חופשות בצפון הן אחד הדברים היחידים שהמשפחה שלי מסכימה עליהם. יש משהו מאוד נכון בשילוב של שפע המים הזורמים, העצים הנישאים והמרחב הפתוח, שהיישוב הכי צפוף בו הוא קריית שמונה.
כל אלה גורמים לנו, פעם אחר פעם, להרהר בכובד ראש אם בעצם כדאי להפוך הכל: להעביר את החיים שלנו לצפון, ואת החופשות לעשות בירושלים. תהיה לנו סירה, וגם תנור עצים, וטרמפולינה גדולה בדשא, אולי אפילו סוסה, ותרנגולות מתרוצצות (אבל לא טווס!), כמו אצל המשפחה שביקרנו אצלה וקינאנו בה בגלוי ובלי בושה.
הקטע הוא שבדיוק באותו ביקור, ברגע שפצחנו בשיר הלל לעצם העובדה המקוממת שיש להם נחל זורם ליד הבית, קמה המארחת והראתה לנו את העיתון המקומי, שהיה פתוח בדיוק על כתבה שמסעירה את הגליל.
מתברר שאנחנו לא היחידים שהנחלים המפכים האלה פותחים להם את הלב וגורמים להם לעבור באופן בוטה על הדיבר "לא תחמוד". יש המון חומדים. הם מגיעים מהסביבה וגם ממרחקים. לא, הם לא ממש מתכוונים לעבור לגור שם, אבל הם כן רוצים לפרוס מחצלת, ואולי גם אוהל, לפתוח פיקניק או להדליק מנגל, לטבול את האבטיח במי הפלג הצוננים ולשכוח לכמה שעות ממצוקת המים, מרננה רז, ומהטענה האיראנית שאנחנו גנבנו להם את העננים.
רק שלחלק מתושבי המקום נמאס. לרוב היישובים בסביבה יש שער בכניסה, ויותר ויותר מתחשק להם לסגור אותו בפני זרים. גם בשעות היום. הם טוענים שזכותם להחליט מי יתקרב למעיין או לנחל שמפכפכים על אדמתם, ומי יישאר בחוץ.
נכון שהתיירות היא נתח עיקרי של הפרנסה בסביבה. יש מלונות בכפר גלעדי ובכפר בלום, ליד שמורת החולה, ובדפנה ובגושרים. בכל יישוב אפשר עדיין למצוא צימרים, המבקרים יפרנסו יפה גם את שלוש הקרמיקאיות המקומיות - כידוע, מגדלי אבוקדו נוטים להתחתן עם קדריות - וכמובן משפחה אחת שמכינה את הג'חנון הביתי האולטימטיבי, אבל עבור סתם פיקניק על גדת הנחל אי אפשר לגבות תשלום.ולמה שהקיבוצניקים או המושבניקים יסכימו לזה?
• • •
אז אמרנו לה, שעם כל הכבוד לפרנסה, הטבע שייך לכולם. כלומר, לא שייך לאף אחד. היא כמובן לא ניסתה להתווכח עם הנקודה הזאת. אבל זה לא העניין היא אמרה.
שום נחל לא מתחיל ונגמר בין הגדרות של היישוב. הקטעים שעוברים בתוכו פשוט מטופחים יותר. שם נקי ונעים. יש שם דשא ולא משוכות פטל קוצניות, ויש שם פינות חמד, שלא נוצרו סתם כך, אלא בעבודה קשה ואוהבת של הגננים המקומיים. די ברור למה המבקרים מעדיפים לעשות את הפיקניק שלהם בתוך תחומי היישובים.
אז הטבע באמת לא שייך לאף אחד, אבל הטיפוח שייך, וגם הנאמנות ארוכת השנים בתקופות הקשות של ההפגזות והקטיושות. נכון שגם בראשון לציון ובחולון פיזמו את השיר שהבטיח לילדה הקטנה מהמקלט בגדות שיהיה לה בית "עם אבא, ובובה ושסק", אבל מי שבאמת עשו את זה, וטיפלו בבית ובשסק ובנחלים, היו אלה שממש חיו שם.
היום הם יושבים תחת גפנם ופרגולתם, נהנים מהחריקות הנעימות של קרשי הדק, רואים לאורך הגדה משפחות צוהלות ושמחות שבאו מרחוק, ויודעים שאולי הנחל לא שייך לאף אחד, אבל את העטיפות, הבקבוקים וקליפות האבטיח שהמטיילים הפחות נחמדים ישאירו, הם יצטרכו לאסוף.
לאן שלא נביט, ניתקל בדרמה דומה של חרדות פלישה. סיפור הנחלים בגליל גרם לי לחשוב על מבקשי המקלט בדרום תל אביב (יכול מאוד להיות שדווקא תושבי הגליל תומכים בקליטת פליטים מאריתריאה, ותושבי אזור התחנה המרכזית חושבים שרק מנוול ימנע מהם לעשות פיקניק בחצבני).
הסדרה הדוקומנטרית "ארץ פראית מאוד" של נטפליקס מגוללת את אחד מסיפורי הפלישה הגדולים של עשרות השנים האחרונות. מאות צעירים, כולם חסידיו הלבושים אדום של הגורו ראג'ניש (המוכר יותר בשם אושו) הגיעו בתחילת שנות ה־80 לעיירה מפוהקת בשם אנטילופ, במדינת אורגון שבאמריקה.
ההיפיס של ראג'ניש היו, לפחות בהתחלה, אנשים יפים, מוכשרים, ובסך הכל שוחרי טוב. הם לא הגיעו לפיקניק או לפסטיבל של שלושה ימים. הם רצו להקים את גן העדן עלי אדמות על פי עקרונותיו של הגורו שלהם - שילוב קלאסי של התבוננות רוחנית וסקס חופשי, קפיטליזם והתנדבות, וחיבה עצומה לחקלאות אורגנית ולמכוניות רולס רויס.
בעצם הם רצו להקים מדינה. התושבים הוותיקים, שמרנים נוצרים, בסך הכל רצו להמשיך את שגרת חייהם הנצחית בלי להרגיש שדוחקים אותם החוצה. המהירות שבה כל זה גלש לשנאה ולאלימות היא מה שעושה את הסיפור לחזק כל כך.
למרות שסיפורי כתות תמיד עניינו אותנו מאוד, ולמרות שהסיפור המסוים הזה מזכיר באופן מדאיג את פרשת חסידי ברסלב ביבנאל, ואולי אפילו את הסכסוך היהודי־ערבי כולו, על המקרה הזה של ראג'ניש ואנטילופ כמעט לא שמענו כאן בישראל.
מן הסתם מכיוון שהוא התרחש בשנות ה־80 המוקדמות ואנחנו היינו די עסוקים עם לבנון ועם הצרות הפרטיות שלנו, שתמיד קשורות גם הן לתחושה שאם פולשים אליך, אתה חייב לפלוש בחזרה.
• • •
בתחילת הקיץ הזה נכחתי באירוע מרגש עד דמעות. שלושה צעירים, פליטים אפריקנים לשעבר, סיימו את תהליך הגיור המפרך שלהם, ועלו לתורה. העניין, לפחות בעיניי, היה שקהילת המתפללים הירושלמית שארגנה את האירוע לא הסתפקה בטקס ובעלייה לתורה.
הקהילה הזאת כבר מההתחלה הלכה עד הסוף והחליטה לאמץ את השלושה. לדאוג להם לבית ולפרנסה ולסביבה תומכת. בזמן שהם עלו לתורה ובירכו "שהחיינו", לא היו שם שום אמא או אבא שיגידו אמן, ייתנו נשיקה או יזרקו סוכריות. הקהילה שמסביב היתה המשפחה. דיבורים גבוהה גבוהה על הצורך לקבל, לזכור מאיפה באנו וכל הג'אז הזה, קל מאוד לדבר. בעיקר כשאתה מצפה שמישהו אחר יעשה את העבודה. יאמץ את הפליט וינקה את הנחל. הדרך היחידה שבה הפחד מפלישה הופך להיות קבלה חייבת לבוא מתוך נכונות והחלטה לפתוח את ידיך.
גם הפרופורציה חשובה. רק הקהילה תחליט אם היא יכולה לאמץ שלושה או יותר. בכל אופן, ימים בודדים אחרי שניגבתי את דמעותיי באותו בית כנסת, הגעתי לחנות כלי עבודה באזור התעשייה. הייתי צריך כמה מטרים של צינור לגינה. לשמחתי מצאתי שמי שמדד לי וחתך היה אחד מהשלושה. הוא מצא עבודה. והוא לומד. והמפגש הפשוט הזה בפינת הצינורות של החנות היה לי חשוב ומרגש לא פחות מהרגע שבו הוא עמד בטלית החדשה שלו ובירך שהחיינו.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו