סגור, עגמומי וקודר, בהתאמה מלאה לסיפור ייסורי ישו". למיר מביא במחקרו דוגמאות רבות של טקסטים מדכאים מסוג זה. אחד מהם רשום על שמו של שאטובריאן מ־1811, בספרו, "מסע מפריז לירושלים", שם הוא מקונן על "העצבות שבחוץ", על "החנויות הדלות" ועל "האומללות", "... אין איש ברחובות ... אין איש בשערי העיר".
"הטורקים המרושעים"
העימות שלמיר עורך בין שלל ההתרשמויות המדכאות הללו לבין החומרים מהארכיונים העות'מאניים ועדויות התושבים עצמם, מצייר את עדויות המבקרים המערביים בירושלים כ"דעות קדומות", כמעט "קריקטוריות", כ"התכחשות למציאות", כ"הפרזה על תחום ההזיה", כ"תיאורים שמפנים את הגב למציאות המודרנית של העיר", והמתסכל ביותר מבחינת למיר הוא ש"הם משמשים היסטוריונים שמתיימרים לכתוב את תולדות העיר באותם הימים".
מי אשם ב"סילוף ההיסטורי הגדול הזה"? האם כולם טעו חוץ ממך?
"יש כמובן סיבות אידיאולוגיות אבל הסיבה החשובה ביותר היא הקושי האובייקטיבי לגשת לעשרות אלפי המסמכים שנכתבו בטורקית עות'מאנית. אנחנו בפרויקט 'ירושלים הפתוחה', שבו הושקע ממון אירופי רב, מנגישים את המסמכים הללו לציבור באתר מיוחד שיושק, החל מ־1 באוקטובר השנה".
"אני לא מתכחש למציאות של היום". ונסן למיר // צילום: Camille de Toledo
לפחות חלק מן האשמה ל"סילוף", למיר תולה בתעשיית המקומות הקדושים: "מכיוון שבשלהי אותה מאה, הצליינים עצמם דרשו שישכנעו אותם ויחזקו את אמונתם באמצעות מקומות קדושים מושכלים ומובנים, ירושלים נהפכה למפעל מורשת עצום, שכל חוג מאמינים רצה להגן בו על מקומו וכל אמונה היתה חייבת להגן על מעמדה". כך, הוא סבור, "מצאה עצמה ירושלים משועבדת למורשת רבת עוצמה", ולדבריו, לא מעט מקומות קדושים הומצאו באותה התקופה.
למיר ומחקרו המהפכני מאשימים את ההיסטוריונים גם במחיקת הקִדמה מאותה התקופה. העדויות שליקט, גם מדו"חות של קונסולים זרים (שבהם ג'ון דיקסון, קונסול בריטי שכיהן בירושלים בין 1891 ל־1906), מתארים אדמיניסטרציה טורקית יעילה למדי, עם סטנדרטים מינהליים שמיושמים באירופה באותה עת, בתחום החשבונות הציבוריים, רישום הקרקעות ומיסי המקרקעין, ואף עלייה על מסלול שהוביל למודרניזציה מינהלית.
קונסולים אחדים, כך מצא, אף חולקים שבחים לנציבים הטורקים, שמשלו בירושלים ומספרים ש"מצב העיר משתפר ומתקדם"; הם מדווחים על שורת רפורמות, ושילובים בין יוזמות ממשלתיות למקומיות. ההיסטוריון הגרמני יוהן ביסוב, שלמיר נסמך גם על ממצאיו, משרטט באור חיובי את דיוקנם של פקידי האימפריה הבכירים, הנציבים העות'מאנים ששלטו בעיר משנות ה־70 של המאה ה־19 ועד שנות העשרה של המאה ה־20. ביסוב מתאר אותם כ"אישים רמי מעלה בדרך כלל, מחונכים, דוברי שפות רבות ומעורבים עמוקות בתהליכי קבלת החלטות בנוגע לרפורמות מנהליות" - כלל לא דומים, על פי למיר, "לאותם 'טורקים מרושעים' שמתוארים במקורות מערביים רבים אחרים".
חלק ניכר מהמחקר של למיר מתאר את התפתחות העיר ב־70 השנים הללו. הוא מתעכב למשל על חנוכת הסביל (רהט) הציבורי מונומנטלי בואכה העיר העתיקה ב־1900, בעת שהסולטן עבדול חמיד השני חגג 25 שנות שלטון, בנוכחות עם רב ובני כל הדתות. הוא מזכיר גם מונומנטים היסטוריים מוקדמים יותר כמו חומת העיר העתיקה ושעריה, שבנה הסולטן סולימאן המפואר, ואת חידוש המערכת להובלת המים לעיר.
