לעולם בעקבות השמש

"לפני שנתיים אבא שלי, יחיאל, נפטר בפתאומיות בגיל 73", מספרת לי גלית גיאת בעיניים דומעות, כאילו זה קרה אתמול, "המערכות קרסו, אנחנו לא בדיוק יודעים למה כי לא הסכמנו לנתיחה אחרי המוות. הוא עבד כשומר בבניין מגורים לא רחוק מהבית שלנו, ופשוט קרס באמצע העבודה".

"אני הייתי באמצע הצגה", גיאת מנסה להציל בעזרת מפית שולחן את מה שנותר מהאיפור, "ידעתי שאבא לא מרגיש טוב ואמרתי לו שלא ילך לעבודה, שילך לרופא. בזמן שהתארגנתי להצגה הוא התקשר שוב. שאלתי אותו איך הוא מרגיש, והוא אמר שיהיה בסדר. בסוף ההצגה ראיתי המון שיחות שלא נענו ממספרים שאני לא מכירה, ולפני שהספקתי לחזור אליהם, קיבלתי את הטלפון. מישהו עם מבטא רוסי אמר לי, 'אני מצטער להודיע לך שאבא שלך נפטר', וזהו, ככה זה היה. 

"זה גמר אותי. לא יכולת למות כשאני אדע שאתה הולך למות, שהאחיות שלי יידעו? סבתא שלי נפטרה בגיל 92 מוקפת בכל החמולה, מהאחים שלה עד הנינים, מוות מושלם. תמיד חשבתי שאבא שלי יחיה הרבה יותר. היה אוהב חיים כמו שמעולם לא פגשתי. פריק של מוזיקה שהשמיע לי את כל הסגנונות. כשהייתי קטנה הוא היה שם לי טרנזיסטור במיטה, וככה הייתי נרגעת ונרדמת".

את עצמך היית פעם בסכנת חיים?

"כן, עברתי תאונת דרכים ביום ההולדת שלי, 20 ומשהו. יצאתי מצילומים בחינוכית ונהגתי הביתה. תוך כדי שאני מדברת עם חברה בדיבורית והיא אומרת לי 'מזל טוב', נכנסה בי משאית מהצד. הרנו קליאו הקטנה שלי עפה באוויר, התגלגלתי סיבוב מלא, 360 מעלות, ונחתי על השוליים של הכביש, צמודה לגדר ההפרדה. האוטו היה טוטאל לוסט - ואני יצאתי בנס. קיבלתי שריטה מאוד גדולה מחגורת הבטיחות, ושנים אחר כך סבלתי מכאבים בצוואר ובכתפיים, אבל זהו".

בעצם נולדת מחדש ביום ההולדת שלך.

"בדיוק. פינו אותי לבית חולים, ואחרי הבדיקות שלחו אותי הביתה. כשהגעתי להורים שלי התברר שמחכה לי שם צוות של גיא פינס עם לימוזינה. זו היתה הפתעה שהם הכינו לי עם החבר שלי דאז. לא היה להם מושג שעברתי תאונת דרכים, ולא יכולתי לקלקל את הכל. לקחו אותנו לטיסה בשמי הארץ, ויש לי בכלל פחד גבהים, והיינו צריכים לאכול פסיפלורה או משהו. קטע סוריאליסטי לגמרי".

אנחנו נפגשים במסעדה בשוק הפשפשים ביפו, אזור בילוי חביב עליה. למרות הקריירה הארוכה והראיונות הרבים שהעניקה, גיאת נרגשת: לראשונה בחייה, בגיל 46, היא מוציאה אלבום בכורה, "שירת לבבי" שמו. האלבום מבטא את אהבותיה המוסיקליות המגוונות, עם השפעות לטיניות, ספרדיות, ים־תיכוניות וערביות, מה שיוצר בסופו של דבר פסיפס ישראלי מאוד, שפונה לאמצע הדרך. 

כמי שלא יוצרת בעצמה ומתמקדת בבחירת שירים, היא בחרה יפה. שרה בספרדית או בתרגום ממנה (לורקה, סראט) ובערבית, ומצליחה להיות אישית ונוגעת, כשהיא משתפת פעולה עם פזמונאים כרחל שפירא ויוסי גיספן, מלחינים כאוהד חיטמן ואפילו ח"כ יוסי יונה. 

"אני חושבת שהגיע הרגע שלי. בפעם הראשונה אני עומדת מול קהל ומביאה משהו מהמקום האישי שלי", היא מספרת על האלבום שעליו החלה לעבוד לפני ארבע שנים ושינה כיוון בעקבות מות אביה. "את השירים אספתי לפני מותו", היא מסבירה, "אבל הקלטתי אותם אחריו. הם נוגעים במקומות השבירים שלי, ולכן אני נשמעת באלבום אדם הרבה יותר עצוב, דיכאוני ושבור לב ממה שאני באמת". 

למה זה קורה רק עכשיו?

"לפני 17 שנה עבדתי על אלבום גרסאות בעברית לקלאסיקות ספרדיות. הוא כבר היה מוכן מבחינת שירים, עיבודים וסקיצות, אבל עצרתי רגע לפני ההקלטות, לא רציתי. הרגשתי שזה לא זה. אולי האלבום הוא בכלל תוצר של משבר גיל ה־40 שלי. כבר אין לי הרבה זמן, עוד ארבע שנים אני בת 50, טווח החיים שלי מתקצר. הרי יש גבול לכמה אפשר לחיות. זה מדרבן אותי לעבוד יותר מהר. 

"בנוסף, האימהות וגידול הילדים נתנו לי הרבה ביטחון. אני נראית אחת עם ביטחון מאוד גדול, אבל כשאני שרה באלבום, אני מביאה את עצמי ולא מתחבאת מאחורי מסכות ותפקידים של תיאטרון".

מי זו גלית האמיתית שמאחורי המסכות?

"אישה סופר־פשוטה, מהשכונה, שלמדה והשכילה קצת מהחיים. אוהבת אדם, אוהבת אמנות ויצירה ואת המשפחה. לא מחפשת הרבה. הגעתי למקום בחיים שבו אין לי יותר שאלות איך אני רואה אותם".

הפשטות הזו, זה מה שקהל התחבר אליו?

"יכול להיות. בתקופה של 'שמש', כשזכיתי בכל הפרסים (ארבעה פרסי השחקנית הקומית ופרס אחד לשחקנית הדרמטית, בטקס מסך הזהב, א"נ) אמרו עלי שאני 'הישראלית האולטימטיבית'. כשחקנית על הבמה אני יוצאת מגדרי. שם מגיעים המופרעות והלכלוך שלי, אין לי הרבה רסן. אני חיה על זה. אם אין לי הופעה או הצגה במשך שבועיים - וזה לא קורה לי הרבה - נהיה לי לא טוב. אני צריכה לתת ליצירתיות שלי לצאת החוצה, להתפרע. מצד שני, האלבום מאוד לא כזה".

יש קהל שמחכה לראות אותך כזמרת נטו?

"כן. הופעתי עכשיו במרכז עינב והיה מלא. ביצעתי תשעה שירים מהאלבום, וזה עבד, הקהל התחבר. ב־24 ביוני אופיע בזאפה הרצליה ואארח את מירי מסיקה. לאורך השנים קהל היה מגיע לראות אותי בהצגות ומגלה שאני גם שרה. לא ידעו שאני זמרת".

וברדיו? חצי מהאלבום שלך לטיני, וזה כיום הז'אנר הכי מצליח.

"מה שמצליח ברדיו זה רגאטון ובצ'אטה קולומביאנית, והשירים שלי הם יותר ספרדיים. עובדה שברדיו זה לא קורה. אין לי שם קשרים. אני מזוהה כשחקנית וקשה לשכנע שאני גם זמרת. אין לי סבלנות להתמודד עם הגדרות ושישימו אותי בתוך קובייה. גם לא עשיתי את האלבום הזה כדי להצליח ברדיו. הוצאתי ממנו שלושה סינגלים, ואפילו לא בדקתי מה משמיעים וכמה. אני יודעת שביו־טיוב יש צפיות". 

לפלייליסט של גלגלצ לא הצליחה לחדור, אבל שניים משלושת הסינגלים שהוציאה, "קח אותי" ו"סלסולי כוכבים", זוכים להשמעות בתחנות התאגיד, רשת ג' ו־88.

את כועסת על הרדיו, על גלגלצ?

"לא, אבל יש בארץ המון סוגים של מוזיקה מדהימה, יוצרים נהדרים והרכבים מעולים, וברדיו יש כיום רגאטון או לטיני או פופ ים־תיכוני, כי זה עכשיו הדבר, וזהו. אי אפשר שהכל יהיה אותו דבר". 

ציפית שיפרגנו לך, שיעשו לך כבוד?

"לא ציפיתי לכלום. כבוד לא 'מגיע', או שנותנים לך או שלא. רציתי לעשות מוזיקה, להוציא אלבום, להגשים חלום. ניסיתי לעשות משהו איכותי, יפה ובעיניי מאוד ישראלי, שיש לו משקל ויכול להישאר לאורך זמן, בתקווה שעם הזמן הוא יחלחל והשירים האלה יקבלו את הכבוד שמגיע להם".

האלבום כולל גם את השיר "יא אומי", שיר של הזמרת היהודייה האלג'ירית לין מונטי. "הוא מוקדש לסבתא שלי ז"ל, דינה", אומרת גיאת, "אחרי שנרגעתי מהסלסה, חזרתי לפני כמה שנים למוזיקה הערבית והתחלתי לשמוע שירים וזמרים צפון־אפריקאיים. חלמתי לשיר בערבית ולמדתי איך. על אום כולת'ום למדתי מספר שנתנה לי רובי פורת־שובל. כבר ארבע שנים שאני מגלמת אותה על הבמה בהצגה הנושאת את שמה בתיאטרון יפו".

לא התלבטת אם להיכנס לנעליה?

"לא, כי האמנות בעיניי היא דבר מקודש. להפסיד כזו הזדמנות לגלם כזו אישה? אישה ששרה כמו שהיא שרה והובילה את עמה יחד עם המנהיגים המצרים? כאילו, מה אני, ילדה בת 3? חרמות על אמנים ערבים? נו, באמת. יש זמרת אלג'ירית מדהימה, סועאד מאסי, שהיא אנטי־ישראלית. אז מה, אני אפסיק לשמוע אותה? היא אנטי־ישראלית, אני יכולה גם להבין אותה, דעותיה שמורות איתה והיא לא חייבת לאהוב אותי כדי שאשמע את השירים שלה".

מה כן אפשר לעשות?

"לחבר את התרבויות, להבין איפה אנחנו חיים ולנקות את הפחד. הדברים במדינה שלנו הופכים להיות יותר ויותר קיצוניים, אבל אני לא אפסיק להאמין שאפשר. זה התפקיד שלי כאמנית, ליצור את החיבור. להגיד שהערבית, השפה והתרבות, היא לא האויב שלי, היא שייכת לסבא ולסבתא שלי.

"נכון שזה תמים ונאיבי, אבל אין דרך אחרת. להתלהם ולפחד זה לא בשבילי. אני גם פחות מפחדת כשאני שרה בערבית. אני רואה את האנשים כמות שהם. לכן אני גם לומדת ערבית".

יכול להיות שזה גם חלק מהתגאות מחודשת בתרבות המזרחית?

"יכול להיות. קורה פה עכשיו תהליך נפלא של מודעות, ויש רוח של חיפוש שורשים. את חטופי תימן והבלקן, למשל, כבר אי אפשר לטאטא ולשמור בארכיונים. הכל חייב לצאת החוצה כי יש אנשים שמודעים. אני לא חושבת שיש כעס, אלא שמים מראה ומזכירים שלא ישכחו מה שקרה פה". 

במשפחה של אביך היו חטיפות?

"ניסו. יש לי דוד ודודה, חיים ושושנה, תאומים, אח ואחות של אבא שלי. אחרי שהם נולדו, אחד מהם היה חולה ורצו לקחת אותו מסבתא שלי. היא שמעה שמועות שילדים נלקחו ולא חזרו וסירבה בתוקף, תודה לאל. אני לא חושבת שיש משפחה תימנית בלי סיפור של חטיפה או ניסיון חטיפה, וזה משהו שכמובן לא היו מדברים עליו. גילינו את זה רק בשנים האחרונות עקב היציאה לאור של כל הסיפור".

את מרגישה זעם של מזרחים כלפי אשכנזים?

"רגשות מתפרצים ותגובות אלימות יש בכל השיח ברשתות החברתיות, לא רק המזרחי. אין שום חמלה היום. הכל שחור ולבן, בלי אפור. זה בלתי נסבל. אני, תן לי אפור, תן לי אמצע, ולהיות יום אחד יותר כהה ויום שני יותר בהירה, כי על הקצוות אי אפשר לנהל באמת דיון". 

גם על היהדות יש ויכוחים. את מופיעה בשישי?

"לא, כבר שבע שנים. לא שומרת שבת כהלכתה, אבל אני לא הולכת לעבוד. יש קידוש, ארוחת ערב, באים חברים, יושבים ביחד, מבלים. רק אם יש איזו חפלה ערבית ב־12 בלילה, עם זמרת שאני אוהבת, יש מצב שאני אצא מהבית. הייתי רוצה שכולם ינוחו ביום שישי בערב, אבל גם שכל אחד יעשה מה שמתאים לו. הנה, בעלי עובד רוב ימי השישי, מנגן בהרכבים לטיניים לסוגיהם".

*  *  *

היא נולדה באוקטובר 1971 בגבעת שמואל. בתם הבכורה של יחיאל, יליד תימן, וכרמלה, ממוצא אלג'ירי. אחריה נולדו עוד שלוש אחיות: לבנת היא אמנית פלסטית שנשואה לגיא מר מלהקת הדג נחש, שהיה שותף להפקת אחד השירים באלבום; קארין היא מפיקה לשעבר בטלוויזיה, שהתמסרה לגידול ילדיה; ועינב היא במאית וצלמת וידאו, שיצרה את הקליפים לסינגלים של אחותה. 

"מגיל צעיר חלמתי להופיע על במה, לשיר, לשחק ולרקוד", מספרת גיאת, "ידעתי מילדות שזה מה שאני רוצה לעשות". כנערה, למדה בתיכון לאמנויות על שם תלמה ילין בגבעתיים. "העניין שלי ב'תלמה' היה שאני באתי מגבעת שמואל וכולם היו מצפון תל אביב או בנים של", היא אומרת, "אינטגרציה עד הסוף. הרגשתי לא שייכת, בשפה, בבגדים, בכוונות, בפתיחות. אני באתי מבית מזרחי, שהכביסה המלוכלכת נשארת בתוך הבית. אין דבר כזה לפתוח את הלב מול התלמידים בשיעור משחק או לספר דברים על אמי, שהיא קודש הקודשים, ועל החוויה הזו ביססתי בהמשך את הדמות של שרית מ'עניין של זמן'".

"מרוב עייפות הייתי נרדמת על הסט של 'שמש' בין סצנה לסצנה". גיאת // צילום: כפיר זיו

בצבא שירתה בלהקת פיקוד מרכז, לצד עידן אלתרמן, ושם גם הכירה את השחקן דדי זוהר, שאליו היתה צמודה במשך שמונה שנים. "במסגרת השירות בלהקה אפילו הצלחתי, ילדה טובה שכמוני, לשבת בכלא צבאי", היא מזכירה, "היתה תקופה שלא קיבלנו יחס הולם כחיילים. למשל, נסענו להופעות בשטחים ברכבים לא ממוגנים, העבידו אותנו בצורה מופרזת הרבה מעבר למה שמותר, עשו בנו מה שרצו, כמו בסרט 'הלהקה'. עד שסירבנו פקודה ולא הסכמנו להופיע. ראו בי ובדדי את מנהיגי המרד ונשפטנו לשבועיים בכלא צבאי. נכנסתי שם למצב נפשי קשה ואחרי חמישה ימים איקה זוהר, במאי הלהקה ואחיו של דדי, הצליח להוציא אותי משם". 

התפקיד הראשון שלה אחרי שחרורה היה בסרט הקולנוע "גיבורים קטלניים" של מנחם גולן - שבו גילמה מחבלת ערבייה. באותה תקופה גם לוהקה ללהיט הנעורים "עניין של זמן", לצד איילת זורר, אביב גפן ורבים אחרים, שם גילמה כאמור תלמידת תיכון שהזכירה לה את עצמה. "אני לא בקשר עם חבר'ה מתקופת 'עניין של זמן'", היא מודה בפשטות, "היחיד שהתחברתי איתו שם היה סער בדישי, שגם איתו הקשר לא נשמר. אין לי ממש חברים מהברנז'ה של האמנים והשחקנים. אני לא ברנז'אית".

*  *  *

שנות התשעים היו השנים של גיאת, עם תפקידים ראשיים בסדרות "כסף קטלני" ו"שמש" ופופולריות שיא, שהיא עצמה לא הצליחה ליהנות ממנה: "לא היה לי זמן להיות כוכבת או סלב. במשך ארבע שנים עבדתי בלי הפסקה כמו מטורפת. הצטלמתי ל'שמש' ול'כסף קטלני' ובמקביל עשיתי 35-30 הצגות של 'בוסתן ספרדי'. מרוב עייפות הייתי נרדמת על הסט של 'שמש' בין סצנה לסצנה". 

הדמות של אתי מ"שמש", שנהנית מביקוש גבוה ב־VOD, מלווה אותה עד היום. "אני חולה על 'שמש', ואם צביקה (הדר) מתקשר ואומרים שעושים סדרת המשך, אני באה בכיף, בטח", היא מבטיחה.

למה שלא תתארחי בהופעה של אליעד נחום?

"אני לא אבקש ממנו להתארח אצלו, אין סיכוי. אולי אציע לו להתארח אצלי. זה יותר קל לי לבקש, גם אם הוא יגיד, 'אחותי, לא מתאים לי'. אבל אני אוהבת שהדברים קורים בטבעיות ואז זה סופר־מגניב".

למרות שהיא כבר לא נושאת על גבה סדרה בפריים טיים, גיאת עובדת ללא הפסקה. קריירת הבמה שלה כוללת גם את מחזות הזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ו"המלך ואני", תפקיד ראשי ב"רמבטיקו", וכן את "נאסר א־דין" ו"חנות קטנה ומטריפה", מחזות זמר לילדים ופסטיגל.

בשני העשורים האחרונים היא מככבת בקלאסיקה "בוסתן ספרדי", שעדיין מוצגת בתיאטרון הבימה, לצד פורת־שובל ויעקב כהן. לאחרונה עלו השניים לכותרת, כאשר כהן איים לכאורה על שובל, לאחר שפנתה לקהל בסיום הצגה אחרת. 

"מאחורי הקלעים של 'בוסתן' זה לא יכול היה לקרות, אין סיכוי, שם אנחנו כמו משפחה", משוכנעת גיאת, "יכולה לקרות סיטואציה שכזאת אם יש שם משהו שהוא מעבר. זה בטח איזה קש ששבר איזשהו גב של איזשהו גמל, שהביא אותם למצב הזה. קשה לי להאמין שזה התפרץ בפתאומיות. 

"רובי ויעקב שניהם אנשים חזקים שמביאים לתיאטרון את עצמם, ותיאטרון זה דבר מאוד אמוציונלי. הם גם חברים הרבה שנים. היא היתה מסיעה אותו טרמפ הביתה אחרי הצגות כי הם גרים קרוב, לכן מפליא אותי שקרה כזה דבר, שזה התפוצץ. אני בטוחה שהקונפליקט הזה יירגע בקרוב".

בימים אלה היא משחקת בסדרה "סברי מרנן" בתפקיד לירי, אשת נדל"ן קרה ולא נחמדה שמעורבת בפרשיית שחיתות, דמות הפוכה לגמרי מאתי העממית. "אני אוהבת את הדמות של לירי כי יש בה הרבה בשר", אומרת גיאת, "בדיוק סיימנו לצלם את העונה החמישית ויש שם סצנות שעפתי עליהן. התחלתי בסיטקום וגם עכשיו אני בסיטקום, מה רע?"

מנגד, לאחרונה סירבה לגלם אישה שמתאהבת בגבר צעיר בסדרה חדשה, בטענה שהתפקיד מיני מדי. גיאת מסבירה: "יש לי שלושה ילדים בגילאי בית ספר. אני צריכה להתפשט בטלוויזיה או להתחרמן עם איזה שחקן על הסט, שכל עם ישראל יראה את זה ולמחרת יגידו לבן שלי בבית ספר, 'ראינו את אמא שלך השרמוטה?' לא. הילדים שלי לא צריכים לסבול בגללי. יש לי גם סצנות ב'כסף קטלני' שאם הילדים שלי יראו אותן היום, אני אתבאס. אני צריכה קודם כל לחשוב עליהם".

איפה תפס אותך קמפיין מי טו?

"הקמפיין המבורך הזה גרם לי למודעות, שבעקבותיה הבנתי שאולי היו מקרים של הטרדה בחיים שלי. פתאום אני שואלת את עצמי, אה, אם הוא הצמיד אותי מדי חזק, גם זה נחשב? התחלתי לחשוב מה זה בעצם אומר הטרדה מינית ולשחזר אחורה דברים. אבל אני אחת שלרוב עושה 'דליט' על העבר. אין לי סבלנות לחפור אחורה, ולכן אף פעם לא הלכתי לפסיכולוגית".

מה את כן זוכרת?

"סיטואציה כשהייתי בת 12 או 13, במודעות הראשונה של הגילוי המיני. הגיע לבקר אותנו קרוב משפחה מצרפת, שהיה יותר גדול ממני בכמה שנים ולא הפסיק ללכת אחריי. לכל מקום שהלכתי הוא הלך אחריי ודיבר צרפתית ולא הבנתי כלום. היה רגע שבו הוא התקרב אלי ושם עלי ידיים, נגע בי, לא זוכרת בדיוק איפה. באותו רגע ברחתי בספרינט לפרדס סמוך. אמא שלי חיפשה אותי ולא הבינה לאיפה נעלמתי. כשחזרתי סיפרתי לה מה קרה, ומאותו רגע הוא לא התקרב אלי".

וכשאת שומעת מה קורה במקצוע שלך?

"לא יודעת, לא הייתי שם. טוב שדברים יוצאים החוצה, טוב שמרפאים את הפצעים. למה שלגברים יהיה כוח על נשים צעירות ותמימות?"

את בעלה, המוזיקאי מרסלו זובר, הכירה בסצנת מועדוני הסלסה של שנות התשעים. "בכל יום חמישי הייתי שם עד ארבע בבוקר, ואפילו הלכתי ללמוד ספרדית כדי להבין על מה השירים. את מרסלו ראיתי בפעם הראשונה מנגן בחליל עם דויד ברוזה במופע זריחה במצדה. שבועיים אחר כך הוא הגיע לנגן במועדון שבו רקדתי. עד היום אנחנו מתווכחים מי התחיל עם מי.

"אנחנו יחד 19 שנה. הוא יהודי שנולד בבואנוס איירס ועלה ארצה מארגנטינה בגיל 24 ולמד באקדמיה למוזיקה בירושלים. הוריו נשארו שם. נסענו לארגנטינה כמה וכמה פעמים לבקר את המשפחה שלו. אני דוברת ספרדית, העיר שלי זו ברצלונה, אבל לא הייתי מסוגלת לגור בחו"ל. תרבותית אני שייכת לעולם הלטיני, הערבי, אבל אני לא יכולה בלי ישראל, אני שייכת לפה. אנחנו גרים מרחק שלושה רחובות מאמא שלי".

הם הורים לגבריאל (14), דוד (11) ועמליה (8). "שלושתם ירשו מאיתנו את הכישרון, אמנים עם נפש של אמן, אבל אני לא דוחפת אותם לכלום. נותנת להם חופש להיות מה שבא להם. הגדול בכיתה ח', לומד מבחירתו בכיתת תיאטרון. בסוף השנה הוא הביא מונולוג מתוך 'ביבר הזכוכית' וראית מולי שחקן שעומד וממלא את הבמה, עם דיקציה, עם הומור, נראה קול, חתיך. הוא גם עושה חיקויים. אבל אני לא דוחפת אותו לתחום הזה. אם הוא ירצה, הוא ילך".

*  *  *

לפגישה שלנו היא מגיעה בלבוש יומיומי של ג'ינס וטי־שירט ואיפור קליל, נראית צעירה בהרבה מכפי גילה. מזמינה קפה ואחריו מימוזה וסביצ'ה. כשחקנית אנרגטית, השיחה איתה מלווה בטון דיבור משתנה, בתנועות ידיים גדולות ובמחוות דרמטיות.

איך את שומרת על המראה שלך, עושה דיאטות?

"דיאטה זה לחלשים", היא צוחקת, "אני לא סובלת דיאטה. אני צמחונית ואוכלת מה שאני אוהבת, אבל מעט ולא עם העיניים. שותה כוס מים לפני האוכל וזה מרגיע את הצורך לבלוס. אנחנו אוכלים הרבה בבית, אני מבשלת כל הזמן. בהיריון האחרון העליתי 22 ק"ג וירדתי הכל. התחלתי לאכול נכון, עשיתי ניקויי גוף וחוקנים. אחרי שבוע של חוקנים וניקויי גוף בסדנה, שהשתתף בה גם דודו טופז, הורדתי שתי מידות בהיקפים. לא עושה כושר, הספורט שלי הוא יוגה.

"מגיל צעיר חלמתי להופיע על במה, לשיר, לשחק ולרקוד". עם אמה ואחיותיה 

"באופן כללי, אני חיה עם עצמי בשלום - למעט בשלושת החודשים הראשונים של שלושת ההריונות שלי. בשלושתם סבלתי מבחילות, מהקאות ומהורמונים שמשתוללים בלי שליטה. הייתי מגיעה לאמא שלי הביתה, נשכבת על הרצפה ואומרת לה שאני רוצה למות עכשיו. הייתי בדיכאון ממש, בפעם הראשונה בחיי. איבדתי שליטה על הגוף ועל התחושות והמחשבות שלי. כשהייתי בהיריון עם עמליה היה בדיוק 'עופרת יצוקה'. ישבתי מול הטלוויזיה במשך ימים, צפיתי בחדשות וחיסלתי ערימות של קרטיב לימון. התחברתי לכאב ולסבל של עצמי ולא יכולתי לעזוב את המסך, כי זה היה הדבר היחיד שהשכיח ממני את המצב שלי. בעלי אמר שאני לא נורמלית".

נורמלי או לא, גיאת גם לא מאמינה בתרופות: "אם אני חולה ולא צריכה לעבוד, אני שותה תה, מתמוטטת בשקט בבית ומחכה שהמחלה תעבור. רק אם אני צריכה לעבוד אני לוקחת אקמול".

ניתוחים פלסטיים עשית?

"כלום. נראה לך? אני מפחדת מזריקות. בגלל זה ילדתי שלושה ילדים בלי אפידורל ואני נמנעת מבוטוקס. צדי צרפתי אמר לי (מחקה אותו): 'גליתי, הניתוח שתצטרכי לעשות זה הרמת עפעפיים'. אז עוד מעט יגיע הרגע, ואני מקווה שאמצא את המנתח הנכון שיעשה לי הרמת עפעפיים עדינה ביותר, שלא ירגישו. פעם בחודש אני אצל קוסמטיקאית. מורחת כל בוקר וכל ערב שישה קרמים. הילדים שלי רואים אותי פתאום בבית עם מסכה שחורה או מסכת זהב על הפרצוף. אני גם מאמינה שהבמה שומרת אותנו צעירים, כי אנחנו עושים מה שאנחנו באמת הכי אוהבים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו