שני דורות של פרידמן ואוזי אחד

כששקלתי לנסוע לפראג להופעה של אוזי אוסבורן, החלטתי לקחת את הבן שלי, בן ה־11, שכל עניינו כדורגל, כדי שיחווה חוויית מטאל אמיתית.

"אוזי לא מת כבר?", שאל הילד שלי, והאמת שהוא לא היה רחוק מהמציאות. לא רק שאוזי אמור היה למות כבר כל כך הרבה פעמים, אלא שכל הז'אנר הזה גוסס כבר כמה שנים. רוק כבד, מטאל ובכלל מוזיקת גיטרות הן כיום חיות נדירות על סף הכחדה. אז מה עושה מישהו כמוני שכל כך אוהב את המוזיקה הזאת? מתעצב? מתייאש? בהחלט כן!

אבל רגע, אוזי עדיין לא מת, לפחות לא עד לכתיבת שורות אלה, ובואו נקווה שהוא לא ימות ויספיק להגיע להופיע בלייב פארק ראשל"צ ב־8 ביולי, כי אחרי שראיתי את ההופעה שלו בפראג בשבוע שעבר - בא לי לראות אותו שוב.

טל פרידמן // צילום: דניאל קמינסקי

"אתה יודע, ליאור, אני אוהב פסטיבלי רוק ומטאל כי זה דומה למשחקי כדורגל", הסברתי לילד בדרך להופעה בניסיון לחבר אותו לאירוע. איתנו צעדו אלפי אנשים עם חולצות שחורות שנושאות את סמל הלהקה האהובה עליהם. ממש כמו אוהדי כדורגל.

נכנסנו לארנה ביחד עם 40 אלף צ'כים. הופעת החימום היתה של Hollywood Vampires, הסופר גרופ של ג'וני דפ, אליס קופר וג'ו פרי. נשמע מבטיח אבל בפועל הם ביצעו קאברים, ונשמעו כמו עוד מופע שכבר ראיתי בפאבים בנהריה או ברמת ישי. קצת כמו הפרויקט של רביבו מבוורלי הילס.

אבל אז אוזי עלה לבמה והתחיל להפעיל את הקהל: "let the madness begin". והטירוף אכן התחיל. במשך שעתיים ו־40 דקות הקהל רקד, הרים ידיים וצעק "הי הי הי" לפי הנחיותיו של המאסטרו.

כשאוזי שר, הוא נשמע כמו ילד ששר במערכת הכריזה של האוטובוס בטיול השנתי. אבל גם בוב דילן נשמע כאילו ניסרו לו את מיתרי הקול, גם ניל יאנג נשמע כאילו הוא בלע גור חתולים, וגם מיק ג'אגר נשמע כאילו שהוא עומד לבלוע את המיקרופון. רוקיסטים צריכים בעיקר כריזמה ושירים טובים. השאר לא חשוב. ואכן רשימת השירים של המופע היתה מושלמת: הטובים בשיריו של אוזי בתוספת שלושה שירים מתקופת בלק סאבאת'. כל שיר נתמך ויזואלית (פירוטכניקה/תאורה/מסך) בצורה מדויקת, וכל שיר נגמר בהחשכה. סדר שעושה טוב להופעה.

ואז מגיעה הדילמה הקשה: מתי עושים פיפי בלי להפסיד כלום. המלצה שלי: תלכו בתחילת הסולו תופים. אתם תספיקו לחזור כדי לראות את הסוף שלו. אלא אם אתם חובבי תיפוף. במקרה הזה פשוט תתאפקו.

בשיר No More Tears אני מבחין בבני מתחיל לרקוד. אני זורח מאושר. נראה שהוא מתחבר. "נו, אתה אוהב?", אני שואל בחיוך גדול. "קר לי, אז אני פשוט זז כדי להתחמם", הוא עונה. אבל לא ויתרתי. בסוף ההופעה שאלתי שוב: "נו, נהנית?", והוא בחצי פה: "היה נחמד".

כעבור יומיים בארץ, שנינו נוסעים באוטו בדרך הביתה, אני מחפש מה לשמוע. "אבא", אומר ליאור, "אתה יכול לשים אוזי?"