למיר מציין גם את רשת הכבישים שהטורקים סללו סביב ירושלים, ובהם המערבי לכיוון יפו, הצפוני לשכם והדרומי לחברון, וגם את מסילת הברזל יפו־ירושלים. את הממצאים שלו הוא מחזק באמצעות עדויות של קונרד שיק ושל הרב נתן נטע הירש המבורגר, שמלמדים לכאורה על השותפות המלאה של בני כל הדתות בירושלים והתלהבותם לנוכח פיתוח רשתות מים וחשמל. "נפת ירושלים", של אותן השנים, הוא מסכם, "היתה היפוכה של 'פרובינציה נידחת'. לאמיתו של דבר זו אחת מפרובינציות האימפריה שעברה עליהן המודרניזציה המוקדמת והאינטנסיבית ביותר".
עתיד קולקטיבי
גולת הכותרת במחקר החדשני של למיר נוגעת לתפקוד העירייה המעורבת בירושלים, שפעלה ללא הפסקה משנות ה־60 של המאה ה־19 עד שנות ה־30 של המאה ה־20; זו ש"נשכחה לעיתים כה קרובות על ידי ההיסטוריונים של עיר הקודש".
"ההיסטוריוגרפיה הציונית המסורתית וזו של הלאומנית הפלשתינית", מאשים למיר, "מנעו תקופה ארוכה את מחקר ההיסטוריה של אותו מוסד מוניציפלי, שאינה מתאימה כלל לתפיסה העכשווית של עיר הנקרעת בין האתגרים הלאומיים".
לדבריו, העירייה המעורבת של ירושלים היתה "מעבדה מוצלחת של עירוניות משותפת". הוא חולק שבחים רבים ליוסף זיא אלח'אלידי, ראש העיר המייסד, רפורמטור נחוש, לדבריו, שקידם את ירושלים רבות, חיזק את הפיקוח על המרחבים הציבוריים ועל הבנייה, גיבש תקנונים לכבישים ובניינים, ואף החל בהכנת תוכנית מוניציפלית עתידית לעיר.
ב־1909 העיר חוברה לחשמל ולתאורה ציבורית. אחר כך שורטט תוואי הרכבת הקלה, שזיכיונה הוענק לפני המלחמה לבנק פרייה הפריזאי (המהלך נקטע עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה). באותן שנים מוסד גם תחום בריאות הציבור, נחנך בית החולים העירוני, והרופא העירוני בלדייה טביבי ערך בו בדיקות ללא תשלום לתושבים. מערכת הבריאות, כך מלמדות עדויות המחקר, טיפלה באופן סביר ואף יעיל בהתפרצויות של מגפות הכולרה שפקדו את ירושלים.
את כל אלה ועוד, מציין למיר, הצניעה או העלימה ההיסטוריה המוכרת. אחד משיאי ההכחשה שלמיר עוסק בה, הוא ההיעדר הבולט מההיסטוריה של טקס ססגוני במיוחד שנערך באוקטובר 1908. באותו מועד מלאה שנה לחנוכת מגדל השעון ליד שער יפו (מונומנט שהבריטים הרסו אחרי שכבשו את ירושלים), ואכן בכתבה עיתונאית מאותם ימים מופיע תיאור ססגוני למדי של האירוע, שבו הכל לובשים בגדי חג, "נואמים, מכבירים מילים תחת כיפת השמים... הבתים והחנויות מקושטים... ושרשראות מעלים או מנייר צבוע תלויות לאורך הרחובות".
למיר התרשם שמגדל השעון הזה מגלם מודרניות. הוא מגדיר אותו כ"מונומנט ציבורי שמשוחרר מכל פרשנות דתית... בתוך זמניות אוניברסלית, יחד עם ערים גדולות בעולם בשנים ההן, כמו פריז והצריח של גאר דה ליון, שנחנך ב־1900".
סוף הדבר של למיר הוא קינה על העות'מאניות, שמאז 1912 פינתה את מקומה ל"לאומנות טורקית סמכותית", ועל "חזון העל הלאומי העות'מאני, שהרעיונות הלאומיים קברו אותו סופית".
"מן הראוי", הוא מסכם, "ש'ירושלים 1900' שכתבתי לא תיהפך לתצלום ישן שהצהיב, לכזה שמביטים בו לעיתים במבט נוסטלגי מלנכולי. להפך: אותה היסטוריה אחרת, של עיר הקודש, אותו עידן האפשרויות, צריכים לשמש נקודת ציון משותפת, ועל כן אולי נקודת התחלה לחשיבה על עתיד משותף אפשרי של ירושלים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו