בשבת האחרונה התלבטתי אם לברך הגומל. היו סיבות ונימוקים לכאן ולכאן, ולבסוף החלטתי שלא. העניין היה שפרצה קטטה וניסיתי להפריד. להרגיע. להחזיק חזק ולחזור על מנטרה פשוטה וקליטה.
הם היו נערים צעירים מאוד, אבל פתאום התגנב חשש שאולי היה עדיף להימנע. להביט לצד אחר. להתנהג כמו במעלית. לשמור על נפשי.
הכל התחיל בגינת המשחקים השכונתית שלנו, שהיא גאווה מקומית ומקום המפגש האולטימטיבי. מדובר בגינה קטנה שיש בה פיסת דשא מקריחה, שבסקוטלנד, נניח, אף אחד לא היה מעיף לעברה מבט, אבל במונחים ירושלמיים היא התגלמות המרחב הפסטורלי.
בצד הדשא צומחים כמה עצים צעירים מדי, שיום יבוא והם עוד ייתנו צל, ולצידם שלוש נדנדות, מגלצ'ות ועוד איזו קונסטרוקציה מתחכמת וחדשנית שאין לה שם, מן הסתם כי לאף אחד אין מושג מה אמורים לעשות איתה בכלל.
בין כל אלו עומדים גם שני פסלים עליזים ומופשטים, מצופים בשברי קרמיקה צבעונית, שחלק מהמתבוננים סבורים שהם סוג מסוים של ג'ירפה, והשאר מתעקשים לטעון שהם דומים הרבה יותר לראשן או לזרעון או לבמיה.
מי שמעוניין להבין שכונה, להכיר אותה ולקלוט את הוייב שלה, טוב לו שיבקר בגינה המקומית. אצלנו, למשל, קל מאוד להבחין בדומיננטיות של משפחות צעירות, שהחליטו לטפל באופן אישי באיום הדמוגרפי, והמראה של צעירונת בהיריון, עם תינוק במנשא, עוד אחד מנמנם בעגלה, ושניים שדוחפים בתור לסולם, הוא שכיח עד פיהוק.
בניגוד לגינות דומות בתל אביב, הריח השולט באזור הספסלים איננו עשן הקנאביס, אלא תחמוצת החיתול, ובניגוד לשכונות קודמות שגרתי בהן, שם הייתי צריך לבצע בדיקה יסודית בכל מתקן לפני שאני משחרר את הילדים, כאן אני די שקט.
חוץ ממשפחות וטף יש תמיד גם כמה קשישים חביבים מבית האבות הסמוך, בעלי כלבים שמתגודדים בחבורות ונערים שמתרברבים בצעצוע חדש.
• • •
הקטטה פרצה פתאום. כשאתה מתבונן מהצד, קטטות תמיד פורצות פתאום. כאילו משום מקום. שני הנערים שעמדו במוקד הסערה טענו את עצמם מ־0 ל־100 בתוך שניות, וכל הקשור לקבלת החלטות עבר ממש באותו זמן מ־100 ל־0. זה כאילו התחיל בצחוק, אבל קשה להאמין שזה באמת היה משום מקום.
היתה שם חבילה רדומה שקיננה במעמקים ורק המתינה לשריקה. לך תדע מה היתה השריקה, אבל בתוך רגע קפצו לאחור אימהות מבוהלות. הורים מיהרו להרחיק את העוללים. צעקות. ובמרכז כל זה פנים אדומים מזעם, עיניים שיכולות להרוג וקללות ממיטב הרפרטואר המקומי.
מה יהיה באמת עם הקללות האלה? ואיך נסביר את העובדה שבניגוד לכל היתר - ביגוד, שפה, תספורת, מוזיקה אביזרים, עולם ומלואו - רק הקללות נשארו אותן קללות, כמו בשנות ה־70 המוקדמות וכמו מאומה לא קרה.
יש סמארטוש, ופייסוש ואינסטוש. לכל ילד אהבל יש רחפן, אופניים חשמליים, קורקינט סולארי וסקייטבורד אוטונומי, אבל הקטטות עדיין נפתחות באותן קללות אמאש'ך גינקולוגיות. אם נאמר את האמת, הן גם נוטות להסתיים ממש כמו פעם.
בלי לגלוש ליותר מדי דעות קדומות, אזכיר כאן שגדלתי בבת ים. התופעה מוכרת לי טוב טוב, ואין לי שום נוסטלגיה. המון שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה הייתי עד להתלקחות כזאת, והתפלאתי לגלות כמה הכל עדיין טרי אצלי.
איור: עציון גואל
כל מה שעניין אותי באותו רגע זה ששום דבר שעומד כנראה לקרות לא יקרה לעיני הילדים שלי. אני חושב שזה מה שעניין גם את היתר. לא רוצים מכות בשכונה שלנו. לא רוצים שהילדים ייחשפו לאלימות. וגם לא לאוצר המילים שמתלווה לזה מאז ומעולם.
לא חשבתי יותר מדי. קפצתי אל האחד שנראה לי יותר חזק וניסיתי להרחיק אותו. לא לדבר אליו מלמעלה. לא להכאיב. להיות חזק אבל לא תוקפני. לחפש את המבט שלו שברגעים האלה הפך לשני סדקים אדומים שלא מסוגלים לקלוט מידע מעבר לשבריר השנייה הקרוב.
מישהו אחר עשה אותו דבר עם השני, ומעניין לציין ששניהם מלמלו פחות או יותר אותן מילים. "תעזוב אותי", הם התנשפו על גבול הצווחה, "תעזוב אותי! אנחנו חברים! זה רק משחק". שניהם התעקשו לספר שהם חברים, רק כדי שנניח להם למעוך אחד לשני את הפנים.
בינתיים ראיתי שהשני הצליח להיחלץ ורץ אל מאחורי הבניין. היה ברור שהוא רץ להביא משהו. היה ברור מה הוא הולך להביא. מדהים באיזו קלות אנשים ששים לזרוק את החיים שלהם לעזאזל. ובשביל מה.
בשלב הזה התחילו אנשים להרים טלפונים למשטרה. פה ושם אמרו לי שכדאי להיזהר, אבל המילה משטרה עשתה משהו, ובסופו של דבר הצלחנו להרחיק אותם זה מזה, ובעיקר מהילדים שלנו. אני מקווה בשבילם שהם לא המשיכו את זה במקום אחר.
אבל זה עדיין לא סוף הסיפור.
• • •
שעה לאחר מכן, כשאני במקלחת, נפל פתאום החשמל. אחרי שתיים־שלוש בדיקות הבנתי שזה כנראה ארון החשמל שבחוץ. יש מעט מאוד פינוקים כמו לצאת לחדר המדרגות בחלוק הרחצה הישן, שכבר מזמן איבד את זה, רגליים רטובות ושמפו בשיער, ולחפש מה קפץ בארון החשמל המאובק.
בעוד אני נושא תפילה לאלוהי הטעם הטוב, שיחסוך ממני מבטים מגחכים, קפצה לפתע אשתי. רגע - אמרה העוכרת - אולי זאת מלכודת! היא נתנה בי את מבט חיים הכט שהיא מבצעת כל כך טוב: אולי, רק אולי, אבל תחשוב טוב טוב לפני שאתה יוצא. יש מצב שאחד משני האלה הפיל את החשמל כדי שתצא מהבית ותיפול לו לידיים. אולי הוא קרא לאחיו הגדול שבדיוק הורידו לו שליש?
איך בדיוק? - ניסיתי להתגונן - איך את מסבירה את העובדה שאת, שגדלת בגן העדן של בתי הילדים בקיבוץ, הצלחת להגיע לתסריט כל כך פלילי, ואני, שגדלתי בשכונת רמת יוסף, מתכוון לצאת החוצה עם החלוק והקצף בשיער ולסדר את הפיוז?
אבל לשבריר אחד של שנייה חשבתי שאולי באמת. ואם דברים כאלה בכלל עולים על הדעת, אז זה מן הסתם אומר משהו, לא? ושאם אני יוצא מזה בשלום, אז אולי באמת כדאי לברך הגומל.
ברכת הגומל היא עניין מרתק. אמורים לברך הגומל על מצבים שבהם כמעט קרה דבר נורא. אבל מהפרספקטיבה האלוהית־כביכול אין בכלל דבר כזה "כמעט". מבחינתו, יתברך, אי אפשר לומר שיפן כמעט ניצחה את בלגיה. ואי אפשר לומר שכמעט כיסחו לי את הצורה.
אז על מה בדיוק מברכים הגומל? ואם זה כל כך סובייקטיבי, מתי בכלל ברכת הגומל עלולה להתברר כברכה לבטלה?
הרהורים פילוסופיים מהסוג הזה המשיכו ללוות אותי אל תוך השבת, אבל בסוף ויתרתי על הגומל, פשוט כי החלטתי שאני לא מוכן לעשות מזה דרמה.
זאת השכונה שלי. זאת הגינה שבה הם מתנדנדים ומתגלצ'ים ומשחקים בכדור. ואם פתאום חבורת נערים מתחילה להידלק, טוב שיש בסביבה מישהו שעוד זוכר איך מפרידים.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו