"גם בשירים שלו הוא היה נהג פרוע"

"'אסף דיין הוא גאון' כתבו שקד ומירון ב־1973 / ופרופסור ליבוביץ באותו רבעון קובע: 'כל בית בספרו הוא גורד שחקים / אין ספק שאסף הוא המילה האחרונה / בתהליך המזוין הזה של הבריאה'".

הציטוטים, המובאים מפיהם של חוקרי הספרות גרשם שלום ודן מירון ופרופ' ישעיהו ליבוביץ, הם המצאה מוחלטת - מתובלת בהומור עצמי - של אחד, אסי דיין. הם מופיעים בספר השירה החדש שלו, "משורר לשעבר מנסה לשחזר" (הוצאת אבן חושן), פואמה בעלת 13 חלקים שכתב דיין אי שם בערב המילניום (1999) - ורואה כעת אור לראשונה, ארבע שנים לאחר מותו בגיל 68. 

מי שכתב על הפואמה הוא המשורר רוני סומק, שנזכר באחרית הדבר במשחק סטנגה סוער שאליו הוזמן עם חבריו, כילד, על ידי אסי הנער. שערי המגרש, מספר סומק, הורכבו מהעתיקות שהיו שייכות למשה דיין ועמדו בחצר בית המשפחה בצהלה, ואסי שאג תוך כדי משחק "תבעטו בהורדוס! תבעטו בעמוד קורינתי!"

"גם בשיריו, אסי דיין הוא נהג פרוע", כותב סומק, "ולכן הערבוב היפה בין ת"ס אליוט לסנדי בר בפרסומת של מילקי, בין עזרא פאונד לתמונת ערוותה של מרילין מונרו".  

הפואמה של דיין חושפת פן לא מוכר של האיש שנדמה שכל יצירה ופעולה מצידו תועדו מכל זווית אפשרית - דיין המשורר. מי שאחראי לחשיפה הוא חברו של דיין, מפיק הקולנוע והסופר יורם כסלו, שהפיק את סרטיו "החיים על פי אגפא" ו"שמיכה חשמלית ושמה משה".

"פגשתי את אסי לראשונה כשהייתי עוזר במאי בסרט 'הינשוף', שבו שיחק בתפקיד הראשי - והפכנו לחברים", נזכר כסלו בראיון שנערך עימו בביתו בשכונת שפירא, "קצת אחרי זה הוא הביא לי את התסריט של 'החיים על פי אגפא', והכרחתי אותו לכתוב לפחות עוד 15 גרסאות. מה שצולם בסוף לא דמה לגרסה המקורית. 'אגפא' היה הצלחה מסחרית מטורפת בארץ ובעולם, ודווקא 'שמיכה חשמלית', שהיה הכי אהוב על אסי ועלי, לא הרוויח אגורה. כמות האנשים שראו אותו לא הספיקה למינימום ההכנסות כדי לתגמל גם את היוצרים".

את הסרטים הללו הפיק כסלו במסגרת חברת הפקות שפתח עם חברו הטוב, הבמאי רפי בוקאי ("אוונטי פופולו"). "החיבור עם רפי התחיל כשלמדנו יחד קולנוע באוניברסיטת תל אביב", הוא מספר, "אחרי הלימודים נסעתי לניו יורק, פגשתי שם במקרה את עמוס קינן והוא אמר לי 'לך תהיה שותף של בוקאי'. חזרתי לארץ ואמרתי לרפי 'החליטו בשבילנו שנהיה שותפים'. עשינו יחד הרבה דברים, וב־2003 האידיוט הלך ומת". 

כסלו מעיד כי "במותם, רפי ואסי גמרו לי את הקריירה הקולנועית. היום כבר הרבה פחות בא לי לעשות סרטים. מפיק צריך במאי טוב, וגם במאי קולנוע הוא אדם בודד, שצריך מפיק שילך איתו יד ביד כדי שלא ייאבד".

 

"זרוק אבל ממוקד"

הפואמה של דיין, שהלך לעולמו ב־1 במאי 2014 בגיל 68, נכתבה ונתפרה במידותיה עבור כסלו ב־1999, אז השתעשע המפיק ברעיון להקים הוצאת ספרים. "חשבתי על הוצאת 'טמיון', שפירושו ביוונית אוצר המלך, וכך כל ספר שיגיע אלי יירד לטמיון", הוא נזכר בחיוך, "אמרתי שזו תהיה הוצאה של המשוררים המקוללים, כמו רמבו, בודלר או בוקובסקי. כשאמרתי את זה לאסי העיניים שלו נדלקו, הוא אמר 'אני אכתוב!' ומייד ישב לעשות זאת".

למה הספר לא יצא כבר אז?

"שקעתי בדברים אחרים, וגם אסי... לא מיהרתי להוציא את השירים שלו כי פחדתי שהם יימוגו וייעלמו, קצת כמו שקרה ל'שמיכה חשמלית' או לספר שירים אחר שאסי הוציא ומכר ממנו אולי 30 עותקים. לאסי היה פחד מפרסום שירה, בעיקר אולי מתוך טראומה אישית שקשורה, איך לא, באביו. בצעירותו הוא כתב ספר שירה והראה אותו למשה דיין, שהעיף בספר מבט חטוף וזרק אותו הצידה תוך שהוא פולט 'קשקוש'". 

הוא רצה להיות משורר? היה מתוסכל מכך שלא הרבה לכתוב שירה?

"במובנים רבים הוא בהחלט חי כמו משורר - זרוק ומסטול מצד אחד, וחד וממוקד מצד שני. אגב, אסי כן כתב הרבה שירים לסרטים שביים, למשל 'שיר הפרחה' ב'שלאגר' או 'במקום הזה' ב'אגפא', שהם שירים נפלאים. אבל הוא החשיב את השירים הללו לכתיבה פונקציונלית, כלומר לצורכי הסרט, ולא לשירה - שהיתה בעיניו האמנות הנשגבת ביותר. 

"השירה היתה שיא היצירה עבורו, ואני מניח שהוא לא עסק בה יותר גם בגלל הטראומה מתגובת אביו לשירים שכתב, וגם כיוון שהיה אדם חסר ביטחון באופן כללי. הוא היה יכול להיות כוכב ענק בארה"ב, אבל ברח משם אחרי שב־1969 כיכב בסרט 'נאהבים לנצח' של ג'ון יוסטון, לצד בתו של הבמאי, אנג'ליקה יוסטון, שהיתה אז רק בת 16. לקראת יציאת הסרט התארח אסי בתוכנית הראיונות של אד סאליבן, ובאותו לילה פשוט עלה על מטוס לארץ בלי להודיע לאיש. זה היה חוסר הביטחון שלו". 

 

"קינאתי בכתיבה שלו". יורם כסלו עם ספרו של דיין // צילום: יהושע יוסף

 

מה הוא היה חושב על הוצאת הספר כיום לדעתך?

"מבחינת אסי, יצירה כמו ספר השירה הזה היא יותר חשובה מעשיית סרט, כמו ששירה היא אמנות גדולה יותר בעיניו מקולנוע או מספרות. הוא הרי היה שחקן מעולה ונחשב לאחד הטובים בארץ, אבל בעיניו זה היה כלום. כשחקן, הוא היה בא, עושה מה שאומרים - והולך. גם הסרטים שביים, כולל 'אגפא', היו עבורו רק 'בסדר', עבודה טובה, אבל לא אמנות. הסרטים היו הפתרון הפחות טוב, שהוא הלך עליו בגלל שלא כתב שירה". 

 

מקנא באיוואן איליץ'

אחד הנושאים הבולטים בפואמה הוא החזרה האובססיבית כמעט של אסי דיין, שהיה בן 54 בזמן הכתיבה, למוות בכלל ולמות המשורר - הוא דיין עצמו - בפרט. כשהוא כותב, למשל, "ואסור לי להחמיץ ולהקדים / את אי האמון שבו מותי יצוין בשתי שורות / בהן ידובר באפיזודה פיקנטית שחלפה פה ברעש..." -  נדמה שהוא אינו חדל מלצפות בכמיהה למותו הקרב ובא.

במקום אחר, שבו משלב דיין בין השירה לקולנוע, הוא כותב "בהבנה כי הגיבור, או טו טו, יצעד ויתרחק מן המצלמה / בעדשה רחבה שתרחיק ותקטין את הגיבור / עד שיבלע בלילה (או לקראת סופו)..." ובשורות אחרות הוא קובע כי "מה שמאפשר לי לנוח סוף סוף מכל עמלי / לחדול מן הגוף השלישי / ולפתוח בקריירה חדשה שבה / גופי הראשון והיחיד / ידווח כי מותי למשל / נעשה בתאום מלא עם חיי / בפגישה חשאית שבה נקבע / כי מותי וחיי / יפתחו בשתיקה כללית".

"אסי של שלהי 1999, אדם די צעיר למעשה, חש כי המשקל העצום שמטילים החיים על כתפיו אינו נסבל", אומר כסלו, "אחד משירי הפואמה עוסק בהתאבדות משוררים, ואסי מבהיר בו שהוא לא מתכוון לפעול אקטיבית לסיום חייו, אך עם זאת, האימה שהוא חש נוכח החיים אינה מרפה ממנו. הוא מקווה לסופו השלו של איוואן איליץ', גיבורו של טולסטוי, וכותב: 'ואז כמו איוואן איליץ' / אלחץ בחמימות את ידי האור / ואומר בנימוס: / 'תרשה לי לנחש... אתה המוות'"?

לשאלה האם דיין הרבה לדבר על המוות, או המתין לבואו, עונה כסלו כי "נפתלי אלטר, שהיה חבר טוב של אסי, אמר קצת אחרי מותו ש'באה מנוחה ליגע'. כל דבר היה מאבק עצום עבורו. אסי הרי היה פריבילגי, בן אצולה, ובכל זאת הכל הלך לו קשה. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם השיאים שאליהם הגיע, וזה גרם להרס עצמי עצום, שאני סבור שעבר אליו מאביו משה שאותו העריץ, אך גם חווה ממנו אכזבות עצומות. היו שם שורה של טרגדיות. בכל אופן, אם משה דיין היה קורא בצורה הוגנת את שיריו של אסי, הוא היה מקנא בבן שלו".

מה היית רוצה שיקרה עם הספר? 

"אומר לך משהו שהוא אולי בעייתי - אני חושב שהספר הוא ברמת 'כוכבים בחוץ' של אלתרמן או 'ברזים ערופי שפתיים' של דוד אבידן. יוצא דופן ברמתו. אסי העריץ את אבידן, ואני חושב שהוא לא פחות טוב ממנו ביכולת המילולית. אני גם כותב, ואין לתאר את הקנאה והשנאה שחשתי כלפי אסי על כל מה שהוא כותב: בלי התחכמויות ובלי שהכתיבה תיראה מאולצת.

"אני רוצה שהספר הזה יהיה כמו 'ארץ הישימון' של ת"ס אליוט או 'מלכוד 22' של ג'וזף הלר - קלאסיקה מיידית. קצת כמו מה שקרה עם 'אגפא'. אסי מציג בספר הזה פן אחר שלו, חדש ופחות מוכר, של משורר רציני שמוכיח יכולת ביטוי ושליטה לא צפויה במדיום. אני התייחסתי לאסי בחייו כמו אל משורר, והוא באמת חי כמו משורר, אולי כמו משורר מקולל. הספר צריך לדייק עבורו את המקום הנכון בתרבות הישראלית". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו