ממעמקים

"אתה מרחף, קיר של מים עוטף אותך משני צידיך, היקום מחבק אותך. זה החיבור המושלם לטבע ולעצמך, רגע נדיר של חופש אמיתי", מתפייט שלומי. ירון מסכים: "אתה מתחבר לשלוות הנפש שלך ומשחרר את כל המתחים. לא לכל אחד יש הזדמנות להתנתק לחלוטין מהכל, כמו עובר ברחם". וערן מצטרף: "זה הטריפ האולטימטיבי. אתה עוצם עיניים ונרגע, מתנתק לשתי דקות מהעבודה, מהכסף ומכל הצרות בחיים".

נתוני הפתיחה לא היו אמורים לחבר בין שלומי גולדשטיין, סטארטאפיסט בן 29 מתל אביב; ירון חורי, יזם נדל"ן בן 40, גם הוא תושב העיר הגדולה; וערן גלעד, קיבוצניק בן 31 ממעגן מיכאל, נשוי ואב לילדה, סטודנט לביולוגיה ימית. שלושתם מעידים על עצמם שהם שחיינים גרועים, ובכל זאת הם מחפשים את המים בכל רגע פנוי שיש להם. הם צוללים למעמקים, בלי מכלי אוויר וציוד מתקדם, רק עם סנפירים (גם זה לא תמיד). בחודש שעבר הם ייצגו את ישראל באליפות העולם בצלילה חופשית.

לפני שבועות ספורים, כשגולדשטיין חגג יום הולדת, נפגשו שלושת החברים הטובים בטברנה בשוק הפשפשים והרימו כוסית ערק. "טוב, לא בדיוק כוסית, בוא נגיד שצללנו לבקבוק", מודה שלומי. כשהם מתאמנים באילת הם ישנים באוהלים על החוף כדי לחסוך בעלויות, וגם ההשתתפות באליפות העולם בניס שבצרפת היתה על חשבונם - מהטיסות, דרך האירוח בבית המלון ועד לחולצות שנושאות את דגל ישראל. משהו כמו 10,000 שקלים לכל אחד.

"סיימנו במקום ה-12 מתוך 24 מדינות, וזה יפה בשביל הפעם הראשונה, אבל גם אם היינו מגיעים לפודיום - אף אחד לא היה קופץ עלינו", מסביר ערן. "סביר להניח שאפילו לא היינו מקבלים שיחת טלפון מהנשיא או מראש הממשלה. זה בסדר, רוב המדינות הן כאלה. אני לא מכיר מקום בעולם שבו הענף הזה פופולרי. אנחנו לא רק צוללים מתחת למים, אלא גם מתחת לרדאר".

"כל הזמן שואלים: למה?"

צלילה חופשית היא אחד מענפי הספורט העזובים, וגם הוותיקים. עוד ביוון העתיקה היו צוללנים, אבל הם לא התחרו ביניהם, אלא עסקו בעיקר בדיג ובעבודות אחרות מתחת למים. הענף הזה הפך תחרותי רק ב-50 השנים האחרונות, ויש בו שלושה סגנונות: צלילה במשקולות קבועות עם סנפירים, צלילה במשקולות קבועות ללא סנפירים, ומשיכה עצמית על חבל. המטרה פשוטה: למתוח את קצה גבול היכולת תוך עצירת הנשימה - בצלילה לעומק, בהגעה למרחק אופקי ובהישארות לפרק זמן ממושך תחת המים ללא אוויר. "השאלה ששואלים אותי כל הזמן היא: 'למה? למה שתעשה את זה-'" מספר ערן, "ויש תשובה פשוטה: כי זה כיף, וכי אני רוצה לבחון את הגבולות של עצמי. למה אנשים רצים מרתון ומטפסים על האוורסט-"

אבל זה מסוכן.

"נכון. מנקע ברגל אי אפשר למות, ומצלילה חופשית כן".

אז הגיע הזמן לשאול שוב: למה?

"כי אם פועלים על פי כללי הבטיחות, שהם פשוטים, זה ספורט בטוח. אסור לבצע צלילה חופשית לבד אלא רק עם שותף לצידך, כך שאם משהו ישתבש, הוא יחלץ אותך בתוך שניות ספורות, ואז אין כל סכנה".

כשערן מדבר על דברים שעלולים להשתבש, הוא מתכוון בעיקר ל"בלקאאוט" - הרגע שבו הצוללן מתעלף לשניות ספורות. כמעט לכל מי שעוסק בתחום זה קרה, ואם הוא לבד, זה עלול להיות קטלני. היו דברים מעולם: פטריק מסימו הבלגי, שיאן העולם לשעבר, טבע למוות אשתקד כשהתאמן בבריכה ליד ביתו בבריסל. והוא לא היחיד.

ירון: "אני עוד לא חוויתי בלקאאוט, ואין סיבה שזה יקרה. אנשים מחליטים לצלול לעומק מסוים, שהוא מעבר ליכולת שלהם, ולכן זה קורה. זה עלול לקרות גם בבריכה, אבל זה לא חלק מהנורמה בשום מקום".

שלומי חווה בלקאאוט באליפות העולם. "זה קורה כשאתה נקלע למחסור בחמצן, וזה סיכון מינימלי שמביאים בחשבון. בשנייה הראשונה אתה לא מבין מה קרה ואיפה אתה, ואחר כך אתה מרגיש שהתעוררת משינה ארוכה, למרות ש'ישנת' חמש שניות לכל היותר".

גם לערן זה כבר קרה. "לפעמים אתה רק ממצמץ ומספיק לחלום. כדי למנוע מאנשים להגיע לקצה ולהסתכן, בתחרויות צריך לבצע 'פרוטוקול יציאה'. אחרי שעולים בחזרה מהמים, יש 15 שניות להוריד את הציוד מהפנים, לסמן 'או.קיי' עם היד ולהגיד לשופט 'איי אם או.קיי'. אם לא הצלחת, אתה מקבל כרטיס אדום והצלילה נפסלת. בתחרות הראשונה בחיי היה לי בלקאאוט. מבחינה פיזית לא הרגשתי כלום, אבל השעות והימים שאחרי לא היו קלים, עם תחושות של אכזבה וכישלון".

"האדרנלין הוא האויב"

אין כאן סיפור הרואי על לוחמים מעוטרים מהקומנדו הימי שמצאו דרך נוספת להתחבר למים. ירון בכלל היה בקורס רסקיו (צולל הצלה) בסיני כשהתוודע לענף. "זה היה לפני חמש שנים, ופתאום ראיתי מרחוק אנשים שקופצים למים עם סנפירים בלבד וצוללים לעומק של 50 או 60 מטרים. הרגשתי אידיוט עם כל הציוד שסחבתי עלי. שאלתי מה זה, ואמרו לי: 'עזוב, זה לא בשביל אנשים נורמלים'. לא היה צריך יותר מזה כדי להדליק אותי. אנחנו לא נורמלים, ואנחנו גאים בזה".

שלומי גדל ליד חוף הים ביפו. "אני זוכר את עצמי רודף אחרי דגים ומנסה לתפוס אותם, והים הפך לחלק קבוע מנוף ילדותי. רק לפני שנתיים, כשנתקלתי במקרה במודעה על בית ספר לצלילה, גיליתי שאפשר להפוך את זה למשהו ספורטיבי ותחרותי, ושזה לא מיועד רק ליחידי סגולה. התאהבתי מהרגע הראשון".

בתוך זמן קצר, שינה התחביב החדש את חייו של שלומי. "לפני שנה החלטתי לעזוב את העבודה שלי כמנהל שיווק, למכור את האוטו ולצאת מהדירה ששכרתי בתל אביב. ירדתי לאילת והתאמנתי במשך חודש לאליפות העולם. בתחרות הראשונה שלי שברתי שני שיאים ישראליים". אחד מהשיאים האלו - משיכה לעומק של 72 מטרים - היה שייך קודם לכן לערן, אבל הוא לא כועס. "אם אף אחד לא היה נוגע בתוצאה שלי, זה לא היה כיף", הוא מסביר.

ערן, שקבע שיאי ישראל שמונה פעמים בעצמו, מגדל דגים בקיבוץ, למחייתו. הוא נהג לצלול עם שנורקלים ולדוג "מאז שאני זוכר את עצמי", ולצלילה החופשית התוודע בכלל בתאילנד לפני שלוש שנים. וכמה זמן הוא משקיע? "פחות משהייתי רוצה, ויותר ממה שאשתי היתה רוצה. במשפחה שלי היו מעדיפים שאפסיק עם זה, כי הם שמעו מה קרה בעולם, אבל אני לא מסוגל".

ירון: "לי, כרווק, זה פשוט יותר. לכל אחד יש מלחמה עם עצמו במים, והוא צריך להתמודד עם דברים אישיים. אני זוכר שבתחילת דרכי, הייתי מדמיין את הילדוּת שלי לפני הקפיצה למים. היום אני פשוט מתנתק ומנקה את הראש".

ערן: "זה נחשב ספורט אקסטרים, אבל בניגוד לכל הענפים האחרים - כאן האדרנלין הוא האויב שלך. הוא יכול רק להפריע, ואפילו להרוס".

שלומי, הצעיר שבחבורה, סבור שעתידו עוד לפניו. הרבה לפניו, כנראה. שיאנית העולם בצלילה במשקולות קבועות עם סנפירים היא הרוסייה נטליה מולצ'נוב, בת 50 - לא פחות, ואת התוצאה הטובה ביותר שלה קבעה השנה. השיאן אצל הגברים, אגב, הוא בנה אלכסיי.

מה הצלילה החופשית שינתה בכם?

שלומי: "אני רואה הרבה דמיון בין הצלילה לבין חיי בעבודה. פה אני קצר בנשימה, ובחברת הסטארט-אפ שלי אני קצר בכסף. אני חי על הקשקש, וזקוק לסבלנות. הצלילה הפכה אותי לאדם רגוע יותר. הכל נכנס לפרופורציה. אתה מעריך את הנשימה, טועם את האוויר. הם כבר לא כל כך מובנים מאליהם כפי שהיו בעיניי".

ערן: "הצלילה חייבה אותי ללמוד להירגע בכל מחיר ובכל סיטואציה. הבנתי שיש פער גדול בין מה שאני רוצה למה שאני צריך, והיום אני מסתפק בפחות ויודע מה נחוץ לי ומה הם מותרות".

13 מיליון צפיות ביו-טיוב

יש מקומות שבהם התמונה נראית מעט אחרת. כמעט 13 מיליון צפיות נרשמו לסרטון ביו-טיוב שבו מוצגים ביצועיו של גיום נרי הצרפתי, אלוף העולם בצלילה חופשית. בבלגיה מצלמים בימים אלה סרט דוקומנטרי על אודותיו של הצוללן פרד בויל.

ערן: "הקסם של הענף הזה מסתתר באינטימיות שלו. שלומי התאמן עם אלוף העולם, ירון יוצא בקרוב לאיי הבהאמה כדי להתאמן שם עם הצוללנים הגדולים ביותר. שיאן העולם מקנדה, וויליאם ווינראם, נתן לי את חליפת הצלילה שלו במתנה, כי הוא אמר שמה שהיה לי לא מתאים. איפה עוד יש ענף שבו כולם אוכלים יחד ארוחת בוקר, ואחרי התחרות יוצאים יחד להשתכר? אתה רואה את יוסיין בולט עושה את זה עם אצנים אחרים, או את קובי בראיינט יושב עם כדורסלנים-"

גולדשטיין, חורי וגלעד הם בעצמם רוב רובו של הענף בישראל, ואת זה הם מנסים לשנות. "מרגיז שיש פה בארץ כל כך הרבה צוללנים, אבל הם לא לקחו את זה למישור הספורטיבי", אומר ערן. "אנחנו רוצים ליצור קהילה, כי בינתיים אנחנו אפילו לא מצליחים להרים תחרות באילת, וזה מתסכל, כשאתה מסתכל הצידה ורואה שהמצרים אירחו את אליפות העולם בשארם".

למרות שהם עדיין אלמונים, השלושה הצליחו להוציא מים מהסלע ומצאו מקורות מימון לתחביב התובעני שלהם. ירון חתם על חוזה עם חברה מאמצת; ערן רתם את הקיבוץ למשימה ומקבל מימון מקרן לספורטאים מצטיינים וממועדון הצלילה "אוקטופוס"; ולשלומי יש סיפור מעניין משלו: "הרגשתי לא נוח עם העובדה שאני יוצא לייצג את ישראל באליפות העולם, ועדיין אצטרך לממן הכל מכיסי. פירסמתי את הסיפור שלי באתר החברתי 'מימונה', והצעתי לאנשים שירותים כמו שיעורי צלילה ומכירת ציוד. 40 איש נרתמו, וגייסתי 6,000 שקלים. זה יפה. אלוף העולם מניו זילנד לא הגיע לתחרות, כי לא היה מי שיממן את זה".

יש מי שכבר חולם להפוך את הענף לאולימפי, לקראת המשחקים בעשור הבא, אבל הישראלים לא עוצרים את נשימתם. "אם אני הייתי מארגן אולימפיאדה, לא הייתי רוצה את הצלילה החופשית", אומר ערן בגילוי לב. "זה ענף בלי קהל, שקשה מאוד לצפות בו ולהבין מה קורה. גם הרפואה לא מספיק מתקדמת, ואין לה את כל ההסברים לפיזיולוגיה של הצלילה".

איך אתם, ספורטאים תחרותיים, לא חולמים על הפסגות הכי גבוהות?

"ברור שאנחנו מפנטזים להיות במשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים ב-2024 וב-2028, אבל זה כל כך רחוק, אולי אפילו לא מציאותי. חוץ מזה, גם אם תבטיח מיליוני דולרים לצולל הכי טוב, יש מצב שבגלל הלחץ וההתרגשות הוא לא יצליח לעלות בחזרה לפני המים".

ומה מקבל אלוף העולם?

"מדליה ושעון".

*   *   *

איך תהפכו לצוללים מקצועיים?

בניגוד לדעה הרווחת, צלילה חופשית היא פעילות הפתוחה לכל. אין צורך בניסיון קודם, ברקע קרבי בשייטת או בזוג זימים - כל הדרוש הוא ריאות, וקצת רצון. מי שמעוניין להיכנס לעולם עוצר הנשימה צריך לעבור הכשרה במסגרת AIDA (ההתאחדות העולמית לצלילה חופשית):

• קורס כוכב אחד: מיועד לצוללים מתחילים שמעוניינים לקבל טעימה מצלילה חופשית, והוא נמשך יום אחד בלבד.

• קורס שני כוכבים: מיועד למתחילים שרוצים ללמוד את הבסיס התיאורטי והמעשי לצלילה בטוחה עד לעומק 20 מטרים. הקורס נמשך יומיים וחצי ואינו מצריך הכשרה קודמת.

• קורס שלושה וארבעה כוכבים: זה כבר למיטיבי לכת. דרושים בו הכשרה קודמת וניסיון, והוא מיועד לצוללים המעוניינים להעמיק ולהתאמן בעומק של 30 מטרים ויותר.

את כל הקורסים האלו אפשר לעבור בארץ, ולאור העניין הגובר בצלילה חופשית נפתחה לאחרונה FreeFall - קהילת הצלילה החופשית של ישראל.

שניים מחברי הנבחרת הם מדריכי צלילה חופשית, ומעבירים בעצמם קורסים. אפשר ליצור עימם קשר בפייסבוק: Eran Gilad או Shlomi Goldstein, באתר: www.shlomigold.com או בדוא"ל: gilead.mm@gmail.com

aralew@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו