הנייד של תיקי דיין עדיין מפוצץ בהודעות לכבוד יום הולדתה ה־70, שחל ביוני האחרון. את מסיבת ההפתעה שארגנו לה הבנות, החתנים, הנכדים והחברים הקרובים היא לא תשכח לעולם. "הופתעתי מאוד, לא ידעתי כלום. פעם אחת, ביום הולדת 40, בעלי, זיכרונו לברכה, עשה לי הפתעה, וזהו.
"ביום הולדתי קבעו לי פגישה בתיאטרון הקאמרי עם עמרי ניצן, דיברנו על כל מיני אפשרויות, ואז אמרו לי שאני צריכה לפגוש גם את הבמאי עירד רובינשטיין. נכנסתי לאולם 4 בתיאטרון, ועדיין לא חשדתי בכלום. ואז, בפנים, גיליתי עוד מאה אנשים. כל האנשים שאני אוהבת היו שם, ועשו לי סרטונים, וצחקנו ובכינו, דברים שאת לא מבינה. כולם בכו, צחקו, ובכו שוב".
"במה משחקים עכשיו?" נכנסת לאורה ריבלין לחדר, מביאה איתה ניחוח אירופי היישר מצרפת, שם היא מעלה בימים אלה את ההצגה "ציפורים כולם", הפקה מצליחה שכבר זכתה בפרס המבקרים ומציגה בתיאטרון הלאומי של פריז, ושאותה יצר המנהל האמנותי של התיאטרון, ווג'די מועווד.
שתיהן אוכלות סושי, וחלוקת התפקידים ביניהן ברורה: תיקי מציעה ללאורה, תיקי שומרת ללאורה, תיקי מייעצת ללאורה מה טעים. ובדיוק כמו בדרמה החדשה שבה הן מגלמות את נילי (דיין) וזוהרה (ריבלין) - הראשונה רופאה גרושה, תוססת, אמא וסבתא, והשנייה רווקה מבוגרת, נוירוטית ומתוסבכת - נדמה שגם במציאות כל אחת מהן יודעת בדיוק את מקומה וחשה די בנוח בעורה.
***
שתיהן ילידות תל אביב, שעברו לרמת גן בילדותן. לאורה בגיל 5, תיקי בגיל 6. "את גם היית ברמת גן כשהיית ילדה", נזכרת תיקי. "ברור", עונה ריבלין בת ה־73, "על יד קולנוע רמה". "אני בין רמה לאורדע", תיקי אומרת, "ביאליק 58". "היינו ממש קרובות", לאורה מבינה לפתע, והן נזכרות איפה קנו מחברות (אצל אליהו), איפה קנו חזיות (לא רחוק משם) ואיך השתלבו הן וההורים בעיר.
"סבתא שלי מצד אמא גרה איתנו", נזכרת תיקי, "כי היא היתה אלמנה. אמא שלי עבדה, היא היתה מנהלת לשכת הסעד בעיר, ואבא שלי היה אדם לא בריא, אז סבתא שלנו טיפלה בנו, בכל המשפחה. אני הייתי באה מבית הספר ואומרת לסבתא: 'אמא, איפה אמא? היא הגיעה?'
"סבתי היתה אישה מאוד נרגנת וחכמה ביותר, קראנו לה שרת החוץ. והיא דיברה איתנו ערבית בעגה סורית. שמענו בבית אום כולתום, פריד אל־אטרש, 'אינתה עומרי'. גם האוכל בבית היה סורי, גדלתי על קובה, מעודה, ארז אל־חליב - אורז בחלב".
את יודעת להכין משהו מזה?
"מעט מאוד, לצערי הגדול. אני לא טובה בבישולים. אולי אני יודעת שני דברים, ואחת הבדיחות המצחיקות שכולם מתפוצצים מצחוק מהן היא, שהילדים והנכדים באים ואומרים לי, 'העמדת סירים?'"
אבל זה לא כל כך משנה, כי תיקי רצתה להיות שחקנית מאז ומתמיד. את ההצגה הראשונה היא ביצעה מול קהל ביתי בגיל שנה וחצי. "בגיל 12 הלכתי עם חברתי דולי לאודישן אצל מנחם גולן", היא מספרת. "הוא קיבל את שתינו, ושיחקנו בהצגות ילדים בתיאטרון 'תילון תליל'. השתתפנו ב'שמונה בעקבות אחד', ב'צ'יפופו' וב'קופיקו' ונסענו בכל הארץ".
ריבלין, שגדלה לא הרחק משם, היתה בת הזקונים של יוסף ולאה. "אבא שלי היה רואה חשבון ואיש מקרקעין, יזם גדול עם הרבה השראה, ואמא היתה עקרת בית. נשים כמוה לא עבדו, והיא מעולם לא הבינה למה יש לי צורך לעבוד. תמיד היא היתה אומרת, 'צריך לנוח כי החיים קשים'".
ב"שטוקהולם". "לשים את השמות האלה באותה מסגרת? זו לא יכולה להיות פשלה", אומרת דיין // צילום: רונן אקרמן
גם ריבלין כיוונה כבר בגיל צעיר הרבה יותר גבוה מבנות גילה: בגיל 13 היא ניגשה היישר לאודישן לתפקיד הראשי במחזה "חזיונות סימון משאר" של ברכט בתיאטרון הבימה.
"אני בכלל לא חלמתי להיות שחקנית", היא אומרת, "רציתי להיות אקרובטית על טרפז, או רקדנית בלט, או שופטת. אבל קראתי מודעה בעיתון שהבימה מחפשת שחקנית בגילי והלכתי להיבחן בלי לגלות להוריי. אמרתי באודישן את פרק א' בישעיהו, כי זה הדבר היחיד שידעתי בעל פה".
דיין: "את יכולה להגיד את זה עכשיו?"
ריבלין: "שמעו שמיים והאזיני ארץ, כי ה' דיבר. בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי. ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו. ישראל לא ידע, עמי לא התבונן..."
וזה עבד, קיבלת בסוף את התפקיד?
"כן. היו שם 300 ילדות עם האימהות שלהן, וידעתי שזה שלי. אז היה לי ביטחון שעדיין לא חזר אלי".
בשנים הבאות המשיכו לחיות בשני קווים מקבילים. דיין התגייסה ללהקת חיל השריון, למדה משחק אצל ניסן נתיב, שיחקה ב"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין והצטרפה לתיאטרון הקאמרי כבר ב־1973. בין לבין היא נישאה ליאיר אחי אילן, עורך טלוויזיה, והפכה לאם לשתיים.
ריבלין שיחקה לאורך נעוריה, נישאה לשחקן עודד קוטלר בגיל 20, וזמן קצר אחר כך טסה ללימודים באקדמיה למוזיקה ולדרמה בלונדון. "בגלל ששיחקתי כשהייתי ילדה, הדברים באו לי אינטואיטיבית", היא מסבירה. "פתאום בגיל 20 וקצת, הכל נעלם, והלימודים עזרו למשהו לבעבע החוצה".
את השנה בלונדון היא מגדירה כמכוננת, וכשחזרה לארץ החלה תקופה של שגשוג עבורה ועבור קוטלר בתיאטרון חיפה. הם עברו להתגורר בעיר, ושם נולדו התאומים שלהם, אמנון ונינה.
הפגישה הראשונה שלה ושל תיקי התרחשה, איך לא, בתיאטרון. זה קרה על במת הקאמרי, ב־1976. "נפגשנו ב'שלוש אחיות'", נזכרת תיקי, "פיטר ג'יימס האהוב שלי ביים. הוא עשה איתי כבר את 'כטוב בעיניכם', ובחר אותי בלי שום דעה קדומה. אמרו לו, 'השתגעת, זו פרחה, צריך שחקנית ממש', והוא לא התייחס. אני שיחקתי תפקיד קטן ב'שלוש אחיות', את נטשה, ולאורה היתה אירינה, הצעירה מבין השלוש. זהרירה חריפאי היתה האחות אולגה, וגילה אלמגור גילמה את האחות מאשה".
הן מנסות לחשב בנות כמה היו בהפקה ההיא (תיקי היתה בת 28, לאורה בת 32), מה כבר היה מאחוריהן ומה עוד לפניהן בקריירות עמוסות שיאים, כשתיקי שואלת: "לאורה, את זוכרת אותי משם?"
"בטח", עונה לאורה, "היית עם מכנסיים קצרים תמיד והרבה שמחת חיים. אני זוכרת שבעלך עבר ניתוח, ואת באת תמיד עם אור בעיניים. בשבילי 'שלוש אחיות' היתה חוויה מזעזעת. הרגשתי שם לא בנוח, ואני כאילו ספציפית, אם אני קצת מרגישה לא בנוח, אני מגדילה את זה. אני סבלתי כל כך שאפילו הרגשתי מכוערת שם, והיתה הצגה לא טובה, בואי נגמור את זה".
דיין: "היתה הצגה לא טובה".
ריבלין: "אמא שלי באה להצגה, הסתכלה ואמרה, 'גילה אלמגור נהדרת'. אני גם זוכרת שנולה צ'לטון ישבה בשורה חמש ויצאה באמצע, כשאני על הבמה".
דיין: "איזו מתוקה".
ריבלין: "אחר כך עשיתי תיקון, כששיחקתי את 'שלוש אחיות' בתיאטרון באר שבע, שיחקתי את מאשה".
"קרובים קרובים". "בסדרה עישנתי רק בשני פרקים, וכולם זוכרים את זה כאילו אני מעשנת כל הזמן", נזכרת ריבלין // צילום באדיבות הטלוויזיה החינוכית
אבל הפגישה המשמעותית שלהן התרחשה כמובן בוויטק 9, או ליתר דיוק, על הסט של "קרובים קרובים", סדרת הקאלט הישראלית הראשונה, ששודרה בטלוויזיה החינוכית בין 1983 ל־1986.
לאורה ותיקי גילמו גיסות החיות יחד באותו בניין עם חנה (חנה מרון), דודתם של יהורם ותיקי. לאורה גילמה אישה חרדתית העובדת בשירות התעסוקה, נשואה להיפוכונדר (יהורם גאון) ואם לשלושה, ותיקי היתה מדריכת טיולים פטפטנית, אשתו של סוכן ביטוח (אילן דר) ואם לבת אחת.
"שם זה היה ממש להיות יחד", אומרת דיין. "הלוגיסטיקה היתה כזאת שעושים קריאה, נפרדים, נקראים לחזרות ספציפיות של סצנות, למחרת עושים עוד חזרה וראן קטן, מחליטים על בגדים, וביום הבא מצלמים את כל התוכנית בלי קהל. הבמאי היה רואה את זה ומסיק מסקנות, ואז יום של צילומים עם קהל. כל הקהל היה 50 איש, והם היו הצחוק האותנטי. מעולם לא הוסיפו שם צחוקים".
"'קרובים קרובים' היתה חלום", נזכרת ריבלין.
דיין: "בהתחלה היתה קצת חשדנות, ואחרי זמן קצר אתה לא מאוים, אתה יודע מה מקומו של מי ומי ראשון באיפור והכל, ומתחילה ההתחברות. מאוד שמחתי לפגוש שם את לאורה. הפכנו להיות לאורה ותיקי, היא גיסתי ואני גיסתה, והיו לנו המון שעות נטו יחד".
הרגשתן קרובות לדמויות? עד היום אתן מזוהות עם הדמויות שגילמתן שם.
ריבלין: "רק כשצפיתי בסדרה הבנתי מי אני, הסתכלתי על ליאורה והבנתי שכנראה זו אני (צוחקת). אבל בסדרה עישנתי רק בשני פרקים, וכולם זוכרים את זה כאילו אני מעשנת כל הזמן".
דיין: "נכון! את עישנת בסדרה, וכעסו עלייך".
ריבלין: "לא כעסו עלי באופן אישי".
דיין: "נכון, אלא על זה שיש דמות של אישה מעשנת בטלוויזיה, כי ילדים ראו את התוכנית ואהבו אותה מאוד".
"קרובים קרובים" ביססה את מעמדן המקצועי, או כמו שתיקי מנסחת את זה: "הפכנו לאנשים הכי מפורסמים במדינה, זיהו אותנו בכל מקום. זיהו אותי פעם אחת רק לפי התלתל שלי כשרכבתי על אופנוע עם קסדה, מרוב שהיינו בבתים של הציבור. הרגשנו חלק ממשהו מאוד מוצלח, ואחרי שתי תוכניות כבר ידענו. לא היתה תחרות, זה היה מאה אחוז רייטינג. כל הרייטינג חיכה לנו".
הן לא בקשר קרוב עם הבעלים שלהן מהסדרה, "את אילן אני לא רואה בכלל, ואני אשמח לראות אותו ולחבק אותו", אומרת תיקי, ומוסיפה, "ואני מתה על יהורם גאון, הוא מרגש אותי". רק החודש הם נפגשו באולפן טלוויזיה, היא נזכרת, ולאורה מציינת, "לא ראיתי אותו שנים".
***
בעשורים הבאים הן המשיכו לבסס קריירות עמוסות בתיאטרון. תיקי שיחקה בתפקיד הראשי ב"מכולת", גילמה את אמא קוראז' וכיכבה ב"הזאבים" של הלל מיטלפונקט. ב־2002 בעלה נפטר. מאז הפכה סבתא לחמישה ועברה מיפו למרכז תל אביב, קרוב לאחת מבנותיה.
ריבלין, שהתגרשה מקוטלר ונישאה לשחקן גדליה בסר, הביאה איתו לעולם את שאול ועברה להרצליה. במקביל, היא העלתה מופעים מוזיקליים והשתתפה בשורת הצגות, ובהן "כולם היו בניי", "לילה טוב אמא" (עם בתה נינה קוטלר) ו"מהוללת" בתיאטרון חיפה.
כל אחת מהן המשיכה להגיע מדי פעם לגיחות בטלוויזיה. תיקי רשמה ברזומה את הצלחת "בנות הזהב" ואת "בתולות", ולאורה השתתפה ב"אורי ואלה" וממשיכה לעונה החדשה של "השוטר הטוב". אבל איכשהו, הקשר האישי והמקצועי ביניהן דעך ונעלם כמעט לגמרי, עד ששבו ונפגשו השנה על הסט של הסדרה החדשה והמדוברת "שטוקהולם" (ימי שני ב־22:00 ב"כאן 11").
הסדרה, המבוססת על ספרה של נעה ידלין, זכתה בקאסט חלומי, הכולל גם את דובל'ה גליקמן, ששון גבאי, גידי גוב ונועה קולר. העלילה מביאה את סיפורה של חבורת חברים מבוגרים, בשנות השבעים שלהם, המבקשים להסתיר מעיני הציבור את מותו של חברם, המועמד לפרס נובל בכלכלה.
דיין: "לשים את השמות האלה באותה מסגרת? זו לא יכולה להיות פשלה".
ריבלין: "נורא שמחתי שגיליתי שאלו שתינו, יחד".
דיין: "אנחנו רק אוהבות אחת את השנייה מרחוק וכשיש לנו הזדמנות להתראות ולעבוד יחד, אנחנו מאוד שמחות. יש באחד הפרקים סצנה של איפור, שבה אני מאפרת את הדמות שלאורה מגלמת, ופתאום היא בוכה, ויש בה רכות ואין מצידי רכות לאף אחד הרי.
"יש משהו בקרבה הזאת, אחרי קפיצות של המון שנים, ואמרתי ללאורה, 'די, מצאנו אחת את השנייה מחדש, אז תשמרי, אני מבקשת, בבקשה'. אני אוהבת אותה מחדש".
אתן משלבות תיאטרון עם טלוויזיה וקולנוע, אבל אם צריך לבחור, על מה לא הייתן מוותרות?
ריבלין: "התיאטרון הוא בנשמתי. אם אני לא אצטלם לסדרה עוד פעם אחת בחיי, לא נורא. בשביל לעשות תיאטרון אני מוכנה להישכב על הכביש. אני אוהבת את הבמה ואת הקשר עם הקהל".
דיין: "הבמה זה המקום שנעים לי".
כל אחת מכן זכתה בכמה פרסים חשובים, זכייה בפרס עדיין עושה לכן את זה?
ריבלין: "זה כיף לקבל פרס, אבל האמת היא שהעבודה היא הכיף".
דיין: "אני מאוהבת במקצוע שלי, מכורה לו, לא יכולה בלעדיו, ובטח שזה כיף לקבל פרס, אבל זה לא המניע. מה פתאום? איך אפשר? אם המניע שלך לקבל פרס, מה פתאום שניתן לך פרס?"
ריבלין: "אנשים מונעים מכל מיני דברים מוזרים, את לא יכולה לדעת, אבל זה מקצוע יותר מדי קשה כדי לעבוד בו רק עבור פרסים. אתה עובד כדי לעשות טוב, ליהנות, לבטא את עצמך, להביא גוונים של צבעים, להתפתח, לשיר, לרקוד ולהגיד אמירה שאתה חושב שחשוב להגיד אותה".
מה מניע אתכן היום לקחת עוד תפקיד?
ריבלין: "סקרנות. ככל שהזמן עובר ואנחנו מתקדמות בגיל, כך אני מרגישה יותר פתוחה, יותר סקרנית. אתה מגלה דברים, אתה עוזב עכבות ומרשה לעצמך יותר, עוזב המון שטויות".
דיין: "ומוריד מסכות. זה כבר לא מעניין. אתה בדבר עצמו, באותנטיות עצמה, בלי קשקושים. זה תענוג, הגיל מאוד תורם לזה. התבונה שבאה עם הגיל, בעיקר לנו, כי צברנו המון ניסיון".
ריבלין: "זה מקצוע שאתה לא עובד בו לבד. ובכל הצגה, בכל דמות, ועם אנשים, אתה לומד על עצמך כבן אדם משהו חדש, עובר התמודדות חדשה שלא היתה לך קודם".
מה לגבי תפקידים טובים לשחקניות מבוגרות? התפיסה היא שאין מספיק, או בכלל.
דיין: "זה ממש לא נכון".
ריבלין: "ממש לא".
דיין: "אני עשיתי בשנים האחרונות את 'אמא קוראז'' ואת 'מכולת' ועוד הרבה, יש תפקידים".
ריבלין: "גם לצעירים אין מלא תפקידים, אבל אנחנו, למזלנו, לא הרגשנו בחסך. להפך, עם השנים אני עובדת יותר".
דיין: "נכון, יש עכשיו פריחה לאנשים מבוגרים עם רזומה טוב, שהוכיחו את עצמם. הקהל בוטח בהם, הוא אומר, 'אני אוהב אותו, אני בוטח בו, הוא שימח אותי, הוא לא יפשל'. הקהל נותן לנו קרדיט".
והקהל הצעיר מגיע?
דיין: "מאוד. 'הזאבים' היתה הצלחה גדולה וראו אותה הרבה מאוד צעירים, וגם בני נוער, זה היה נס, פלא טבע. אבל למחזות זמר, למשל, צעירים באים כי הם אוהבים את עוז זהבי ואת מיה דגן".
ריבלין: "תיקי, הקהל שבא לתיאטרון בארץ הוא לא קהל צעיר, הוא קהל מבוגר".
דיין: "אם שרת התרבות לא באה לתיאטרון, אז למה שהצעירים יבואו?"
הנה, התחלנו. מתי פגשתן את שרת התרבות לאחרונה?
דיין: "כשקיבלתי פרס על 'מכולת', אז מירי רגב היתה שם, ואני אמרתי רק, 'תודה רבה, אני לא יודעת מה יהיה אחריי פה', וירדתי מהר מהבמה".
ריבלין: "אני פגשתי אותה ב־2015 ואין לי מה להוסיף".
תיקי ולאורה. "לנשים יפות זה קשה יותר, השינויים שהגיל גורם, אז אני מרחמת עליהן, באמת", אומרת דיין // צילום: אריק סולטן
ריבלין בוררת עכשיו מילים, אבל כאשר נבחרה לשחקנית הטובה ביותר בטקס פרסי התיאטרון 2015 במרכז ענב בתל אביב, נשאה נאום נרגש, שבשיאו נראה היה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי.
"כמעט שקלתי לוותר על הפרס, רק כדי שלא לדבר על מה שנאמר. אמנם השרירים אצלנו מכווצים, אבל אף פעם לא איימנו על חייו של איש", אמרה שם. "אין לנו מקום אחר ליצור פרט לכאן. אבל יושב פה עוד עם ששורשיו כאן וזכויותיו נרמסות. הכיבוש משחית". דבריה התקבלו בתשואות בקרב האמנים, והיום חשוב לה רק להזכיר שהיא דור שביעי בארץ, משני הצדדים, ושמבחינתה "האדמה לא מקדשת דבר. אנחנו לא אוהבים את האדמה אלא את האנשים שעליה".
גם דיין לא חששה בעבר לומר את אשר על ליבה. בייחוד זכורה לה ההתבטאות בכנס אמני ישראל בשפיים ב־1999. בכנס, שבו נשא דברים המועמד לראשות הממשלה אהוד ברק, כינתה את תומכי נתניהו "אספסוף". ההתבטאות עוררה גלים של ביקורת, ודיין זוכרת את התקופה ההיא כטראומה קשה. היום, זהירות ומנוסות, הן מתנסחות קצת אחרת, אך עדיין מתעקשות להגיד את האמת שלהן.
הדיון הער על מלחמת התרבות נמשך, ודיין אומרת: "יש פה אנשים שעושים לא בסדר, זה הסיפור. תביאו אנשים שעושים בסדר".
ריבלין מוסיפה: "אם אתה עושה תרבות, אתה צריך לדעת על מה אתה מדבר".
דיין: "זה לא רק התרבות, כולם עסוקים בדברים לא חשובים. איזה שר אתה, שר הרווחה? תטפל ברווחה. את שרת התרבות? תטפלי בתרבות".
ריבלין: "ככה היא מטפלת".
דיין: "אני עובדת בפריפריה ומדברת על זה כבר שנים, ואני אומרת למירי רגב כל הכבוד בעניין הזה, שתמשיך, אני תמיד אעריך את זה. אבל בדברים אחרים קשה לי איתה, כמו זה שהיא גאה שהיא לא קראה את צ'כוב. ככה את רוצה לחנך את הצעירים? להפך, תגידי שצריך לקרוא אותו. אל תיתני כזאת דוגמה, את שרת התרבות".
ריבלין: "אצלה זה לא העניין, היא הולכת קדימה. בכלל, אני מרגישה שאנשים רציניים לא הולכים לפוליטיקה בישראל".
מה אתן משאירות לדורות הבאים בישראל מבחינה תרבותית וערכית?
דיין: "מאוד עצוב לי לחשוב על זה. נשבעת לך באלוהים, אני חושבת על זה הרבה, כמה אני אוהבת את המדינה וכמה אני מכירה מקומות, ואיך אני אעביר להם את האהבה הזאת? אין לנו דרכונים זרים, לי אין, אני פה".
ריבלין: "משהו הולך ומידרדר פה".
יש דיונים רבים על גבולות חופש הביטוי בתרבות הישראלית, והנה מגיע לתיאטרון הקאמרי מחזמר עם שירי אייל גולן. מה דעתכן?
דיין, שעובדת בעצמה בתיאטרון הקאמרי, אומרת: "מאור זגורי כתב מחזה על ילדותו, מחזה שהשירים של גולן מלווים אותו. אלה יכלו להיות גם שירים של מישהו מזרחי אחר ונפלא. אייל לא כתב את השירים, האלה נכון? את יודעת מה, אין לי דעה בעניין הזה".
ריבלין לא לגמרי מסכימה: "יש בזה משהו צורם, הוא בחר את אייל גולן בגלל הדימוי שלו. אם הוא היה בוחר להתעסק גם בדימוי הפרובלמטי שלו, זה משהו אחר. אבל אני לא קראתי את המחזה, אני לא יודעת. אין לי מושג".
בואו נדבר רגע על הטרדות מיניות.
ריבלין: "בנעוריי היו לי חוויות של הטרדות מיניות, היו דברים שקרו לי מאז שהייתי בת 12, שקראו להם 'חזרות' או 'אודישנים', והאמת שרק עכשיו, בגיל מבוגר, הפנמתי את הנזק שזה עשה לי באמון בבני אדם. היו כל מיני דברים לאורך השנים, דחפו לי את הידיים לראות אם יש לי ציצי, למשל".
דיין: "היו דברים שקרו. רציתי לכתוב על זה פעם בעבר, אבל לא הצלחתי. כולנו עברנו מקרים שמישהו עשה לנו משהו אסור, היו אצלנו מאוננים שהיו מכריחים אותנו להסתכל, היו כל מיני כאלו בנדנדות בגן המלך דוד ברמת גן.
ריבלין: "אני זוכרת מקרים בגן נילי ברמת גן. היה לי מקרה בכיתה ד', היה מישהו שרצה שאני אבוא איתו וסיפר לי סיפורים. בסוף הבנתי והתחלתי לצעוק, והוא אמר, 'אם תצעקי זה יהיה לא טוב' . קפצתי, כמעט מקומה שנייה, וברחתי הביתה".
ובתיאטרון? ההשפעה של קמפיין METOOמורגשת?
דיין: "אני לא נפגשתי בשנים האחרונות עם אמנים ששמם נקשר בפרשות של הטרדות מיניות, אבל אני בטוחה שדברים השתנו. הגברים יותר מאופקים היום, קצת מעצבן אותם שהם לא יכולים להפגין חיבה סתם".
זה תחום שבו במאי יכול להגיד לשחקנית, תתפשטי או תתנשקי.
ריבלין: "אנחנו לא הכתובת, אנחנו כבר לא בגילים האלה, אבל אני רואה שדווקא בפריז אוהבים נשים מבוגרות".
דיין: "תעברו לשם!"
ריבלין מחייכת. רילוקיישן לא על הפרק מבחינתה, אבל ניכר שהעבודה בפריז על "ציפורים כולם" עם אחד מהיוצרים הכי נחשבים כרגע בעולם, מסבה לה נחת. "עשינו חודש של הצגות בפריז, וההצגה זכתה להצלחה", היא מדווחת. "היינו סולד אאוט באולם גדול מהיום הראשון, ואנשים חיכו בחוץ. עכשיו נהיה עוד חודש בפריז, ואז נוסעים להופעות בגרמניה, שווייץ, בלגיה, קנדה וישראל".
"אני לא אהיה הרבה בארץ, אבל אני לא עוזבת", היא מבהירה. "קשה לי לעזוב את המשפחה, וגם יש לי את ההופעה שלי - 'אישה נוסעת' - וצילומים לטלוויזיה".
***
כשאני שואלת מה הן אוהבות לעשות עם המשפחות, הן מביטות בי כאילו התשובה לא אמורה לעניין אף אחד. אבל מה לעשות, כשאתן אושיות תרבות ישראליות, הציבור סקרן גם לדעת דברים כאלו.
"אנחנו אוהבים ללכת למסעדות, להיפגש, לדבר ולשחק, משפחה מאוד ורבלית. המון הומור יש במשפחה שלי, והמתנה של אלוהים לאנושות זה ההומור", אומרת דיין, שקעקעה על זרועה השמאלית את שמות נכדיה, "אבל אנחנו אנשים פרטיים מאוד. כשאני הולכת לעבודה אני בעבודה במאה אחוז של העבודה, וכשאני יוצאת משם אני מאה אחוז במשהו אחר - משפחה, ילדים, נכדים".
אני חייבת לשאול. אתן עוזרות עם הנכדים גם ברמה היומיומית? מוציאות מהגן?
דיין: "פעמיים בשבוע אני מוציאה מהגן את הילדות של בתי, ואני עושה את זה בשמחה. הבת השנייה שלי גרה בפרדס חנה".
ריבלין: "אנחנו אוהבים לטייל ולשוחח עם הנכדים, להיות איתם. אבל עם נכדים זה כיף להיות לבד, בלי ההורים, כי אז זה באמת משהו אחר".
דיין: "רק לבד, זה עולם אחר".
ריבלין: "הנכד הבכור שלי, בן 14 וחצי, לומד פיתוח קול אצל מורה שגם אני עובדת איתו, אז הוא הכיר את דון מקליין והלכנו להופעה שלו יחד. זה היה כיף".
תגידו, רשתות חברתיות זה משהו שמדבר אליכן?
דיין: "אלי לא, אין לי פייסבוק, אין לי כלום".
ריבלין: "לי יש דף פייסבוק כי יש לי הופעה, יש פוסטים שאני מייצרת ועולים שם. המופע שלי הוא לא משהו שחלמתי לעשות כל החיים, זה פשוט קרה, לא משהו שאני פנטזתי עליו".
מה אתן מרגישות בנוגע לניתוחים פלסטיים?
ריבלין: "כל אחד שיעשה מה שבראש שלו".
דיין: "בתור ילדה תמיד חשבתי שזה לא פייר, גם על איפור. יש בעיה? אז הנה, אני שמתי משהו. היום אני חושבת שיתקנו, לבריאות, נשמה שלי. אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים, והם יעשו מה שהם רוצים, מי שיכול לחיות עם זה שיחיה עם זה. אני מאוד אוהבת את הקמטים שלי. הייתי ילדה והייתי אישה, והנה אני זקנה וזה מה יש, אז אני אמלא את זה קצת? זה לא ייתן לי כלום, זה לא ישנה אותי או את הגישה שלי. יהיה קצת יותר קל למאפרות, אבל אלה אותן עיניים, זה אותו פה ואלה אותם רגשות".
אז לא נראה אותך בקרוב עם בוטוקס בשפתיים?
"למה את חושבת שזה יותר יפה? או הפוזה הזו שעושים בתמונות, זה סקסי? כל חיי הרגשתי הכי סקסית בעולם. גם כשהייתי ילדה לא מפותחת, היו לי חברים הכי יפים. תמיד סמכתי על הגוף שלי. אז התחת קצת גדול, אז מה? הכל בסדר. תמיד הרגשתי שרוצים אותי, ועד היום אני חיה ככה".
"היופי זה לא מה שמגדיר אותי, אז תמיד סמכתי על דברים אחרים. לנשים יפות זה קשה יותר, השינויים שהגיל גורם, אז אני מרחמת עליהן, באמת. ומי יודע, אולי בעוד שנה אני אלך לעשות ניתוח".
מחשבות על בריאות מעסיקות אתכן? לאורה - את החלמת מסרטן השד.
ריבלין: "יש מחשבות וחששות תמיד, כי סרטן יכול לחזור או שיכול לבוא סרטן חדש, אני כן מרגישה שנקודת המבט שלי על החיים השתנתה לטובה. אני נהנית מכל יום שאני רואה בו את השמיים כחולים, את העצים צומחים, את הילדים והנכדים, ולא לוקחת דבר כמובן מאליו. ואני עושה ספורט, יוגה".
אני מסתכלת עליכן וחושבת שזה מגניב ביותר, להיות באחד משיאי הקריירה בגילכן.
דיין: "אני הרגשתי את זה ב'שטוקהולם' וגם ב'בנות הזהב', שלקחו שחקנים שכולם פעילים ועובדים, לא עשינו קאמבק".
אחת ההצלחות הבודדות של ערוץ עשר, העומד להתמזג לתוך רשת.
דיין: "זה חבל לי מאוד שערוץ עשר ייסגר. תמיד טוב שיש עוד ערוצים, זה גם יהיה פחות היצע לנו, השחקנים".
האמת שאף אחד לא יודע מה יהיה העתיד בטלוויזיה.
דיין: "אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד בכלל".
shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו