הברית הישנה

ברית הדמים עם הדרוזים, שנדמתה תמיד כמוצקה ובלתי ניתנת לערעור, איימה השבוע גם על המעוז העיקרי שלה - צה"ל. המחאות שפרסמו שני קצינים בני העדה ברשתות החברתיות היו ביטוי פומבי למה שעבר על רבים ונאמר בחדרי חדרים: החשש להפוך לאזרחים סוג ב' בארצם.

אין עוד מיעוט בישראל שתרם (ותורם) למדינה כמו הדרוזים. זה נכון כמותית, וזה נכון איכותית. כאשר ח"כ דוד ביטן דיבר על כך שלא צריך לעשות סיפור מ־120 אלף איש, הוא חטא פעמיים: בפגיעה מיותרת בעדה, ובחוסר הבנה של מרכזיותה. סיבוב קצר בבתי העלמין הצבאיים היה מעמיד אותו על טעותו; אין עוד מיעוט ששילם את נאמנותו בכל כך הרבה דם.

ישראל נלחמת כבר 70 שנה להשתלב במרחב. לרכוש לה בעלי ברית. היא לא יכולה לפגוע באלה שנלחמו מטעמה וכרכו את חייהם בחייה. מי שעמל להשיג לו שותפים מבין יריביו, לא יכול לפגוע באלה שנמנים עם אוהביו. ראש הממשלה נתניהו הבין את זה, באיחור אמנם, ויזם את שינויי החקיקה שיעגנו את מעמד העדה בחוק (ולצידם את מעמד המיעוטים האחרים שמשרתים בצה"ל). צריך לתהות מדוע התעלמו המחוקקים מהכתובת - שבמקרה הזה היתה מרוחה על הקיר, ונזעקה מראש - ולמה היה צורך במחאה ובאיומי שבר כדי לעשות את המובן מאליו.

נדמה שאיש לא התרגש באמת עד שהאש ליחכה את צה"ל. הדיון על לאומיותם של הרופא המוסלמי בבית החולים, או הקופאית המוסלמית בסופר, נדחק הצידה. הדרוזים הם סיפור אחר; במדינה שנייר הלקמוס שלה הוא הצבא, היה להם קל להוכיח את טענתם.

הדרוזים הם המיעוט היחיד שחייב בגיוס על פי חוק. כל היתר - נוצרים, בדואים, מוסלמים - מתנדבים. שלושה מכל ארבעה צעירים דרוזים מתגייסים לצה"ל בממוצע. נכון להיום משרתים 2,019 חיילים דרוזים בשירות חובה (כולל כמה חיילות) ו־1,300 בשירות קבע. אלה מספרים גבוהים ביחס לחלקם באוכלוסייה; רבים מהם משרתים במערך הלוחם, לרבות בחלקים היותר רגישים שלו.

דאגה לאחים

הרמטכ"ל איזנקוט מצא את עצמו בבעיה. מצד אחד, מדובר בחוק לגיטימי, שאושר כדין בכנסת. מצד שני, בצה"ל אין חוק לאום. חיילים יהודים לא שווים יותר מאחרים. כאשר התחילו השאלות, מלמטה, היה ברור שמחאות במדים הן מחוץ לתחום, אבל שגם נדרשת אמירה פיקודית. זה הרקע למכתבי הקצינים במילואים שהביעו תמיכה בעדה הדרוזית, וזאת הסיבה לדברי הרמטכ"ל השבוע.

איזנקוט היה מג"ד 12 בגולני. במקביל אליו שירת כמג"ד 13 חוסיין עמאר, שנהרג בשלהי תפקידו בגבול לבנון. עמאר היה סמל לבני דורו, לא יחיד; האתוס הדרוזי, שמונחל לצעירים בבתי הספר הוא של תרומה למולדתם. די להסתכל בקצונה הבכירה כיום בצה"ל כדי להבין עד כמה הדבר מושרש בעדה. במטה הכללי יש אלוף דרוזי אחד, מתאם פעולות הממשלה בשטחים כמיל אבו רוקון; עד לאחרונה היו גם 5 תתי־אלופים דרוזים ששירתו במקביל - ובהם אחד שמשרת במערך מודיעין מסווג ושמו אסור בפרסום - וכן 11 אלופי משנה. בדרגות הנמוכות יותר המספרים גדולים עוד יותר; דרוזים יכולים לשרת בכל מקום, כולל המסווג ביותר, ולאחר פירוקו של הגדוד הדרוזי "חרב" הם משובצים על פי רצונם בכלל היחידות.

