1. יש סברה לא מדעית שטוענת שהמונדיאל האהוב והזכור ביותר על בני האדם הוא זה שהתרחש כשהיו בני 13-9, גיל שבו קרקע הזיכרון היא הפורייה ביותר לגדל רומנטיקה ספורטיבית, לעצב נרטיב של רעים וטובים וליצור הזדהות שתלווה אותנו לאורך חיינו. כי נוסטלגיה היא שילוב של איפור שמכסה את צלקות העבר ודבק שמחזיק את האהבות שאנו נאחזים בהן בהווה.
והנה מגיע מונדיאל 2018 והופך את כולנו, בכל גיל ומין, לבני 13-9. התחושה היא שאנחנו צופים באירוע מכונן, אדיר ובלתי נשכח, למרות שאנחנו עדיין עומדים לפני שלבי הנוקאאוט שלו (שם הדרמה גוברת בגלל הצורך בהדחה).
מונדיאל 2018 הוא מועמד ודאי להיות זה שיחליף בזיכרון שלנו את המונדיאל האהוב מהילדות. איכות המשחקים והדרמות הספורטיביות; ההיכרות האינטימית עם שחקנים תודות לרשתות החברתיות; ההצלחה של גופי השידור להעביר את האירועים מסביב; האווירה ביציעים שמצליחה לחדור דרך מסכי הטלוויזיה; תחושת הצדק והדרמה שניתנת לצופה תודות ל־VAR; ההקשרים הפוליטיים והצחוקים בקבוצות הווטסאפ; כל אלו יוצרים עניין, מתח, ריגוש וזיכרון קולקטיבי שמלווה את כולנו. מונדיאל היסטורי עוד לפני שהוא הסתיים.
מראדונה. לראות אותו זה גם חלק מהחוויה // צילום: אי.אף.פי
2. מרביתנו חווים את המונדיאל דרך הטלוויזיה והרשתות החברתיות. מאז המצאת תפקיד הפרשן יש טרוניות של צופים, המלוות בוויכוחים על מה בעצם תפקידו. נדמה שהתשובה פשוטה, אבל היישום שלה מורכב: לתווך את המשחק לצופה הסביר, לזהות ולהעביר מורכבות של המשחק לצופה שמבין יותר, ולהיות דמות משעשת שלא לוקחת את עצמה ברצינות.
במונדיאל הזה אנחנו שוב נוכחים לדעת שמאמני הכדורגל בישראל - גם אם הם ידענים גדולים של המשחק, גם אם זכו בתארים או אימנו את הנבחרת - לא מסוגלים להעביר את הידע שלהם, אם אכן יש כזה. הם נופלים לקלישאות שחוקות ומשעממות שלא מקדמות את השידור וגורמות לאוזניים של הצופה הסביר לפהק משעמום - שוב "לא הופיעו היום", "אנרגיות", "נמצאים בלחץ", "השתלטו על מרכז השדה" ו"חסרה רגל מסיימת". יוצאי דופן בעניין הזה הם עיתונאי הכדורגל המצוין עמית לוינטל, שמצליח לתווך את המשחק בצורה מקורית ומעניינת, ואשרת עיני שנותנת פתרונות טקטיים הולמים.
טל בנין כל כך מלא בעצמו, שאפשר לראות מבעד לחוסר חוש ההומור שלו אגו עם רזולוציית 4K. אלי גוטמן גורם לתהייה איך הקלישאה הזו הפכה למאמן נבחרת, ואם זה מה ששחקני הנבחרת שמעו בתדרוכים הטקטיים, מה הפלא שהם נראו כמו מישהו שרודף אחרי אוטובוס שיצא הרגע מהתחנה? בוני גינזבורג, שאם היה VAR על פרשנות שלו השופט היה דופק את הראש במסך בניסיון להבין על מה הוא מקשקש, בטוח שככל שהוא ידבר בטון סמכותי יותר, כך לא ייצאו לו שטויות מהפה. דבר חלש בוני. כמו הפרשנות שלך. הצבתה של לי פלקון באולפן, בניסיון לתת מראית עין של שוויון מגדרי בפרשנות, מוכיחה שנשים יכולות להיות קלישאתיות כמו גברים, והשתיקה המביכה באולפן בסוף כל משפט שלה לא עושה כבוד להעדפה מתקנת.
ישראלים אתמול במוסקבה. נפקדים אבל תמיד נוכחים // צילום: אי.אף.פי
3. כדי להשלים את החוויה, המונדיאל הזה מקבל חיזוק בדמות הממים שנשלחים בווטסאפ, הרשתות החברתיות שהפכו לפריט חובה בליווי כל משחק, קבוצות ההימורים שמכניסות עניין, וההתעסקות התמידית ברקע ביחסי ישראל, היהודים ואומות העולם במונדיאל. שוב אנחנו נדחפים כדי לקבל מקום קטן בעולם הזה, נפקדים מהאירוע אבל תמיד נוכחים. שלא ייגמר לעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
