ליגה משלהן

יום שלישי בשבוע, שמונה בערב, אולם כדורסל במרכז ראש העין. דלת האולם סגורה, אבל קולות כדרור הכדור ושריקות בולמי הזעזועים של נעלי כדורסל שפוגשות את רצפת הפרקט נשמעים היטב מבחוץ. צעקות ה"תמסרי, תקלעי, לא לפחד, תעלי לשלשה", וגם ה"מתפרצת! קדימה, מתפרצת!" מסגירות קולות נשיים רועמים, וברור שמה שמתרחש בין קירות האולם הוא אימון כדורסל נשי.

אבל רק כשהדלת תיפתח, תתברר ייחודיותו של האימון הזה: אפס נוכחות גברית, ונשים במגוון גילים משחקות שם, חלקן בכיסוי ראש. גופיית הכדורסל שלהן היא בעצם חולצה, ומעל המכנסיים לובשת מי מהן חצאית. פני השחקניות סמוקות, קווצות שיער המבצבצות מתחת לכיסוי כבר הספיקו להירטב מזיעה, והן כולן, ללא יוצא מן הכלל, מחויכות מאוד. בליל הטרוגני אבל מגובש של נערות ונשים, שאך לפני כמה שנים לא היתה להן הזדמנות לחוות את כל מה שקורה שם על הפרקט.

"הלביאות" קוראים לקבוצה שלהן, ככה כתוב על חולצות הדריי־פיט שהן לובשות. הן לא זוכרות מי הגתה את השם, אבל המשמעות הרי ברורה, והן כולן נשים מאמינות על הרצף המגוון שבין דתיות־לאומיות לחרדיות. כל אחת עם ההלכות והמנהגים שלה, ועם הדרייב הגדול והמשותף לקלוע לסל.

שירן פליגמן היא המאמנת שקראה מקודם "קדימה, מתפרצת!" בקול רם. היא בת 25, רווקה, וגרה עם הוריה בפתח תקווה, במה שהיא מגדירה "בית חרדי מודרני". היא לובשת מכנסיים קצרים, אבל כאלה שמכסים את הברכיים, ועל חולצת השרוולים שלה מוטבע בוורוד הלוגו 'ספורטופ'".

בבוקר שירן עובדת כאדריכלית, אבל בערבים היא מאמנת נערות ונשים. מתוך ארבע הבנות של הוריה, היא תמיד היתה הטום־בוי של הבית. צופה במשחקים של מכבי עם אבא ונוסעת איתו לגני יהושע לחגוג את הזכיות ביורוליג. ילדה קטנה יחסית מבית דתי, לבושה כולה בצהוב, שכבר משלימה עם העובדה שהמשחק הזה נועד רק לגברים, לא מתארת לעצמה שגם נשים יכולות.

אבל כשהיתה בת 14, בהמלצתו ובתמיכתו של אביה החרדי, היא הצטרפה לקבוצת שחקניות דתיות ב"אליצור פתח תקווה" - ומאז לא חזרה לספסל. "בהמשך עשיתי קורס מאמנים, כי הבנתי שאני יכולה לעשות את זה טוב", היא מספרת לי, "ומאוד שמחתי כשפנו אלי לאמן את קבוצות הנערות והנשים של 'ספורטופ'. הרעיון לפתוח קבוצות כדורסל לנשים חרדיות תמיד היה לי בראש".

"חסרה פעילות גופנית בקרב הציבור הדתי הנשי", אומרת שירן, "והכדורסל הוא אופציה נפלאה וכיפית, נטולת מגבלת גיל או ידע מוקדם, שנותנת הרבה יותר מקליעה לסל. היא מגבשת בין נשים בנות 20 לנשים בנות 50, מלמדת עבודה קבוצתית ומפעילה את הראש, לא רק את הגוף. ואז באו שתי פצצות האנרגיה האלו והוציאו את הרעיון הזה לפועל, עם כל מה שפרוצדורה כזו דורשת".

הפצצות ששירן מדברת עליהן הן פנינה טובין (36) ומירב כהנא (39). קחו אותן חמש שנים אחורה, והן לא היו מאמינות לכל מה שקורה. לא מתארות לעצמן שמהחברות הכי טובות תהפוכנה לשותפות עסקיות, שמנהלות עשר קבוצות כדורסל של כ־70 נשים, ועוד חמש קבוצות ילדים ונוער.

הן גרות במרחק עשר דקות הליכה זו מזו באלעד. לטובינים יש דירת גג, למשפחת כהנא יש דירת גן. פנינה נשואה לאבי, בעל עסק לפתרונות תקשורת, ויש להם ארבעה בנים ובת: חגי (16 וחצי), עדי (13 וחצי), איתמר (12 וחצי), אריאל (7) ואיתי (2). בשעות הבוקר פנינה מורה לאנגלית בשוהם, ובשנה הקרובה תפתח מרכז ללימודי אנגלית אחר הצהריים. בעבר התנדבה בעמותת "גשר" והרצתה בפני תלמידים חילונים, ביקשה לצמצם את הפער הקיים ולנהל דיאלוג מכבד, שיכירו אותה ואת אורחות חיי משפחתה. מירב נשואה לצביקה, עצמאי בתחום השכרות הרכב ובתחילת דרכו כמפקח בנייה. ויש להם שלוש בנות ובן: רעות (18), יאיר (16), אביטל (11) ויעלי (5). כבר 14 שנה שהיא מבקרת תהליכים פיננסיים במרכז הבקרה של החברה המפעילה את כביש 6, ובערבים היא גם יועצת זוגית.

החברות ההדוקה שלהן נולדה בכלל בזכות הבעלים, שהכירו בנסיעה משותפת באוטובוס מפתח תקווה, שם התגוררו שני הזוגות לאחר חתונתם, די בקרבת מקום אבל בלי להיתקל אלה באלה.

"הם היו שניהם מורים חיילים שנסעו לעשות מילואים יחד באותו אוטובוס ובאותן שעות", מספרת פנינה, "והתחילו לשמור אחד לשני מקום באוטובוס. השיחה התפתחה ביניהם, הקשר התהדק, ואז התחלנו להזמין אחד את השני לארוחות שישי וראינו כי טוב. שיש הרמוניה בין כולם, ושנעים לנו יחד. מירב וצביקה עברו עוד לפנינו לאלעד, וכשאנחנו עברנו לשם, לא הכרנו אף אחד אחר בעיר. בעלה של מירב הזמין את בעלי להתפלל איתו בבית הכנסת ובקהילה שלו, ומאז הכל היסטוריה.

"אבי וצביקה הפכו לחברים מאוד טובים. גם הם, כמונו, שונים באופיים אבל משלימים אחד את השני. אז התחלנו לאכול יחד בערבי שבת גם באלעד, ומהר מאוד זה התקדם לשבתות מלאות עם לינה, והיום אנחנו מטיילים יחד בארץ ובחו"ל, יושבים יחד לשולחן ליל הסדר, והחיבור בין שתי המשפחות הוא פשוט טוב. גם הילדים שלנו מסתדרים נפלא, והכל מתנהל על מי מנוחות".

"לנו לקח קצת יותר זמן להתחבר", מגלה מירב, "אבל מה שנבנה בינינו לאט ונכון הוכיח את עצמו".

פנינה היא הדומיננטית והצבעונית מבין השתיים. מירב רגועה, מיושבת וסולידית. פנינה פחות מסתדרת עם פרטים, מספרים וחישובים שהעסק מביא איתו, והיא לא דואגת - זה הצד החזק של מירב. מירב מצוינת באפיית עוגות שמרים, פנינה אלופה בסלטים, מכינה אותם בלי מתכונים שאומרים מה ואיך לעשות, זה לא בשבילה ההוראות המדויקות הללו.

במהלך הראיון, פנינה מתחילה משפט ומירב מסיימת. לעיתים הן מדברות רק במבטי עיניים, מבינות אחת את השנייה גם בלי מילים. יכולות להשתגע זו עם זו ולצחוק כאילו אין להן עסק צומח לנהל, אבל יודעות יפה מאוד גם להיות רציניות. הן משתפות בגילוי לב כובש שהקשר ביניהן הוא בפירוש קשר זוגי על כל מורכבויותיו, אבל "גם כשיש ירידות אנחנו יודעות שזה זמני, ואנחנו נפתור את זה ויבואו הרגיעה והעלייה", אומרת מירב. "החברות בינינו היא עוגן בסיסי קיים מאוד ונוכח, וגם אם אנחנו נתקעות לפעמים, תמיד תהיה מישהי מאיתנו שתגיד: 'יאללה, נקסט, אוספות את עצמנו ומתקדמות'".

וכשימי העבודה של השתיים מסתיימים אחר הצהריים, מתחילה המשמרת השנייה שלהן. כאמור, הכל התחיל לפני חמש שנים, בערב אחד על הגג של הטובינים. בזמן שהגברים צלו בשר על האש, פנינה ומירב דיברו על הבנים שלהן, חגי ויאיר, ועל כמה שחסר באלעד חוג ספורט שיתאים להם.

פנינה: "השיחה הזו התגלגלה, כי באותה תקופה דאגתי לבכור שלי, חגי. חשבתי שהוא נמוך מדי וקראתי מחקרים על כך שכדורסל מעודד צמיחה, ושילדים שהתאמנו שלוש פעמים בשבוע גבהו בצורה משמעותית. אז בסוף הערב החלטנו לפתוח קבוצת כדורסל לבנים שלנו, שהיו בערך בני 10. אמרנו לעצמנו, 'הילדים צריכים חוג, נעשה להם חוג'. מי חשב אז להרוויח, התפללנו רק לא להפסיד".

מירב: "שתינו נשים יוזמות, יצירתיות וענייניות שמריצות דברים. אנחנו לא מחכות שיעשו עבורנו, אלא לוקחות את המושכות, דוהרות קדימה, לומדות תוך כדי תנועה ומשתדלות לעשות את הכי טוב שאפשר. לא היה לנו אז מושג בהקמת קבוצת כדורסל, אבל התקדמנו צעד אחר צעד - התחלנו ללמוד על ההבדלים בין הכדורים השונים ולצפות במשחקי כדורסל מהארץ ומחו"ל. כבר בתחילת הדרך הבנו שאנחנו עושות משהו שהוא חדשני, מקורי, שלא היה עד עכשיו בקרב הציבור החרדי".

בתוך זמן קצר הן מצאו מגרש כדורסל פתוח באלעד, שכרו את שירותיו של מאמן מקצועי ופתחו קבוצת כדורסל לילדים בכיתה ה', כשחגי ויאיר עוזרים להן לחלק פליירים בעיר. ואז התחילו להגיע פניות מאימהות לגבי קבוצת כדורסל לכיתה א', ולגדולים יותר שבכיתה ח', ונפתחה עוד קבוצה ועוד אחת, כשההורים מודים להן על היוזמה, "ופתאום מצאנו את עצמנו עם כמעט 50 ילדים".

• • •

את ההתרחבות לכדורסל נשים ביצעו פנינה ומירב בגלל פוסט אחד שקראו בפייסבוק (וכן, הן פעילות מאוד בפייסבוק, והטלפון שלהן לא "כשר", כי הן מגדירות את עצמן חרדיות "מודרניות" או "פתוחות"). מירב משחזרת: "מישהי שאנחנו לא מכירות העלתה פוסט וסיפרה שהיא היתה במסיבה שנערכה באולם כדורסל, ומפה לשם התגלגל כדור לידיה, והיא כתבה כמה שהיה לה כיף לשחק ולקלוע.

"אני מחוברת מאוד לכדורסל, שיחקתי בעבר בקבוצת נשים בעבודה, ואז עשינו אחד ועוד אחד וחשבנו, למה לילדים כן ולנו לא? נפתח חלופה לזומבה ולאירובי ולפילאטיס, ונראה איך זה מתקדם".

זמן קצר אחרי הן ערכו פיילוט של אימון נשים בראש העין, ובסופו הבינו שהסיפור הזה הולך להיות סיפור הצלחה. בתוך פחות משלוש שנים יש לפנינה ולמירב 70 שחקניות באלעד, בפתח תקווה, בראש העין ובבני ברק, שגילן נע בין 15 ל־50 פלוס, ויש גם קבוצה באלעד שכולה מורכבת מנערות.

אבל בזמן שפנינה ומירב מילאו עוד ועוד אולמות ברחבי הארץ בנשים שמתלהבות להגיע ולשחק, נשמעו לעברן גם קולות אחרים, ולא כולם קיבלו את היוזמה החדשנית בהתלהבות ובהסכמה.

פנינה: "היו תגובות בנוסח, 'פחח, מי תירשם לקבוצה כזו, מה נסגר איתכן, אנחנו מבינות שמשעמם לכן'. וגם, 'השם ישמור, רחמנא ליצלן, זה לא מתאים לאורח החיים שלנו'".

מה עניתן למי שהגיבה ככה?

"אנחנו מבינות ששינוי בתפיסה של אנשים לא בא ביום אחד, ועונות שהן לא באמת מבינות מה הן מפסידות. שהכל כשר ומותר. אנחנו משחקות באולם סגור, רק נשים נוכחות במגרש, הפעילות היא בלבוש צנוע, בלי גופיות חושפות כתפיים, ואנחנו משחקות רק בינינו לבין עצמנו. אנחנו לא יכולות לשחק במסגרת ליגה ארצית, כי אז לא נוכל לשלוט בגדרי הצניעות ונאבד שליטה על זה.

"אחרי משחק הגמר של הנשים, שהיה בגבעת שמואל, כל כך רצינו להעלות את התמונות היפות לפייסבוק ולצעוק לכל העולם 'תראו איזה יופי', אבל לא עשינו את זה כי אנחנו מבינות את המגבלות, כי יש לנו שחקניות שהן עדיין רווקות וזה לא נחשב צנוע, אז העלינו תמונה של כל הנשים בפנים מטושטשות. גם לצורך הכתבה הזו אנחנו לא יכולות לחשוף את פני השחקניות".

התייעצתן עם רב בעניין?

מירב: "אם היתה מתעוררת סוגיה שמצריכה זאת, היינו הולכות אצל הרב. אבל אנחנו לא מותחות את הגבולות, כי אנחנו מגיעות מבפנים, יודעות מה אפשרי ומה לא. כל מאמנת או מאמן (בקבוצות הנערים) שמתחילים לעבוד אצלנו מתודרכים לגבי השיח בקבוצה, והרגישויות מובהרות. אנחנו שמות דגש על המילים שהם משתמשים בהן, על סגנון הדיבור, על מה אפשר לדבר, על מה לא. למאמנת דתייה יש יתרון כי היא מכירה את השפה שלנו, אבל אנחנו לא פוסלות מאמנים חילונים".

היו מקרים של נערות שהוריהן אסרו עליהן לשחק, של בעלים שציוו על האישה להישאר בבית?

פנינה: "יש לנו מתאמנת שבעלה אברך, ומלכתחילה היא היססה מאוד אם להירשם או לא, חששה להתחייב עם התשלומים, כי היא באמת לא ידעה איך בעלה יגיב. מובן שהבנו אותה ואמרנו לה שפשוט תתחיל, ושאנחנו נזרום עם כל התפתחות שתתרחש. אחרי חודש היא הגיעה עם תשלום מראש לכל השנה, מספרת בהתרגשות שבעלה אמר לה שמבחינתו זה שווה לו כל שקל, כי היא חוזרת הביתה מהאימון אישה שמחה ומאושרת ואנרגטית, וזה משפיע על כל הבית".

לאחרונה פורסם כרוז באלעד שקורא לילדות לא לרכוב על אופניים, ונדמה שהעיר שלכן מתחרדת. אתן לא חוששות מההקצנה במגזר?

"אנחנו לא מרגישות שהעיר מתחרדת. בכל העולם יש מנעד גדול מאוד של התנהגויות באוכלוסיות שונות וקהילות שונות ומגוונות, וכאלה שמקצינים, אבל יש גם כאלה שהם פתוחים יותר. אנחנו ממשיכות בהתנהלות שלנו, שהיא על פי גבולות ההלכה, ומקפידות להתנהל באופן ראוי וצנוע".

פרסמתן על הקבוצות בעיתונים החרדיים המקומיים?

מירב: "לא תמיד, לא כולם אישרו לנו. רצינו לפרסם בעיתונים השונים על הקבוצות ועל משחק הגמר, שהיה ביוני למשל, ולא כולם הסכימו. אנחנו בפירוש לא כועסות ומבינות את העניין הזה".

פנינה: "מבחינתנו, הדת היא דרך חיים שמשתלבת עם כל מה שהעולם הזה מזמן. אז אם אנחנו רוצות לשחק כדורסל, נתאים את זה למה שהלכות הצניעות דורשות, אין שום בעיה. אנחנו עושות את ההתאמות הנדרשות, בלי להרגיש שאנחנו כבולות וחנוקות. ברגע שאנחנו שומרות על איזון נכון בין הספורט החווייתי לבין הצביון הדתי של הבנות, אז הכל בסדר. תמיד תהיינה כאלה שלא תתחברנה לעניין, אבל אנחנו מאפשרות למי שכן רוצה לשחק ליהנות מכל מה שהמשחק הזה מביא איתו".

מה הוא מביא איתו?

פנינה: "מתברר שנשים אוהבות להיות יחד, וזו עובדה שאנחנו מאוששות כל הזמן. כשהן משחקות עם מטרה משותפת, לנצח, יוצא מהן אור גדול מאוד ואנרגיה שאי אפשר באמת לתאר אותה".

מירב: "נשים הן נשים, ויש לנו אותם רצונות וחשקים כמו לחילוניות. הן מגיעות לאימונים גם בחמישי, שזה ערב ההכנות לשבת, ואם אימון נופל על ערב חג ומתבטל, הן מאוכזבות מאוד".

• • •

בתשע בערב של יום שלישי, חברות קבוצת "הלביאות" מסיימות את האימון עוד יותר מחויכות ממה שהן היו בתחילתו. וכמה דקות אחרי תשע, כולן חוזרות לחצאיות שלהן ולחולצות ארוכות השרוול וסגורות הצווארון. הקבוצה שלהן היא הקבוצה שזכתה במשחק הגמר שהתקיים ביוני, שם נפגשו כל הקבוצות של "ספורטופ" להפנינג בהנחייתן של מירב ופנינה. הן התחילו רע את המשחק, בסוף נתנו את כל הנשמה וניצחו, הקשיבו לשירן שאמרה להן בפסק הזמן: "אנחנו לא יוצאות מפה בלי הגביע!"

שירן המאמנת הכי גאה בהן בעולם, על הדרך שהן עשו, על המשחק ששכללו, וכן, היו כאלה שבאימון הראשון שאלו אותה איך עושים כפיפות בטן ורצו לאורך כל המגרש עם הכדור ביד במקום לכדרר.

שמלה ותכשיטים מירב (משמאל): "אורית וזהבה" בית של אופנה // צילום: אפרת אשל

למוריה (17) מפתח תקווה, האימון השבועי הזה עזר לצלוח את הלחץ של הבגרויות. לכרמל (20), דתייה־לאומית שהשתחררה זה לא כבר משירות בחיל האוויר, לא היה איפה לשחק כשהיתה צעירה יותר. "אני מאוד אוהבת כדורסל, זה משחק קבוצתי, זה כושר, זה אדרנלין", היא אומרת.

לאורטל, בת 14 וחצי, שירן מנבאת עתיד מקצועי, כי "היא מאלה שנולדו עם כדור סל ביד, וצריך לראות איך מקדמים אותה". מיכל צדוק כהן, בת 35 מאלעד, מרפאה בעיסוק, היא אמא לארבע בנות. "מאז הכדורסל החיים שלי השתדרגו", היא מודה, "אני אשת קריירה ומשפחה, ופתאום יש עוד נדבך בחיי. כשהלכתי לקנות נעלי כדורסל, המוכר הסתכל עלי בפליאה ושאל: 'בשבילך?' עניתי לו שהכי בשבילי".

נעמי היא זקנת השבט, בת 50 פלוס, אמא לשישה, סבתא לשישה, גרה באלעד, מנהלת משרד נסיעות ונחשבת חרדית. הבת שלה, תרצה, גם משחקת איתה בקבוצה, כרגע היא בחופשת לידה. "עברתי איזושהי תקופה שבמהלכה החלטתי לערוך כמה שינויים בחיי, הגעתי לכאן וכבר לא אכפת לי ממה שיגידו", היא מצהירה. "אני זורמת עם כל מה שקורה פה וכיף לי מאוד לשחק גם עם בנות שבעיקרון יכולות להיות הנכדות שלי. זומבה זה נחמד, אבל זומבה לא מתקדמת לי לשום מקום".

• • •

איך מתאמים בין כל כך הרבה נשים עסוקות אני תוהה, ומירב מסבירה: "לכל קבוצה יש גם קבוצת ווטסאפ. הרבה פעמים יש התארגנויות ספונטניות ללכת לשחק נוסף על האימון השבועי. הן הולכות לשמחות אחת של השנייה ומחוברות מאוד למאמנת שלהן, שלא תמיד עושה להן חיים קלים".

לכל הנשים בקבוצות שלכן יש ווטסאפ?

"ממש לא. הרבה מהן עם טלפונים 'כשרים', ואנחנו פותרות גם את זה ומשתמשות בקבוצות התכתבות דרך הג'ימייל. אנחנו מוצאות את הדרך להגיע אל כולן".

רגע, ואתן עצמכן משחקות בקבוצות?

פנינה: "מירב היתה בכמה אימונים, ומהר מאוד הבנו שאנחנו לא יכולות גם לשחק וגם לנהל".

עם יד על הלב, היו רגעים שבהם הרגשתן שהעסק המשותף עומד לפרק את החברות היפה ביניכן?

פנינה: "זה נכון שלעיתים קרובות החיים האישיים והמקצועיים שלנו מתערבבים, ולכן אנחנו משתדלות לקחת פסק זמן לעצמנו ולחזור להיות חברות ולא רק שותפות לעסק שמדברות על כספים ובעיות. וגם אם יש נפילות אנחנו ממשיכות קדימה, לא קרה כלום, לוקחות את המינוסים והופכות אותם לפלוסים".

מירב: "יש לנו עוד כל כך הרבה תוכניות להתפתח, ואנחנו רוצות לצאת מגבולות המרכז ולהקים קבוצות בירושלים, בצפון ובדרום. פנו אלינו נשים מטבריה, משוהם, מקריית אונו, מגני תקווה, אבל לצערנו אנחנו צריכות לצלוח קושי אחד מורכב מאוד בדרך להקמת עוד קבוצות בשנה הבאה".

איזה קושי?

מירב: "שאין לנו איפה לשחק, פשוט אין. אנחנו לא מצליחות למצוא אולמות סגורים שיכולים לפנות לנו לפחות שעה בשבוע. יש ביקוש גדול - ואולמות אין. הגענו לכל מי שצריך, לראשי ערים, למנהלי אגפי ספורט, למנהלי בתי ספר, למתנ"סים, אבל התחושה היא שמשיבים את פנינו ריקם".

פנינה: "שלא יצטייר, חלילה, שאנחנו מתבכיינות או מקטרות, אנחנו פשוט רוצות גם. מבקשות העדפה מתקנת בגלל הרעיון פורץ הדרך שלנו ובגלל היותנו חרדיות. מבקשות שיפתחו לנו את הדלתות של אולמות מרווחים וממוזגים עם סלים כמו שצריך".

אני מתארת לי שנשים במגזר נושאות אליכן עיניים. יש חלומות להתפתח לכיוונים נוספים?

מירב: "יש לנו חלומות גדולים. אם יציעו לנו להיות יועצות למעמד האישה החרדית בערים חרדיות, אנחנו יותר מנשמח לקבל על עצמנו תפקיד כזה. הוא מאתגר, אבל הוא יכול לשבור מיתוסים לגבי האישה החרדית. אנחנו מייצגות נשים חרדיות ששוות לא פחות מכל אישה אחרת או מכל גבר".

ורגע פנינה, חגי, הבן שלך, הספיק לגבוה?

"כן! הוא לא ענק, אבל הוא גבה יפה מאוד והכל בסדר. מי האמין שהאישיו הזה יביא אותנו עד הלום".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו