"מעל הקבר של הילה ביקשתי ממנה סליחה. סליחה שכשלנו ולא הצלחנו להוציא את הצדק לאור"

ביום שני שעבר לקראת ערב, רגע לפני שיצאה ממשרדה בהר הרצל, צלצל הטלפון של סיגלית בצלאלי. על הקו היה האחראי לבית העלמין הצבאי. הוא סיפר לה שכל הפרחים המעטרים את קברה של בתה, סגן הילה בצלאלי, קמלו.

"חשבתי שזה מוזר, כי שבוע לפני כן הכל פרח", אומרת סיגלית, "תכננתי להגיע למחרת, מייד לאחר גזר הדין של המהנדס, שהיה אחראי להקמת גשר התאורה שקרס על הילה, ושל יועץ הבטיחות. חשבתי שהשתילים הטריים יהיו מעין התחלה חדשה, לאחר שהשניים יישלחו למאסר על הרשלנות שלהם. 

"כשהגעתי הביתה רעדתי כולי. אמרתי לבעלי, ירון, שהפרחים לא נבלו סתם. הרגשתי שזו הקדמה למה שמצפה לנו למחרת, שאנחנו הולכים להתאכזב. הוא היה בטוח שאני הוזה ושהמתח משתלט עלי, אבל בדיעבד מתברר שלא טעיתי". 

ביום שלישי לפני עשרה ימים הסתיימה הפרשה הכואבת בקול ענות חלושה. בית משפט השלום בירושלים גזר על המהנדס אורן ורשבסקי 400 שעות לתועלת הציבור, ועל יועץ הבטיחות יצחק צוקר ארבעה חודשי עבודות שירות - למרות הרשעתם בגרימת מוות ברשלנות.

ההחלטה מוטטה את סיגלית וירון. במשך יומיים סירבו לצאת מביתם, ולאחר שאספו כוחות מחדש, הודיעו כי לא ינוחו עד שהפרקליטות תערער על העונשים הקלים. "בארץ לא מצליחים למגר את תופעת ה'סמוך' ו'יהיה בסדר'", אומרת סיגלית, "לא למדנו מהתמוטטות גשר המכביה, מקריסת אולמי ורסאי ומאסון השיטפון. עונשים כאלה לא מרתיעים, וזה גובה חיים של אנשים. בתוך העם המדהים שלנו יש אנשים יהירים. קומו, קחו אחריות ותודו. תפסיקו להציג את מותה של הילה כתאונה, זו היתה רשלנות פושעת. 

"קשה לי להבין איך שופט כותב הכרעת דין כל כך חמורה, ואז נותן עונש סמלי. הוא ריחם על המהנדס והיועץ, על זה שהידרדרו לקשיים כלכליים ונפשיים. אבל לא ראיתי אותם בוכים על הילה. מי ירחם על צעירה בת 20, שאיבדה את חייה על כלום?

"קיוויתי שנוכל לחתום את השנים הקשות, שנתרכז בבניית החיים מחדש, אבל הכעס לא נותן לנו מנוח". 

• • •

סיגלית (52) היא המנהלת האדמיניסטרטיבית של הר הרצל, האחראית לתיאום האירועים והטקסים במקום; אותו המקום שבו נהרגה הילה ובו נקברה, מרחק צעדים ספורים ממשרדה של אמה. ירון (53) הוא בעל חברת משאיות.

את הדרך אל חלקה 7 באזור ד' עושה סיגלית בהליכה מסביב לחלקות האחרות, חוצה חורשת עצים מוצלת ושביל עפר. הקבר ממוקם שורה אחת לפני חללי מבצע צוק איתן ובולט בפרחיו הרבים, הצבועים בגוני ורוד ולבן.

ליד המצבה האחידה לכל הנופלים הציבה המשפחה לוח שיש בהיר עם תמונה גדולה של הילה, ולצידה רצועת רובה, שהניחה שם אחת מחברותיה, שפרשה מקורס טיס בעקבות מותה של הילה. מסביב למצבה אינספור מזכרות: תגי יחידה, צמידי פלסטיק, כומתות וחלוקי נחל עם מילות געגועים לקצינה שנהרגה.

סיגלית מרפרפת בידה על הפרחים, שנשתלו לפני שבוע. "הצבעים האלה מסמלים את הקיץ ואת הילה", היא לוחשת, "זאת היא, עם השמחה והצבעוניות שממלאות את הלב. הבת שלי הפכה לסמל, אני מוצאת פה מכתבים ופתקים שכותבים לה אנשים שלא הכירה. בחייה הקצרים, וגם במותה, היא הצליחה להשפיע על סביבתה". 

"הבת שלי הפכה לסמל". סגן הילה בצלאלי בהכנות לטקס שבהן מצאה את מותה

ארבעה ילדים נולדו לסיגלית ולירון. ניב (30), היום מהנדס תעשייה וניהול; הילה, הבת היחידה; צח (21), שהלך בדרכה של הילה והפך לקצין ארגון רפואה; ואור (16), שעולֶה לכיתה י"א.

קשה היה להתעלם מהילדה האנרגטית והאינטליגנטית, שגדלה במבשרת ציון. כבר בכיתה ד', כתלמידה בבית הספר לשפות בירושלים, ביקשה להיות אחראית לטקסים בבית הספר. בכיתה ו' הצליחה להיפגש עם אורנה בנאי ושוחחה איתה על פיטום בעלי חיים. כשחזרה מהפגישה, הודיעה להוריה כי מעתה היא צמחונית. 

"זו היתה התקופה היחידה שהיה קשה לי איתה", אומרת סיגלית, "מאי אכילת בשר זה הידרדר לאנורקסיה. הבחנתי שהילדה מדלגת על ארוחות ויורדת במשקל. הידיים שלה קיבלו צבע צהוב. לקחתי אותה לשיחות עם פסיכולוגית, ואחרי הפגישה השנייה ישבנו בגלידרייה וראיתי את הילה מתחילה ללקק את הגלידה, ואז שמה אותה בצד.

"אחרי כמה חודשים היא הפנימה לבד שמשהו לא בסדר איתה. באה אלי ואמרה לי בפשטות: 'אימוש, טעיתי'. לאט־לאט היא חזרה לעצמה, וגם חזרה לאכול בשר. בהמשך גילתה יוזמה מבורכת כשפתחה בלוג בנושא אנורקסיה, ובו סיפרה על מה שעברה והשיבה לשאלות של ילדות אחרות".

כשעלתה לכיתה ח' בחטיבת הביניים רנה קסין, הצטרפה הילה למועצת התלמידים של ירושלים. בסוף אותה שנה החלה את התנדבותה במד"א, שנמשכה עד יום מותה.

"חששתי שבגילה הצעיר יהיה לה קשה להכיל את התאונות והמחלות, אבל היא היתה בעננים ואמרה שבעתיד תלמד רפואה. היא לא התייאשה גם כשהיתה שותפה לניסיונות החייאה שכשלו". 

כשנכנסה לתיכון בויאר בירושלים, תפסה המעורבות החברתית חלק מרכזי בחייה של הילה. בתחילה הצטרפה למסלול שגרירים צעירים של ארגון LEAD, ושנה אחר כך הפכה ליו"ר מועצת התלמידים בעיר. בסוף כיתה י"א נשלחה על ידי תנועת הנוער מכבי צעיר לשבועיים בניו דלהי, ללמד את המקומיים להגיש עזרה ראשונה ולבצע החייאה. כשחזרה, פתחה עם חברה קייטנה לימודית לילדים מעוטי יכולת. 

לקראת סיום כיתה י"ב נשלחה הילה מטעם משרד החינוך לייצג את ישראל בוועידת הנשים הבינלאומית בבוסטון. בעת הצגת המשתתפים הצהירה צעירה בדואית כי היא נציגת פלשתין, ובתגובה התעטפה הילה בדגל ישראל ואמרה: "אין דבר כזה מדינת פלשתין, רק מדינת ישראל". 

היא רצתה להצטרף לפרויקט צמרת של צה"ל, מסלול עתודה של חיל הרפואה, אולם לבסוף החליטה לשרת כפרמדיקית. כשהתגייסה במארס 2010 היה הקורס המבוקש בעיצומו, והילה נשלחה לקורס חובשים קרביים. בסיומו עברה קורס מדריכים, ומשם המשיכה לקורס קצינים.

לחטיבת הבקעה הגיעה בתחילת 2017 ושימשה קצינת ארגון רפואה, תפקיד שמחייב אותה לפקד על ההיבטים הרפואיים בכל אירוע בשגרה או בחירום. "היא בחרה בחטיבה הזאת כי יש בגזרה המון פעילות, והיה חשוב לה להציל חיים", מחייכת סיגלית, "כבר בלילה הראשון טיפלה בתאונת דרכים ופיקדה על פינוי הנפגעים בעזרת מסוקים של 669.

"זמן קצר אחר כך היא סיפרה לי על ילדה ערבייה שהושארה בפתח הבסיס, כשעל גופה כוויות. הילה הזעיקה אמבולנס, נסעה עם הילדה להדסה עין כרם ונשארה איתה שם שלושה ימים. למרות האינטנסיביות של השירות, בכל סוף שבוע שבו הגיעה הביתה, המשיכה להתנדב במד"א במשמרות של שבת בבוקר".

• • •

סיגלית לא ידעה שחלומה של בתה מיום הגיוס היה להיות דגלנית בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. "היא באה איתי לעבודה מאז שהיתה ילדה", נקוות הדמעות בעיניה, "בכל שנה, בערב יום העצמאות, באה לטקס המשואות, ורק אחר כך המשיכה לבמות עם החברים שלה.

"שלושה חודשים לפני שנהרגה היא ניגשה למיונים לתפקיד הדגלנית, אבל לא סיפרה לי אלא אחרי שנבחרה. הידיעה שהיא תישא את דגל הרפואה גרמה לה אושר אינסופי, היא צרחה מהתרגשות. הבהרתי לה שזה לא פשוט כי מדובר בשעות של צעידה על המגרש בחזרות, אבל זה לא הזיז לה. היא אמרה, 'קטן עלי. זה לא עונש אלא זכות'".

מהרגע שהתחילו החזרות, בתחילת מארס 2012, הילה ישנה בבית. למרות שסופחה לפיקוד העורף, התעקשה להמשיך בתורנויות שבת בחטיבה ונסעה לשם אחת לשלושה שבועות, כולל פסח. בכל בוקר יצאה מחדרה שבעליית הגג בבית, ועד היום זוכרת אמה את רעש נעליה כשהיא יורדת במדרגות במהירות. 

"היינו נוסעות יחד להר הרצל וצוחקות כל הדרך. היא סיפרה לי שחתמה על כרטיס אדי לתרומת איברים, אבל הבהירה שאם לאבא שלה יהיה קשה, בגלל שהוא מסורתי, אז שלא אתעקש. באחד הימים שאלה פתאום מתי אדליק משואה ביום העצמאות. בדיעבד אני רואה בשני המקרים האלה רמז לאסון. מי היה מאמין שכמה שבועות אחר כך אני אעמוד בטקס ואדליק משואה בתחילת הטקס יחד עם יו"ר הכנסת".

ביום שלישי, 17 באפריל, נסעה הילה לקניון מלחה לקנות נעליים. "היא לא הפסיקה לשלוח לי תמונות ולשאול לדעתי", אומרת סיגלית, "יום רביעי נפתח בדרמה. קראתי בעיתון שהרמטכ"ל הדיח את סגן מפקד חטיבת הבקעה, סא"ל שלום אייזנר, אחרי שצילמו אותו מכה בנשק פעיל שמאל. הילה ירדה מהחדר שלה בעיניים אדומות ואמרה שכל הלילה דיברה על זה עם חיילים מהחטיבה, ושכולם בהלם מההדחה. 

"כשנכנסנו לאוטו, הילה סיפרה שכואבות לה הרגליים מהצעדה. מפקד הטקס, אל"מ דוד רוקני, אמר לה שאם זה יימשך, ייתכן שתוכל להשתתף רק בחזרה הגנרלית, ולא באירוע המרכזי. זה הדאיג אותה, במיוחד כשרוקני ביקש שתיגש אליו בתום החזרות. היא לא תדע לעולם שבעצם הוא התכוון לבשר לה שהיא תצעד בראש הדגלנים. 

"כשהגענו להר הרצל, בסביבות שמונה בבוקר, היא רצה לרחבה. בדרך אמרה שלא אשכח לבוא לצפות בה בחזרות. אחרי חצי שעה הלכתי לטריבונות, והיא נופפה לי לשלום מלמטה. שמתי לב שהנעליים שלה שחוקות, זה כנראה מה שגרם לה לכאבים.

"הסתכלתי גם על הקונסטרוקציה שנבנתה מלמעלה. אלה היו ארבעה עמודי ברזל, שאליהם חוברו גשרים עצומים עבור תאורה והגברה. לא הבנתי למה צריכים אותם, כי הם לא נבנו בטקסים קודמים.

"אחרי כמה דקות הילה יצאה להפסקה והתיישבה לידי עם אחד הדגלנים, רס"ר מהדרום, שהביא לה זוג נעלי צבא חדשות". 

סיגלית עזבה את הטריבונות והמשיכה למשרדה. "בסביבות 11:30 באה הילה למשרד כשהיא נסערת. היא סיפרה לי ששמעה על חייל שהתמוטט בגיבוש ליחידת יהל"ם, וזה נגע לליבה. היום הוא קבור לצידה. 

"אחרי שעתיים היא חזרה אלי שוב. הסתכלתי עליה, עם השיער האסוף ברישול לקוקו ומשקפי השמש שהיו על הקודקוד, והלב שלי התמלא בגאווה. כשהבינה שאני מאוד עסוקה, לקחה נייר וכתבה עליו: 'אימוש האהובה שלי, אין עלייך בעולם כולו'. למטה ציירה לב וחתמה את שמה. הבטתי בה יוצאת ומנופפת לי לשלום.

הפתק האחרון שכתבה הילה לסיגלית. "אין עלייך בעולם כולו!"

"בדקות שלפני האסון היא התקשרה אלי פעמיים. בהתחלה אמרה שהיא רוצה ללכת אחר הצהריים לטקס יום השואה ביד ושם. אחרי חמש דקות התקשרה כדי לבטל, כי לא רצתה שאחכה לה. אמרתי לה שתלך, ואני אקח אותה הביתה. בסוף השיחה היא אמרה: 'אימוש את נהדרת'. זו היתה הפעם האחרונה ששמעתי אותה". 

• • •

בסביבות 14:45 יצאה סיגלית ממשרדה, הממוקם סמוך לכניסה להר הרצל. היא שוחחה בחוץ עם אחת העובדות, כשלפתע נשמע רעש מחריש אוזניים. 

"הייתי בטוחה שזה פיגוע או בניין שהתמוטט", היא מתקשה להסתיר את הרטט בשפתיה, "זה היה רצף של 'בומים', בשילוב צרחות של אנשים. צעקתי מייד שהילה נהרגה, וביקשתי מאחד העובדים שייקח אותי עם הטרקטורון.

"כשהתקרבנו וירדתי מהטרקטורון, עשרות חיילים רצו מולי בהיסטריה. לא יכולתי לעבור. פתאום ניגשה אלי קצינה ואמרה, 'אמא של הילה, אל תדאגי. היא נפצעה ופינו אותה באמבולנס'. קפאתי במקום. איך הגיע אמבולנס כל כך מהר, ואני לא שומעת סירנות?

"החיילים התריעו שהגשרים מתנדנדים". גשר התאורה שקרס בהר הרצל, 2012

"המשכתי להתקדם, וראיתי חורבן. גשרי התאורה התמוטטו, עם העמודים והבטונדות. הבמה, שהיתה עשויה מעץ, נהרסה לגמרי, כאילו הוכנסה לתוך מערבל. ראיתי מרחוק חיילת שוכבת על הקרקע ורצתי אליה בצעקות 'הילה, הילה'. כשהגעתי, ראיתי שזו לא היא, ולשנייה אחת נרגעתי.

"הסתכלתי מסביב, בטוחה שהילה עוזרת לטפל בפצועים, אבל לא ראיתי אותה. הבחנתי שבצד המזרחי של הרחבה רוכנת קבוצה של חיילים מעל מישהו ששכב על הרצפה. הלב שלי החסיר פעימה.

"פרמדיקית, שלא הכירה אותי, ניגשה אלי וביקשה שלא אתקרב. היא אמרה: 'החיילת שם מתה'. התקרבה אלי גם מי שניהלה את מרכז ההסברה, וביקשה שאלך. היא אמרה שיש לה מספיק צרות, ושהילה תהיה בסדר. הסתובבתי ורצתי לקחת את הטלפון הנייד מהמשרד.

"התקשרתי לירון כשאני בוכה בהיסטריה. אמרתי רק שהילה מתה. הוא לא הבין מה קרה. שאל 'על מה את מדברת?' ואמר שהוא בא מייד.

"חייגתי גם לניב, הבן הבכור שלנו, אבל לא יצאו לי מילים. הפה שלי היה יבש. הרגשתי שאני נחנקת, הרגליים שלי כשלו ומישהו אחז בי. הכניסו אותי לחדר הצמוד למשרד, והיו שם שוטרים. הסתכלתי עליהם בעיניים מזוגגות.

"ירון התפרץ לחדר כשהוא נסער. קצין העיר, שנכח במקום, אמר לנו שהילה נהרגה. ירון צעק עליו. אחר כך הוא יצא הביתה למבשרת כדי להודיע לילדים. שני הבנים הקטנים, צח ואור, היו לבד בבית. כשהגיע, הוא קרע מבחוץ את הכבלים של החשמל כדי שלא יראו את הידיעות על הילה בטלוויזיה.

"כל העולם הסתחרר סביבי. אין לי מושג איך הגעתי הביתה, או איך ארגנו את ההלוויה, שהתקיימה באותו לילה. רגע אחד יש לך ילדה, שנייה אחר כך את טומנת אותה באדמה". 

את חושבת שהילה הבינה מה קורה לפני שהגשר קרס עליה?

"ודאי שהיא הבינה. העמוד המערבי היה הראשון שהתמוטט, וכל החיילים ברחו לצד השני, כי ראו את הגשרים קורסים. אלא שגם העמוד ממזרח נפל לכיוון שלהם. הילה סובבה את הגב כדי לברוח למקום אחר, אבל גשר התאורה, ששוקל טונות, נפל עליה ישירות ופגע בצוואר. היא התמוטטה כשגוש המתכת הזה קובר אותה תחתיו ופוצע עוד שבעה חיילים. 

"את מה שקרה לה ראיתי בתמונות של צלם צבאי שהיה שם. רואים את הילדה שלי רצה, ופתאום נופלת. אין לי ספק שהיא היתה מבוהלת, אבל אני רוצה להאמין שלא כאב לה. אחד החיילים סיפר שהיא צעקה 'איי' מכאב, אבל חייל אחר סיפר שהיא לא אמרה מילה". 

"לא התריע". המהנדס אורן ורשבסקי בבית המשפט, בשבוע שעבר // צילום: מרים צחי

"כשל בבקרה". היועץ יצחק צוקר בבית המשפט, בשבוע שעבר // צילום: מרים צחי

עוד באותו ערב הגיעו סיגלית וירון לבית ההלוויות הצבאי בצריפין וביקשו לראות את בתם בפעם האחרונה. "כל הדרך התייסרתי", אומרת סיגלית וקולה כמעט לא נשמע, "חשבתי שאם לא הייתי מצייתת למנהלת מרכז ההסברה, שביקשה שאזוז משם, אולי הייתי מצליחה להציל את הילה. זו תחושה שאני מתמודדת איתה שש שנים, גם אם היא נשמעת לא הגיונית. 

"כשהגענו לחדר הטהרה, הילה שכבה על המיטה מכוסה בסדין. היא היתה חיוורת, ועל המצח שלה היה שטף דם כחול מהנפילה על הקרקע. שוב התייבש לי הפה, לא יכולתי לדבר. רק בכיתי. לפני שיצאנו אמרתי לה שאני אוהבת אותה, שהיא כל עולמי, ובבוא היום אולי תספר לי שמדובר בבדיחה גרועה". 

• • •

קשה לפספס את הקשר הסימביוטי שהיה בין הילה לאמה. על הקיר, מאחורי הכיסא של סיגלית, מתנוססות תמונות של בתה, שתיים מהן מהיום שבו נהרגה. לצידן, בתוך זכוכית ומסגרת עץ ירוקה, מונח הפתק האחרון שכתבה לאמא.

