ושבו בנים: עצורי המחתרות הוחזרו לישראל
ב־12 ביולי 1948, השבוע לפני 70 שנים, נכנסו לנמל תל אביב - בהפלגה איטית - כמה סירות נושאות דגל ישראל, ועליהן גולים נרגשים ששבו למולדת.
בשנים 1948-1944, ולא פחות מ־12 פעמים, קיבצו הבריטים במחנה המעצר לטרון קבוצות של עצורי המחתרות אצ"ל ולח"י, ושילחו אותן מעבר לים לאפריקה. בסך הכל גורשו מהארץ 439 איש, רובם נדדו בין מחנות המעצר באפריקה - והגיעו לבסוף למחנה "גילגיל" שבקניה.
כבר עם תחילת הגירוש, ב־1944, פנו נציגי העצורים לבית המשפט בארץ ישראל בדרישה לשחרר את העצורים, בטענה שאין לממשלת המנדט בארץ ישראל סמכות לעצור אנשים בארץ חוץ. דרישה זו נדחתה.
הגולים סירבו להשלים עם מעצרם במחנות באפריקה, ופעלו נמרצות כדי להימלט באמצעות מנהרות שחפרו. 81 מהם הצליחו לברוח, חלקם נתפסו. בין הבורחים היו יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל, ויעקב מרידור, לימים שר הכלכלה בממשלת ישראל, שתיאר את חיי המחנה ומאמצי הבריחה בספרו "ארוכה הדרך לחרות", שהפך במהירות לרב־מכר.
מייד עם ההכרזה באו"ם על תוכנית חלוקת ארץ ישראל, בכ"ט בנובמבר 1947, כשהיה ברור שהשלטון הבריטי בארץ ישראל עומד להגיע לסיומו - החל ארגון "לאסירינו", שפעל למען רווחתם של גולי אפריקה, לדרוש את שחרור העצורים מייד - דרישה שזכתה להתעלמות מטעם הבריטים.
גם אחרי הכרזת המדינה ב־14 במאי 1948, כשהבריטים לא נתנו שום סימן שבכוונתם לשלח את לוחמי המחתרות לחופשי, הצהירו העצורים במחנה בקניה שהם עלולים לנקוט שורת פעולות ייאוש ספונטניות, כולל צעידה המונית לעבר גדרות המחנה, מתוך כוונה לפרוץ אותן בדרכם החוצה.
לבסוף הודיע מושל קניה לעצורי המחנה, שהתקבל אצלו מברק מטעם ממשלת לונדון, ובו נמסר על ההחלטה להשיבם ארצה "בקרוב". העצורים, שהתאכזבו בעבר מהבטחות הבריטים לשחרורם, מיתנו את התרגשותם, עד שב־3 ביולי 1948, בשעת ערב, הם נקראו להגיע לחדר האוכל, ושם נמסר להם ש"בתוך 36 שעות עליכם להיות מוכנים ליציאה בהתראה של שעה אחת", כאשר כל עציר נדרש לארוז רק מעטים מחפציו, שכן "השלב הראשון בשיבה הביתה יהיה באמצעות אווירון". ההודעה גרמה לשמחה עצומה, ומייד אחריה פרצו העצורים בשירה ספונטנית אדירה, שנמשכה שעות ללא הפסק.
ב־6 ביולי 1948, ב־11:00 בבוקר, התרכזו 254 העצורים בכיכר המרכזית במחנה למסדר פרידה, שבמהלכו הורד הדגל הלאומי מראש התורן. מייד אחר כך שרו את המנון "התקווה", ובעיני רבים נקוו דמעות אושר: אחרי כמעט ארבע שנים חוזרים סוף סוף הביתה.
בסיום הטקס החלו העצורים לצעוד לעבר שער היציאה, כשהגולה האחרון שנותר בשטח המחנה, דוד דרוקמן, דאג לנעול אחריו את השער. המשוחררים יצאו בשיירה של כ־70 מכוניות בדרכם לניירובי, בירת קניה, כשעל המכונית המובילה התנוסס דגל ישראל.
בניירובי שוכנו הגולים במוסך גדול בשטח שדה התעופה, ולמחרת ב־07:30 בבוקר עלו על מטוסי "דקוטה", ולאחר כמה טיסות וחניית לילה הגיעו לנמל טוברוק שבצפון לוב. שם המתינה להם, למרבה האירוניה, האונייה הבריטית "אושן ויגור", שעסקה במשך שנים בגירוש מעפילים בלתי לגאליים מנמל חיפה למחנות המעצר הבריטיים שבאי קפריסין.
ב־9 ביולי 1948, בשעת ערב, יצאה ה"אושן ויגור" מנמל טוברוק וחצתה את הים התיכון בדרכה לחופי ישראל. בבוקר יום שני, 12 ביולי 1948, עם הגעת האונייה לתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, יצאה לקראתה ספינת חיל הים העברי, ומפקדה הודיע ברמקול לגולים שהצטופפו על הסיפון: "ברוכים הבאים למדינת ישראל, מעתה הנכם אזרחים חופשיים!". השבים פרצו כאיש אחד בשירת "התקווה".
סירות מנוע התקרבו ל"אושן ויגור", שעגנה כמה מאות מטרים ממערב לנמל תל אביב. הראשון שירד מהאונייה לסירה היה רבם של הגולים, הרב חיים כהנא, שנשא את ספר התנ"ך של המחנה. מייד בהגיעם למזח הועלו הגולים על אוטובוסים של חברת דן, ואלה העבירו אותם לבניין מצודת זאב, שם המתינו להם מאות בני משפחות נרגשים. הגולים השתלבו במהירות בכוחות הלוחמים של צה"ל, רובם (כ־200 איש) שובצו בקורסים צבאיים למפקדי מרגמות כבדות ותותחים.
לפני שמונה שנים חזרה קבוצת גולים במסע נוסטלגי למחנה "גילגיל" שבקניה, עם צוות צילום ובני הדור השני והשלישי. בתום מאמצים רבים הצליחה הקבוצה לאתר את שרידי המנהרה שחפרו במחנה, שדרכה ברחו חלק מהגולים - כמתואר בסרט בעל השם הסמלי "המחתרות במנהרת הזמן".
ההפוגה נגמרה, הקרבות התחדשו
ב־10 ביוני 1948 הושגה, בתיווך האו"ם, הפוגה בקרבות בין ישראל וצבאות ערב, לתקופה של ארבעה שבועות. ההפוגה היתה אמורה להסתיים ב־9 ביולי 1948. יום לפני כן, ב־8 ביולי, הפרו המצרים את הסכם ההפוגה ותקפו את כפר דרום, ובכך נתנו את האות לחידוש הקרבות, שנמשכו עשרה ימים, עד תחילת ההפוגה השנייה ב־19 ביולי 1948.
בעשרת הימים שבין ההפוגות ערך צה"ל שורה של מבצעים צבאיים. בחזית הדרום נהדפו מתקפות חיל המשלוח המצרי שנועדו ליצור חיץ בין יישובי צפון הנגב ומושבות דרום יהודה (באר טוביה, גן יבנה, בצרון). עם זאת, חטיבות גבעתי והנגב כשלו במבצע שנועד לפרוץ את המצור על הנגב.
בחזית הצפון נערכו קרבות קשים בצפון־מזרח אצבע הגליל. צה"ל תקף את ראש הגשר הסורי במשמר הירדן, ובמקביל נערכו קרבות בגליל במסגרת "מבצע דקל", שבמהלכו כבש צה"ל את אבו סנאן, כפר יאסיף וכפרים ערביים נוספים. בהמשך נפלו לידי כוחותינו גם נצרת, שפרעם וציפורי. צבא עיראק הצליח להדוף את כוחות צה"ל מאזור הגלבוע.
העיר תל אביב הופצצה בידי מטוסים מצריים שהשליכו פצצות במשקל 100 ק"ג. הפצצות פגעו ברחובות המלך ג'ורג' ושינקין ובשכונות שבזי ונווה צדק, וגרמו למותם של 19 אנשים ולפציעתם של עוד 40.
באזור המרכז יצא צה"ל למבצע מקיף בפיקודו של יגאל אלון - "מבצע דני" (על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה). המטרה היתה לכבוש את לוד, רמלה, לטרון ורמאללה. בתום המבצע, שנמשך שמונה ימים, הורחק הלגיון הירדני ממרכז הארץ, אך רק הערים לוד ורמלה שוחררו. גדוד הפשיטה 89, בפיקודו של משה דיין, ביצע פריצה מהירה ללוד ושיתק את כוחות הלגיון, כשיחידות מחטיבת יפתח משלימות את שחרור לוד ואת כיבוש שדה התעופה ורמלה הסמוכה.
למרות הצלחתו החלקית, נרשם "מבצע דני" כנקודת ציון משמעותית בתולדות צה"ל, שכן היתה זאת הפעם הראשונה שבה הופעלו טנקים ישראליים בקרב. בתום המבצע הורחבה במידה ניכרת השליטה העברית בפרוזדור ירושלים: היישוב הערבי סרעא (לימים קיבוץ צרעה) וסדרת משלטי אויב שסיכנו את "דרך בורמה" ממזרח ומדרום - נכבשו בתום קרב קשה, וכך גם הכפר הערבי ס'וּבַּא (לימים קיבוץ צובא), שסיכן את הקסטל ואת המעבר לירושלים. המצור על בן שמן הוסר, ומזימה של כוח עיראקי לפוצץ את המשאבות המספקות מים לירושלים - סוכלה.
במקביל נכשל הניסיון לשחרר את העיר העתיקה בירושלים במסגרת "מבצע קדם". בשמיים נחל חיל האוויר הישראלי הצעיר הצלחות, שכללו גם הפצצות על קהיר, בירת מצרים. חיל הים הישראלי הפגיז מהים את נמל צור בלבנון, נוסף על מטרות בחוף עזה. בסיכום ימי הלחימה, שכונו "קרבות עשרת הימים", הצליח צה"ל, למרות כמה כישלונות, לשפר את עמדותיו ולהנחיל לכוחות הערביים מכה ניצחת.
כיבוש שדה התעופה לוד, יולי 1948
עוצר בית בראשון לציון - לאיתור משתמטים
במבצע שאורגן בחשאי ויצא לפועל ב־10 ביולי 1948 עברו ברחובות המושבה ראשון לציון כלי רכב צבאיים נושאי רמקולים, ויושביהם ציוו על האזרחים השוהים ברחוב לחזור מייד לבתיהם. במקביל התבקשו כל היושבים בבתים שלא לצאת החוצה, בשל עוצר כללי שהוכרז על ידי הצבא. הסיבה להטלת העוצר היתה העלייה שהורגשה במספר תושבי ראשון לציון שהשתמטו מחובתם לסייע בעבודות ביצורים נדרשות. חיילי צה"ל, בליווי שוטרים צבאיים, התפזרו ברחובות המושבה, סיירו מבית לבית וערכו בדיקה קפדנית לאיתור המשתמטים. בשלב זה הסתפקו המחפשים במתן אזהרה חמורה בלבד, שלאחריה, כך נמסר, יובאו הממשיכים להשתמט בפני שופט - "וייענשו בכל חומרת הדין".
הוענקו התעודות ל־50 עורכי הדין הראשונים
באיחור ניכר, בהתחשב בנסיבות, חולקו השבוע לפני 70 שנים תעודות ל־50 עורכי הדין הראשונים במדינת ישראל, שסיימו את חוק לימודיהם בשלהי השלטון האנגלי על ארץ ישראל, ותעודות הסמכתם נחתמו חמישה ימים בלבד לפני סיום המנדט. בקרב מקבלי התעודות היו גם שתי נשים.
בשל המצב הביטחוני הנפיץ, לא כל המוסמכים הטריים הצליחו להתייצב לטקס המרגש, שנערך בין כותלי בית המשפט המחוזי בתל אביב. רבים מעורכי הדין שבכל זאת הגיעו עשו זאת כשהם לבושים מדי צבא - אחרי שעשו את דרכם מחזית הקרבות וממחנות הצבא השונים.
תחרות קרמיקה ב"בצלאל"
בית הנכות (מוזיאון) "בצלאל" הזמין השבוע לפני 70 שנים את אמני הקרמיקה בישראל, באמצעות מודעות בעיתונים, להשתתף בתערוכה ארצית שתיערך לקראת סוף השנה תחת הכותרת "קרמיקה - צורות ועיטורן".האמנים המעוניינים להציג בתערוכה התבקשו להעביר ל"בצלאל" רישומים המתארים את עבודותיהם עד לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948.
נמסר שהעבודות שירשימו את חבר השופטים יוצגו בתערוכה שתאורגן בשיתוף עם המחלקה למסחר ותעשייה של הסוכנות היהודית, אשר תזכה את העבודות המצטיינות בפרסים כספיים: 100 לא"י לפרס ראשון, 75 לא"י לשני, 50 לא"י לשלישי, ועוד ארבעה פרסי הוקרה בשווי 25 לא"י כל אחד.
מקצועות שהיו: מכולתניק
אמנם גם בימינו פועלות חנויות מכולת, אבל ה"מכולתניק" של הזמנים ההם היה מאושיות השכונה, בימים שבהם פריטי המזון הוצעו במשורה ותחת פיקוח הצנע, והיה צורך לקבל "פרוטקציה" כדי שהמכולתניק ישמור מתחת למדף חצי כיכר לחם או כמה ביצים, וגם יאפשר בטובו ללקוח עוד שבוע חסד של "הקפה" (רישום הקניות בפנקס עד לתאריך מוסכם, שבו שילם הלקוח את על כל קניותיו במכה אחת). את החוב הנ"ל היה המכולתניק רושם בעיפרון, שאותו החזיק דרך קבע מאחורי אוזנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