כמה מהקצינים הבכירים נזעקו השבוע למנוע את פריצת הסכר. אבו רוקון פינה זמן עזה מהלו"ז שלו, כדי לדבר - עם מי שמשרתים, ועם מי שבבית. גם תא"ל רסאן עליאן, בעבר מח"ט גולני שאמור להשתחרר בקרוב לאחר קדנציה כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, התייצב לדגל, וכמוהו לא מעט מילואימניקים. בלט ביניהם, כדרכו, תא"ל (מיל') חסון חסון, מי שהיה בתפקידו האחרון מזכירו הצבאי של נשיא המדינה ובעברו אחד הלוחמים האמיצים והמוערכים בתולדות צה"ל.

המאמץ העיקרי היה להרגיע את תחושת העלבון. את אחד הקצינים הדרוזים הבכירים תפסו אירועי השבוע בפולין, לשם הוביל משלחת של בני נוער. במדינה שבה שום דבר הוא לא מובן מאליו, העניין הזה זעק לשמיים: משלחת דרוזית שיוצאת ללמוד על השואה היהודית נדרשת להוכיח את נאמנותה למולדתה.

החשש היה מסחף. מהתפטרות המונית. דווח על שלושה קצינים שמחו. הראשון הושעה ל־14 יום (אין מחאות במדים, הבהירו לו מפקדיו; לא של להט"בים, ולא של דרוזים. מי שרוצה למחות - שישתחרר קודם). השני ממילא נמצא בחופשת מחלה ואמור להשתחרר בקרוב. השלישי היה כנראה פייק ניוז. הפעילות המיידית עצרה אחרים - שמשרתים, וכאלה שנמצאים מחוץ למערכת ושקלו לדרבן את אלה שבתוכה למחות. בכירי העדה הבינו שזאת תהיה חרב פיפיות; אי אפשר לטעון לנאמנות מלאה וחסרת סייגים למולדת ולצבאה, ואז לפגוע בה מבפנים.

הלחץ שהופעל - פנימה, למנוע מחאה המונית, והחוצה, למצוא פתרון - עשה את שלו. נטל בו חלק כמעט כל מי שהיה אי פעם משהו בכוחות הביטחון על כל זרועותיהם. מי שמחפש שם פוליטיקה או הזדמנות לנגח את הממשלה, עושה את זה על דעתו בלבד; זה נבע מהבנה עמוקה של השבר הפוטנציאלי עם העדה, ובהמשך לכך - עם המיעוטים האחרים בישראל. לא היה שם מימון זר ולא מפלגות אופוזיציה; זאת היתה דאגה אותנטית של מי ששכבו רוב חייהם על הגדר, כשלצידם אחיהם הדרוזי.

לא המילה האחרונה

נכון לאתמול נדמה היה שהסערה שככה. שנמצא פתרון. רבים מבני העדה מחו על ההבנות שגובשו. הם טענו כי הלאום שייך לא רק למי שמשרתים בצבאו, אלא לכל אזרחיו, שזכאים לשוויון. חלקם חשש להיתפס כאופורטוניסטים. כמי שזנחו ערכי יסוד תמורת פרוסה קצת יותר גדולה מהעוגה.

הדיון הזה ימשיך לבעבע, מן הסתם בכפיפות למידת התקדמות ויישום הפשרה. ספק אם תהיה לו השפעה מיידית אולם לפחות כרגע, נדמה שהעניינים בשליטה.

ובכל זאת, יש סיבה לדאגה. הדור הצעיר, תלמידי התיכון, הביע השבוע מחאה. שמעו אותם בכפרים, וקראו אותם ברשתות החברתיות. הם לא אהבו את החוק, ולא אהבו את היחס. בניגוד לדור הבוגר, קשה לקנות אותם בכמה תופינים. הם רוצים להיות שווים על מלא.

בשנים הקרובות הם אמורים להתגייס לצה"ל. נתוני הבגרות שלהם מרקיעי שחקים. חלק מבתי הספר במגזר עוקפים את הטובים שבבתי הספר היהודיים. מדינת ישראל רוצה אותם; צה"ל צריך אותם. האתגר יהיה לשכנע אותם שזה הבית שלהם. שהם שותפים, לא תורמי דם. מי שלא ישקיע בכך היום - ברמה הפוליטית, המוניציפלית, החינוכית - עלול לגלות בעתיד ששום דבר לא באמת נפתר השבוע.