על הקיר לצד השולחן תלויים תצלומים של המשפחה בהרכב מלא. ביניהם בולטת תמונה של סיגלית, המחבקת את הילה בסיום קורס חובשים קרביים.

ההבדל במראה של סיגלית בעבר למראה שלה כיום בולט לעין. בשנה האחרונה השילה קילוגרמים רבים ממשקלה, ואת גופה הדקיק עוטפת גופיית סאטן קלילה בצבע קרם, שהיתה שייכת להילה. היא מלטפת את הבד ברכות, אולם טון דיבורה מקשיח בכל פעם שהיא משחזרת את רצף האירועים שהובילו למותה של בתה, או את מה שקרה אחר כך. 

"בהתחלה עצרו שבעה חשודים, ובהם הבכירים בחברת 'עיצוב במה', ששכרה את המהנדס ורשבסקי והיתה אחראית להקמת הקונסטרוקציה. גם יועץ הבטיחות צוקר, שפעל מטעם מרכז ההסברה, נעצר.

"אחרי כמה ימים כולם שוחררו, ואנחנו המתנו חסרי אונים להגשת כתבי אישום. המבנה נחקר על ידי המכון לחקר הכשל, שבודק תקלות ותאונות בתחומי התעשייה. אחר כך היו שם מהנדסים מהטכניון. 

"זה היה סיוט. התקשינו לתפקד, במיוחד לקראת האזכרה במלאת שנה למותה של הילה. אבא שלי, יעקב, נכנס לדיכאון עמוק. הילה נהרגה, אמא שלי היתה עם אלצהיימר, ואני הייתי מרוסקת מכאב, ולא יכולתי לתת לו את מלוא תשומת הלב. ימים אחדים אחרי האזכרה הוא קפץ מהדירה שלו בקומה הרביעית והתאבד. ככה, בתוך שנה אחת, נשארתי בלי בת ובלי אבא. בדיוק שנה אחר כך גם אמא שלי נפטרה". 

שנתיים ושמונה חודשים לאחר מותה של הילה, בדצמבר 2014, הוגשו כתבי אישום על גרימת מוות ברשלנות נגד שישה מהמעורבים בקריסת הגשר: חברת עיצוב במה, מנכ"ל החברה דורון לביא, סמנכ"ל התפעול שלה אלעד לביא, מנהל התפעול טאימורז לאונידזה, המהנדס ורשבסקי ויועץ הבטיחות צוקר. 

כעבור שנה זוּכה המנכ"ל מכל העבירות, אולם החברה, סמנכ"ל התפעול ומנהל התפעול הודו בעבירות והורשעו במסגרת הסדר טיעון. הסמנכ"ל נשלח לחצי שנת מאסר בפועל, והמנהל לשבעה חודשי מאסר. על החברה הוטל לפצות את משפחת בצלאלי בכ־40 אלף שקלים. ורשבסקי וצוקר לא נכללו בהסדר בעקבות לחץ שהפעילו סיגלית וירון על הפרקליטות. 

ההתקדמות בהליכים המשפטיים והתחושה כי הצדק נעשה הובילו את המשפחה לקבל החלטה לא שגרתית. "כבר בשנה הראשונה ירון רצה ילד נוסף", אומרת סיגלית, "אבל אני לא רציתי להיכנס שוב להיריון. לא הייתי מוכנה לקבל תחליף להילה.

"באחד הימים, לקראת 2015, חבר מהעבודה סיפר לי שהפך למשפחת אומנה, ושזה ממלא לו את החיים. ירון התלהב והתעקש שאין דבר שהילה היתה רוצה יותר, שזו המורשת שלה. הסכמתי, בתנאי שזו תהיה ילדה שנזקקת לבית חם". 

בעיצומו של התהליך הביורוקרטי, לקראת הכרה כמשפחת אומנה, קיבלו סיגלית וירון החלטה מכריעה נוספת. הם עזבו את הבית שבו גדלה הילה במבשרת ועברו ליישוב הסמוך הר אדר. "לא יכולתי להישאר שם", אומרת סיגלית, "השארתי את החדר שלה נעול עד שעזבנו. היה קשה לראות שוב את הבשמים שלה, את החולצות ואת הג'ינסים. החלטתי לתרום אותם למעון לנערות במצוקה. שמרתי מעט דברים, ביניהם השעון שלה ומברשת השיער, כי ראיתי שיש עליה כמה שערות של הילה. לפני שלושה חודשים ירון גילה בחניה שלנו בהר אדר קרטון נוסף שנשכח מאחור עם בגדים שלה. לקחתי את כל הבגדים שהיו בו ואני לובשת אותם".

ילדת האומנה שהגיעה לביתם לומדת בבית ספר יסודי. "היא מדהימה וקוראת לי 'אימוש', בדיוק כמו הילה", עיניה של סיגלית בורקות, "בחייה הקצרים היא עברה לא מעט תלאות, אבל קשה לפספס את כוח הרצון שלה. זה מסע מורכב, אבל אנחנו קוצרים את הפירות. התעודה שהיא קיבלה עכשיו מראה שהיא מתקדמת ומתגברת על משקעי העבר".

סיפרתם לה על הילה?

"היא מכירה את הסיפור, וגם היתה באזכרה להילה לפני מספר חודשים. אני לא בטוחה עד כמה הפנימה את המשמעות של המוות".

חשבת מה תרגישי אם תיאלצי לוותר עליה כדי שתחזור למשפחתה הביולוגית?

"אני לא מאמינה שנעמוד בסיטואציה הזו, אבל אם כן, אקבל כל החלטה בהבנה. כרגע יש לי מבחינתי חמישה ילדים, ורק כששואלים אותי מה הגילאים שלהם, אני נחנקת. הילה נהרגה כשהיתה בת 20 ושמונה חודשים, ומה אני אמורה לומר? היום היא היתה צריכה להיות כמעט בת 27".

• • •

בדצמבר 2017 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים גם את המהנדס ורשבסקי ואת יועץ הבטיחות צוקר. בהחלטה ארוכה המתפרסת על פני יותר מ־200 עמודים קבע השופט אוהד גורדון כי ורשבסקי לא ביצע את תכנון הקונסטרוקציה כנדרש, ולא התריע כשלא קיבל את כל הנתונים הנדרשים לביצוע עבודתו. צוקר כשל אף הוא בבקרה על הפרויקט, לא פעל כנדרש מיועץ בטיחות, ואף מינה את ורשבסקי למפקח הפרויקט - כלומר, לממונה על עצמו. 

"הטרגדיה היא תוצר של שילוב בין מספר אלמנטים", נכתב בגזר הדין, "ברמה הטכנית־הנדסית, המבנה קרס בשל חולשותיו. לא היה ליווי הנדסי, שיוודא כי הוקם בהתאם לתכנון ויבטיח את יציבותו. כשהופעלו עליו כוחות בעוצמה שעלתה על תסבולתו - המבנה קרס".

סיגלית וירון יצאו מהדיון בהרגשה טובה. "הייתי בטוחה שהצדק יצא לאור. הרי החיילים שהיו בטקס התריעו בפני מפיקי האירוע שהגשרים של התאורה מתנדנדים, ובעדויות בבית המשפט הבנתי שהמפיקים עדכנו את ורשבסקי, אבל הוא אמר שיגיע יותר מאוחר. כשהגיע, באמת היה מאוחר. אז לא חזרת, ניחא, אבל למה לא אמרת למפיקים בטלפון שירחיקו את החיילים? חיי אדם לא חשובים לך? 

"בדיונים עלו המון פרטים טכניים שקשה להסביר אותם, אבל חלק מהם היו מאוד ברורים. הבטונדות לא היו מקובעות לקרקע או לגדר, השאקלים (טבעות מתכת גדולות להידוק כבלים; ט"א) לא היו מחוברים כמו שצריך, והתברר גם שמלגזה שעבדה בשטח חנתה כל הזמן באותו מקום, והנהג שלה פגע פעם אחר פעם בכבל שאבטח את הבטונדות. הכבל הזה התרופף ונקרע בעת הקריסה. אני לא מבינה איך יועץ הבטיחות לא שם לב לזה.

"כשנחשפים לכל החומר מרגישים כאילו בוץ מושלך על הפנים. כששומעים את השופט אומר בהכרעת הדין שהם גרמו למותה של הילה ברשלנות, קשה שלא להתרשם מההליך המשפטי. אבל אז הגיע גזר הדין". 

"התפרקתי". סיגלית אחרי גזר הדין, בשבוע שעבר // צילום: מרים צחי

ב־26 ביוני התייצבו בני הזוג בצלאלי באולמו של השופט גורדון. כאשר שמעו את העונש הקל שקיבלו ורשבסקי וצוקר, נשמעו זעקות השבר של סיגלית עד מחוץ לאולם. "לאורך כל המשפט שמרנו על חזות מכובדת, בעיקר בשביל הילה", היא אומרת, "זו היתה הפעם הראשונה שהתמוטטתי בבית המשפט. הרגשתי שאני נחנקת, שאין לי אוויר. צרחתי ונפלתי על הרצפה. פשוט התפרקתי ולא שלטתי בעצמי. שש שנים של כאב התפרצו בדקה אחת". 

הצלחת לשמוע את השופט אומר שהקל בעונשם של הנאשמים מאחר שחייהם האישיים והמקצועיים נפגעו, בריאותם התרופפה ומצבם הנפשי קשה? 

"את מי זה מעניין מה קורה במשפחות שלהם? הם כולם בחיים, והילה לא. מי מרחם על הילה? עלי? על אבא שלי? מה עם המצב הנפשי שלנו, כמשפחה? אין לי רחמים עליהם. יש להם חלק במות הבת שלי, והיה ראוי להטיל על כל אחד מהם את העונש המרבי שקבוע בחוק על העבירה הזאת - שלוש שנות מאסר".נוסף על עבודות לתועלת הציבור ועבודות השירות שהוטלו על השניים, הם נדרשו לפצות את עיזבונה של הילה - ורשבסקי ב־5,000 שקלים וצוקר ב־1,500 שקלים. השופט ציין כי הסכומים נקבעו בהתבסס על העובדה שהשניים לא הפיקו רווח מהעבירות. 

"שמעתי ולא האמנתי", מטלטלת סיגלית את ראשה מצד לצד. "מה אתם חושבים שאעשה עם הכסף הזעום הזה? זה לא יספיק לאמבולנס שאנחנו רוצים לתרום למד"א על שם הילה, ולא להקמת מעון יום לילדים במצוקה. נצטרך לגייס את הכספים בדרך אחרת.

"בינתיים אנחנו מתנחמים בפרויקטים כמו סמינר מנהיגות צעירה על שמה של הילה, שמתקיים פעמיים בשנה. לראות את בני הנוער האיכותיים מתנדבים ותורמים לקהילה, זה נותן תחושה שדרך החיים של הבת שלנו ממשיכה".

• • •

אחרי גזר הדין נסעו סיגלית וירון למשתלה, לקנות שתילים לקבר של הילה. "מעל הקבר ביקשתי ממנה סליחה", סיגלית בוכה, "סליחה שכשלנו ולא הצלחנו להוציא את הצדק לאור. סליחה שהנאשמים לא קיבלו את העונש המגיע להם. כשלנו גם ברצון שלנו לשנות".

"הבטתי בה מנופפת לי לשלום". סיגלית בהר הרצל, השבוע // צילום: מרים צחי

איך את מצליחה לאסוף כוחות ולהגיע בכל יום למקום שבו הילה נהרגה ושבו היא גם קבורה? 

"הר הרצל הוריד אותי, ובזכותו גם עליתי. לולא העבודה מצבי היה גרוע בהרבה. במשך שנתיים נמנעתי מלהגיע לרחבה, שנמצאת מטרים ספורים מהמשרד שלי. כל יום זיכרון ויום עצמאות הם בשבילי הימים הנוראים. קשה לי לראות את החיילים צועדים כאן.

"השיקום הוא ארוך וכואב. לפעמים, בדרך הביתה, כשאני לבד על הכביש, אני צועקת ובוכה. קשה לעכל שכל זה אמיתי. איך יכול להיות שהילה לא נמצאת כאן? שהיא לא תחזור יותר?" 

כעת ממתינה המשפחה להחלטת פרקליטות מחוז ירושלים, אם לערער על העונש. "ללא ערעור נישאר בלי כלום", אומרת סיגלית בשקט, "כל מה שנשאר לי הוא לקוות שהם לא ישתקו על העונש הקל הזה".  

tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו