כבר בכיתה א' הכרתי בעובדה שהמוות אורב לנו בפינה, ושכולנו מוצר עם תוקף מוגבל. זה קרה בעקבות רצף מקרים טרגיים שנחתו עלי: צביקה, הצב שלי, ברח מקופסת הנעליים וכעבור שבוע נמצא דרוס; חשופית שדרכתי עליה בטעות הפכה לחלק מהריצוף; ובהמשך אותה שנה, אנשים שאהבתי נפטרו בשיבה טובה או עזבו את עולמנו בטרם עת ובלי לבקש רשות. עוד כנער אני זוכר את עצמי נבוך בהגיעי לשבעה. המבוכה שתקפה אותי אז מאפיינת אותי גם היום: בקטע הזה של "לבוא לנחם" אני עדיין מבולבל, הססן וקצת חסר אונים. ביקור בשבעה הוא אירוע מאוד ייחודי. אין יכולת לתכנן מראש, לעולם לא תדע את מי תפגוש, אין זמן מוגדר לביקורים אבל יש רק שבוע, אי אפשר לבוא עם החבר'ה, ולא מקובל להביא ילדים. לא ברור אם יהיה מקום לשבת, אך מובטח שיהיה משהו לכרסם. אי אפשר לדעת אם האווירה תהיה כבדה או משעשעת, כמה זמן רצוי להישאר, כמה מותר לאכול, וליד מי כדאי לשבת. בקיצור, כמו תוכנית הגרעין האיראנית, גם כאן, רב הנסתר על הגלוי. לא מזמן ביקרתי בשבעה חבר שאביו נפטר בגיל 92. גיל מכובד לכל הדעות, או כפי שאבי, ייבדל לחיים ארוכים, נוהג לומר: "אם הוא הגיע לגיל הזה כנראה המינקת לא חנקה אותו". הדבר הראשון שהטריד אותי כבר בדרך היה אם אני לבוש באופן ראוי. היה יום חם, והייתי לבוש במכנסי ברמודה, כפכפי אצבע וכובע מצחייה. הביקור סגר לי חור של שעתיים באמצע היום, ולא היה שום סיכוי שאסע עד הבית להחליף בגדים. מבחינת כיפה הייתי מסודר. בתא הכפפות יש לי תמיד כיפות משלושה סוגים: שחורה להלוויות, לשבעה או לכנסים פתאומיים של ש"ס, לבנה לבריתות ולשמחות לא צפויות, וסרוגה שמתאימה לכל - חתונות, הלוויות, מסיבות של בני עקיבא, הנחת אבן פינה להתנחלות חדשה, פגישה עם קובי אריאלי ומופע של אוף שימחעס. כשנכנסתי לבית האבלים תהיתי מה אומר לחבר שלי. מדובר בפרחח מתבגר וציניקן, והאמירות השבלוניות בסגנון "משתתף בצערך", "שלא תדעו עוד צער" ו"הצטערתי לשמוע" ממש לא התאימו. הסתפקתי ב"מה העניינים" קצר ובטפיחה קלה על השכם. נכון שאני משתתף בצערו, ואשמח שלא יידע עוד צער, אבל כפי שנראה הסלון בביתו לא היה מדובר בצער גדול במיוחד. האבא שנפטר שרד חמש מלחמות, נהנה מכל רגע בחייו ומת בשנתו אחרי לילה במועדון הפיקוקס. ליד המיטה נמצאו כמה בקבוקי בירה ריקים, סלייס פיצה, קופסת מרלבורו וחפיסת ויאגרה. הוא אמנם התאלמן לפני הרבה שנים, אבל מצעד החתיכות לדירה שלו לא היה מבייש את חפר מ"רמזור". הוא גם חשב על עתיד המשפחה והשאיר אחריו שתי דירות בתל אביב, ואפילו פנסיה על הכיפאק. החבר שלי, שתמיד התלונן שאין לו אחים ואמא, הבין בפעם הראשונה את היתרון במצב והיה די מבסוט שהוא לא צריך להתחלק עם אף אחד. לפני שבחרתי היכן להתיישב פתחתי בקפה ובורקס. לא טוב לשבת רעב. החדר צפוף, והאנשים שיושבים לצידך עלולים לשמוע את הבטן שלך מקרקרת. התלבטתי ליד מי לשבת. אם אשב ליד חברים שאני מכיר, לא עשיתי כלום. זאת לא מסיבה, ואת הסיפורים שלהם שמעתי מיליון פעמים. בשבעה אתה חייב להיות פרודוקטיבי ולתת מעצמך את המקסימום, להיות עצוב בשביל המתים, אבל משעשע בשביל החיים. חשוב להיות רגיש למעמד, לקמץ ברכילות ולהיזהר בהשמצות, כי אין לך מושג מי שומע. והכי חשוב זה לתת זמן איכות מנחם למישהו מבני המשפחה - אחרת, למה באת? שלא כמו בחתונות שבהן מושיבים אותך בשולחן "העזובים" עם אנשים לא מוכרים, בשבעה יש קצת יותר אופציות. התלבטתי בין הקשישה שנלחמה בפיסטוקים עם שיניים תותבות לבין הדודה שסיפרה על המלפפונים החמוצים שהז"ל ידע להכין. בסוף התיישבתי ליד אחיו הצעיר של המנוח, שחפר לי חזק על פוליטיקה ועל הבחירות המתקרבות, והכריז שהוא מעדיף את בגין על רבין. מתצפיות של שנים הגעתי למסקנה שאורך הביקור המומלץ בשבעה הוא 40 דקות. התקפלות מוקדמת עלולה להעליב מישהו ולהוביל אותך לביקור נוסף בתור פיצוי, ואילו נוכחות מוגזמת עלולה למתג אותך כנודניק שלא יודע מתי ללכת. אני תמיד נזהר מביקורי בוקר דלי מבקרים, למרות נוחות החניה. בבוקר התחלופה דלילה וקשה להתחפף בתירוץ של "אני מפנה את הכיסא לאנשים שהגיעו". תפילות עשויות להשאיר אותך במקום עוד שעה כמו כלום. לכן, אם אתה לחוץ בזמן, כדאי שתתחפף דקה לפני שהדוד נעמד בזווית של "מחפש מניין". 40 הדקות שלי עמדו להסתיים. בדרך החוצה הכנתי לי צלחת פלסטיק עם ירקות חתוכים, שביניהם החבאתי גם פשטידת ברוקולי. אסור להיות חזיר בשבעה, אבל גם לא פראייר. שיגידו תודה שאני לא כמו החבר שלי שאבי, שמגיע לשבעה בערב כי מגישים ארוחה מלאה. נפרדתי מהמשפחה וחזרתי לשיגרת יומי, טרוד במחשבות שפוקדות אותי אחרי כל שבעה. המוות לא ממש מצחיק, אבל אין מה לעשות, זו דרכו של עולם. כולנו יודעים שהמסיבה הזאת תסתיים מתישהו, ולכן צריך לנצל כל רגע, לאהוב וליהנות ממה שיש לעולם הזה להציע. בשורה התחתונה למדתי שאם תדבק בחיים מספיק, בסוף גם תצליח לשבור פיסטוק עם שיניים תותבות. לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com
