ביקור בצד האפל

התלבטות גדולה עמדה בפניי אם לקנות כרטיס למופע של רוג'ר ווטרס. זה לא היה המחיר היקר (164 יורו), ולא החדווה המוזיקלית הדועכת אצל האמן הוותיק, שהתבטאה באלבומו האחרון, שסובל מבנאליות. הקונפליקט המרכזי סביב המופע היה מהותי וקיומי יותר. דומה שהשם שנלווה לסיבוב ההופעות של ווטרס, "אנחנו+הם" - כשם הלהיט הגדול של פינק פלויד - תיאר בדיוק את המצב עבורי: ווטרס מעמיד את עצמו בעשור האחרון בעמדת אופוזיציה חריפה לכל קיום ישראלי. הוא אויב מדיניות החוץ מספר אחת שלנו. אז למה שאפקוד יציע שאני לא רצוי בו?

אבל הסקרנות הרגה את החתול: ביקשתי לראות אם רוג'ר ווטרס האמן הוא אדם שונה מרוג'ר ווטרס שליח ה־BDS. לבדוק אם המופע שלו נאמן לאמנות, או שמא מתקיים לצורך אינטרס פוליטי צר ומקובע. רציתי להבין את חידת האמן שהופיע בישראל בשדה החומוס של נווה שלום בקיץ 2006 - ומאז לא מפסיק להוציא את דיבתה רעה. וכך מצאתי את עצמי בקלן שבגרמניה בערב יום שני שעבר, כשלהקת הקאברים שנעה איתו בדרכים התייצבה בארנה המקומית.

למרות המחיר הגבוה של המופע, 20 אלף המקומות באולם התמלאו כבר דקות ארוכות לפני המופע. ממוצע הגילים של הקהל עמד על אזור ה־50 - קהל מקומי, לבן, שמרן ונאמן לאמן, אף על פי שפה ושם צץ גם איזה פרצוף צעיר שהגיע להאזין לקלאסיקות העל־זמניות של פינק פלויד. 

הסט־ליסט של ווטרס מורכב ברובו מהחומרים הגדולים של פינק פלויד, ופחות מהקריירה העצמאית והלא מוצלחת שלו. המופע עצמו מחולק לשני חלקים, נוכח העובדה שווטרס זקוק למנוחה, נוכח גילו המתקדם (75) והעובדה שהוא נע על הבמה בכבדות וממעט לשיר. הלהקה המצוינת שסביבו עושה עבורו את רוב העבודה, וכבר מן האות הראשון בערב היה אפשר להבחין שהמוזיקה היא לא לב העניין עבור ווטרס. אז מה כן? דף המסרים הפוליטי, שמלא בתוכני שנאה והסתה, שעימם הוא הגיע מהבית. רובם, אגב, כתובים ברמה נמוכה - בין תיכוניסט נלהב ובור לבין טוקבקיסט בוטה.

הפליט שכח מהפליטים

ההופעה של ווטרס, מבחינת האמצעים החזותיים שלה, מיושנת למדי ולא מתכתבת עם מה שמתרחש כרגע בעולם הופעות המוזיקה. השימוש המוגזם בלייזרים, שיצאו זה מכבר מהאופנה, הוא דוגמה אחת לכך. הסרטונים שרצים על המסך הם משנות ה־80, השנים הגדולות של פינק פלויד, ועושים את העבודה בעיקר לחובבי הנוסטלגיה. הלהיטים מושמעים בזה אחר זה במשך 14 הקטעים של החלק הראשון במופע: "Wish You Were Here", "The Great Gig in the Sky", והם מספיקים כדי לרצות את הקהל המנומנם. 

ווטרס, לבוש בחולצה ובמכנסיים שחורים החושפים גוף כפוף, מרבה לנופף בידיים ולהלך על הבמה. כשהוא מבצע את השיר "הפליט האחרון" מאלבומו האחרון, אני נזכר בתגובה שהופיעה בעמוד ההופעה בפייסבוק, שאותה כתב פליט סורי המתגורר בקלן. "אתה מרבה לשיר שירים על פליטים ולהתייחס אליהם", פנה הסורי לווטרס, "אבל כרטיסים מוזלים לפליטים אתה לא מציע. ניסינו לפנות אליך דרך ההפקה, אבל עד עתה לא קיבלנו תשובה". 

כל מי שעומד לצד ישראל נמצא על הכוונת // צילום: אי.אף.פי

שני הקטעים האחרונים בחלק הראשון הם שני קטעי "עוד אבן בחומה" המפורסם. את תפקיד התלמידים בקליפ האלמותי מגלמים הפעם ילדים מבית הספר המקומי בקלן. הם עולים לבמה לבושים בסרבלים כתומים של דאעש, כשלראשם כיסוי שחור, ונעמדים לצד ווטרס. רגע לפני שראשם "נערף", הם מסירים את המסכות והפלייבק מזמר שהם לא צריכים עוד חינוך, ושהמורים שלהם הם עוד לבנה בחומה. הילדים - רובם בני 10 - ממשיכים לצעוד עם הסרבלים הכתומים; זו פרובוקציה ראשונה אבל כנראה הכי פחות טיפשית מאלו שצפויות לקהל בהמשך המופע. בסיום השיר ווטרס מודה לילדים ומסביר שהם הספיקו לבצע בקושי חזרה אחרת בצהריים: "תהיו גאים בילדים שלכם", הוא זועק למיקרופון, והקהל הגרמני מריע, ואז הגיעה ההפסקה.

אוטומט, בלי לנמק

כשווטרס מאחורי הקלעים, אני מצטער שלא הגעתי עם מחברת ועיפרון, כדי לרשום את ההוראות לחיים ששוגרו אלי מהמסכים. המילה RESIST - התנגדו - הופיעה בכל מיני גרסאות. בהתחלה ווטרס מבקש מהקהל - שבסך הכל הגיע להופעת רוק - להתנגד לאנטישמיות באופן כללי. אחר כך, בעודנו לוגמים מהבירה, מבקשים מאיתנו "להתנגד לאנטישמיות הישראלית". כן, מה שאתם קוראים. 

מד העצבים מתחיל לנסוק לאיטו, אבל המסך שמגיע אחרי כבר מגביר את הקצב: "כן, ישראל מפלה פלשתינים על בסיס של דת ואתניות". אחר כך הפנה ווטרס את חיציו לממשל האמריקני וכמובן לאויב נוסף שלו, מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק. למרבה האבסורד, ווטרס מתעלם מהתרומה האדירה של הרשת החברתית להפצת מסרי תנועת החרם על ישראל. בשבילו ההתנגדות היא אוטומטית, לא מנומקת. טוקבקיסט, כבר אמרנו. הצופים שמסביבי לא התרגשו יותר מדי מהתכנים שווטרס מנסה להציע. חלקם טענו שהם בסך הכל באו לשמוע מוזיקה, אבל חלק אחר הגיב באופן שנראה כי הפנים, ולו במקצת, את ההסתה שמוקרנת על המסך. 

ווטרס איבד את אביו כשהיה בן שנה (האב נהרג בשורות הצבא הבריטי בעת הנחיתה באיטליה במלחמת העולם השנייה), והחלל הזה הותיר בו צלקות ופרנויות לא מעטות, כך נראה. זה הגיע לכך שווטרס כבר התנער מטענות על אנטישמיות מצידו בכך ש"אביו נלחם כדי להגן על היהודים" - ראייה צרה ואינטרסנטית של המציאות. 

שורשי הרוע, הגזענות והתעוררות הלאומנות בגרמניה לא מפריעים כיום לווטרס, לפחות לפי המופע בשבוע שעבר. הוא מחמיא ומתחנף לקהל הגרמני, וכשהוא עוסק בישראל וביהודים הוא לא טורח להזכיר כי 20 אלף מיהודי קלן נרצחו בשואה. אבל למה לבוא על זה בטענות? הכסף של המופע שייך לגרמנים, ורוג'ר ווטרס יודע להתנהג בהתאם. כך היה גם כשהופיע בישראל לפני 12 שנה, ונהנה מכספו של המפיק שוקי וייס ושל הקהל הישראלי. את וייס מכנה היום ווטרס כ"תומך אפרטהייד". 

כל מי שתומך או עומד לצד ישראל נמצא על הכוונת של ווטרס, ולכן היה זה רק עניין של זמן עד שדמותו של דונלד טראמפ תצוץ במופע. חזיר ענק מרחף מעל הבמה ותמונות של נשיא ארה"ב מתנוססות בשלל סיטואציות נלעגות. השיא: טראמפ, בעיבוד אנימציה, מצדיע במועל יד. על המסכים באולם מתנוססת הכתובת "טראמפ הוא חזיר" (TRUMP IS A Schwein - בשילוב של אנגלית וגרמנית) והקהל המקומי, כמו במקרה של רוברט דה נירו, מריע באוטומטיות. 

כמו לאורך כל שנות הפעילות של פינק פלויד, במופע מככבות תמונות של מנהיגי העולם. את המרכז, איך לא, תופסים טראמפ ובנימין נתניהו. אבל גם אנגלה מרקל מגויסת למסע ההסתה, והקהל הגרמני שורק לה - או בעצם לו - בוז. השירים בחלק השני של המופע (כן, יש גם שירים) כוללים את "Brain Damage" ואת "Money", והאווירה היא של התנגדות מלאכותית. פרובוקציה בורגנית נוטפת שנאה. 

הכל בגלל מלכה

רגע לפני ההדרן, ווטרס, בצעד ששובר אפילו את שיאי הגיחוך שהוא עצמו קבע בהופעה, קושר עצמו בשלשלאות ונתלה בידיו במרכז הבמה. זו תמונה עצובה וגרוטסקית - זמר מבוגר צורח ונאנק, כשהוא קשור בחבלים. כמעט שכחנו שמדובר באדם שהונו מוערך ב־270 מיליון דולר, ושחי בבית מפואר בלונג איילנד. קשה להאמין לו כשהוא אומר שהוא כבול בעולם נוראי. 

אבל אם חשבתי שחזיתי בפארסת הרוק הגדולה בתבל, ווטרס שומר את השיא להדרן. לפני "Comfortably Numb" - שיר שכתב בצוותא עם דיוויד גילמור, שמוכיח כי גילמור ולא ווטרס היה הצלע המוכשרת והמוצלחת בלהקה, ווטרס, שעוד מספיק להקרין קליפים מרצועת עזה המופגזת, מבקש לסיים את השיעור החינוכי שהעניק לנו בשעה ו־45 הדקות האחרונות, ופוצח בנאום. 

"אני רוצה לספר על משהו מגוחך שקרה", הוא אומר, "כפי שאתם יודעים, ההופעה שלי קיבלה חסויות מכמה תחנות רדיו בגרמניה, אבל דווקא אצלכם בקלן - תחנת הרדיו המקומית לא נתנה חסות. אתם רוצים לדעת למה? הכל בגלל אישה אחת בשם מלכה גולדשטיין־וולף. היא שלחה מכתב לתחנת הרדיו המקומית ולעוד גופים בגרמניה, שבו היא טענה שאני אנטישמי ושונא יהודים".

"ההוראות" שהוקרנו על המסך במופע. "ישראל מפלה פלשתינים"

הקהל נבוך, ווטרס מתחיל לצחוק: "אני? שונא יהודים? אני אנטישמי? תבדקו לאורך כל הקריירה שלי ותראו שאין בי שום צד או דבר שמעיד על כך שאני שונא יהודים. להפך. אני טוען שכולנו נולדנו שווים, ושכל החיות שוות. למה שהחיה הישראלית תהיה שווה יותר מהחיה הפלשתינית? האם בגלל שאני חושב את זה אני אנטישמי? האם בשל כך אני שונא יהודים? תגידו לי אתם מה אתם חושבים". 

מחיאות כפיים מתונות פורצות מהקהל, אבל רוב האנשים מסביבי מביטים זה בזה במבוכה. ווטרס לא מרפה ועובר להטלת רפש: "אנשים כמו מלכה גולדשטיין־וולף עסוקים בלהרוס לי את הקריירה. אבל אני נאבק. זה מאבק לא קל, הוא יומיומי אבל אני נלחם בכל כוחותיי". 

את נאומו מסיים ווטרס בקריאה לאחריות אזרחית של באי ההופעה, ומבקש מהם לקרוא למנהיגי העולם שלא להפציץ אוכלוסייה אזרחית. מד הקלישאות כבר מזמן חצה את הקו האדום, אבל מאיים להתפוצץ לפני שהקהל מתפזר: אלפי פתיתי קונפטי נופלים מהשמיים ועליהם המילה "התנגדו" - RESIST. על המסך ממשיכה להופיע דמותו של מארק צוקרברג. ווטרס בוחר בו כמטרה האחרונה להסתה וממלמל על שליטתו של צוקרברג בעולם (רגע, צוקרברג יהודי, לא?), נוכח העובדה שהוא מרבה לחסום את הפוסטים מלאי השטנה שווטרס כותב. 

ואיזה מסכנים המפיקים

מעבר לעובדה שמדובר במופע מוזיקלי מאכזב, כמעט באווירת בית מרקחת או חדר ניתוח מרוב ניקיון בסאונד וחוסר חספוס שאפיין את להקת המקור של הבסיסט, מדהים לגלות עד כמה תכניו הפוליטיים של ווטרס רדודים ונובעים מבורות ומדעות קדומות. הוא קורא להתנגד לכל העולם, כולל כל העולם, ולא מסביר למה. 

קשה להבין איך אמנים בעולם לוקחים את רוג'ר ווטרס ברצינות, ועוד יותר קשה להבין איך יש ישראלים שבוחרים להפיץ את משנתו. אפשר לדבר על כיבוש, אפשר לענות לטענות על אפליה ועל גזענות - אבל האג'נדה של ווטרס בהופעה היא אנטישמית, ולכן אינה יכולה לגרור תגובה. היא מציפה שנאה מהירה, אמוציונלית, כזו שבגרמניה של שנות ה־30 היו מתחברים אליה בנקל. ביציאה מן המופע, במפגש עם הקהל הגרמני המבוגר, ניכר שווטרס עדיין מכהן ככהן מוזיקלי, גם אם התחושה הזו מתנדפת ברגע שנכנסים למכונית או לרכבת. ספק רב אם צופה אחד בקהל שינה את דעותיו הפוליטיות במהלך ההופעה. 

ובכל זאת, יש נזק למופע האבסורד הזה, והקורבנות התמידיים של ווטרס הם מפיקי ההופעות בישראל. קיץ 2018 עתיד להיות חלש למדי בגזרת שוק ההופעות הבינלאומיות, בטח ביחס למה שהתרגלנו אליו בשנים האחרונות שלאחר מבצע צוק איתן. 

"הלחמו באנטישמיות הישראלית". "ההוראות" שהוקרנו על המסך במופע

זאת ועוד, אמנים מפורסמים דוגמת סטינג, שכבר ביקר בישראל יותר מפעם אחת, או להקת פלורנס אנד דה מאשין, כבר הודיעו שווטרס וה־BDS הצליחו לשכנע אותם שלא להופיע בישראל. לטענת המפיקים הישראלים, רוב האמנים הללו משתמשים בווטרס כתירוץ כדי להימנע מהופעה לא־כלכלית, נוכח הלוגיסטיקה הכרוכה בביקור בישראל.

חשוב לציין שבמקביל לסיבוב של ווטרס בגרמניה, נערכו במדינה שלל הופעות של אמנים מצליחים יותר ממנו, ושם דווקא נרשמה נוכחות ישראלית גאה. במופע של פו פייטרס בהמבורג, זיהה סולן הלהקה דייב גרוהל דגל ישראל אצל אחת המעריצות, ומיהר להרים "לחיים" בעברית לעיני הקהל הגרמני; סולן להקת איירון מיידן הבריטי ברוס דיקנסון, הופיע בברלין בוולאד־בונה במתחם האולימפי, שבו התכנסה המפלגה הנאצית. "במקום שבו אנחנו נמצאים עמד איש עם שפם של צ'רלי צ'פלין שהלך מוזר ורצה לקחת חופש מאנשים", הוא זעק למיקרופון. הקהל הגרמני שאג בוז. 

ווטרס עצמו עבר מקלן למינכן, שם הופיע בסוף השבוע שעבר. אלא ששם הוא נתקל בהתנגדות. ראש העיר של מינכן, דיטר רייטר, צייץ לאחר המופע: "בעתיד האולם לא יושכר לווטרס בשל תמיכתו בקמפיין החרם וב-BDS. ווטרס אחראי על הצהרות אנטישמיות בלתי נסבלות. חשוב לי להבהיר כי התעמולה האנטישמית שלו אינה מתקבלת בברכה במינכן ולא תישאר ללא מענה".

ווטרס, אם כן, מצליח ליצור לעצמו השפעה בקרב קהל שבוי ואמנים מסוימים בלבד. ההתלבטות אם לדווח מהופעת השנאה שלו - נוכח רדידות טענותיו - הוכרעה לחיוב רק כדי לחשוף את הבלוף. המסקנה הבולטת שעימה יצאתי מההופעה של ווטרס בקלן היא פשוטה: כל מי שמתיימר לקחת את האיש הזה ברצינות, ולחלופין מאמין לו, טיפש לא פחות מווטרס עצמו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו