מפרק הקלישאות

אפשר לקרוא לה מהפכה בהסתדרות. אותו פרא אדם כתום ו־וולגרי, שאלון פנקס, נדב איל וחמי שלו סברו שהוא מדבר דברי הבל והנשים בורחות ממנו בסקרים, והוא מחסל מפלגה ותיקה ומפוארת. אותו דונלד טראמפ פורץ סדרי עולם וכנראה מקדם את עניין השלום. זה בכל אופן הרושם מפסגת סינגפור ולחיצות הידיים עם הדיקטטור של צפון קוריאה, קים ג'ונג־און.

יותר מכך. בניגוד לדעת אחדים, "מר טראמפ חושב שישראל היא בעלת ברית חכמה יותר וטובה יותר מגרמניה. הוא מקשיב לראש הממשלה בנימין נתניהו יותר משהוא מקשיב למרת מרקל. זאת משום שהוא חושב שהדרך התוקפנית שבה ישראל מגינה על האינטרס הלאומי שלה משקפת הבנה טובה יותר של סדרי עולם. טראמפ חושב ששיתוף פעולה עם ביבי נושא פירות פוליטיים מבית, ומחוץ - הסיוע שהוא מקבל מישראל אפקטיבי הרבה יותר ממה שהגרמנים מסוגלים להעניק". את הדברים כתב באמצע השבוע וולטר ראסל מיד ב"וול־סטריט ג'ורנל". מיד נחשב גם על ידי פרשני השמאל האמריקני לאחד המנתחים המוסמכים והאמינים במרחב התקשורתי־אקדמי בארה"ב.

כנראה הפעילות האדירה של צה"ל במרחב הסורי-לבנוני בחצי הראשון של השנה סייעה להורדת הפרופיל של האיראנים, ובעקיפין גם להישג של הנשיא טראמפ השבוע בסינגפור. רה"מ נתניהו, בכל מקרה, רואה בהערכה הזאת ציון גבוה בגיליון סוף השנה שלו, ונראה שהוא יעבור לשנה הבאה - ובבית ספרנו.

העולם הישן, שבו מרקל מקשיבה יותר לנשיא האמריקני אובאמה מאשר לראש ממשלת ישראל, עדיין רוחש. בכתבה שהתפרסמה השבוע ב"ניו יורקר" נטען כי הסיוט הפלשתיני שלפיו נתניהו יצליח לנעוץ טריז בין נסיכויות המפרץ לבין הפלשתינים - כנראה מתגשם. 

אבל בתוך ערימות המלל והאינפורמציה מתחבאת גם פסקה שרומזת אולי לפאניקה שאחזה בכמה מראשי המודיעין בתקופת העימות בין נתניהו לאובאמה: "פקידים אמריקנים וישראלים (אומרים) כי השימוש שעשתה ממשלה ישראלית ביכולות המודיעין שלה כדי להפעיל נשיא נבחר (טראמפ) נגד נשיא מכהן - הוא ללא תקדים. יתר על כן, טראמפ וצוותו נראו כמי שבוטחים במנהיג זר (נתניהו) ובמודיעין שלו יותר מאשר בנשיא ארה"ב ובסוכנויות המודיעין האמריקניות". מה שגלוי הוא שראשי המודיעין בדימוס בשתי הארצות מזעיקים את כל העולם נגד שני המנהיגים שהעזו לפעול בניגוד להמלצות מדינת העומק.

 

נשף המרקיזים מתפזר: אובאמה, ואפילו ג'ון פ. קנדי, לא הצליחו לחולל שינוי כי היו תלויים בעבודת מטה. טראמפ ופומפאו מתעלמים מחשיבות "הסדר העולמי", ולכן משיגים תוצאות

בצמרת המדינית־ביטחונית בישראל אהבו את מה שראו בסינגפור ואת התוצאות של מפגש הפסגה. "יש לכך השפעה חיובית ביותר בהקשר האיראני", אומר גורם מדיני בכיר. "זה גם מאותת לאירופים שהדרך שלהם לא עובדת, ושהפעלת לחץ והנכונות להפעיל לחץ ואיומים מביאות לתוצאות חיוביות". 

אם טראמפ יתנהג בוועידת נאט"ו הקרובה בצורה קצת יותר מנומסת מאשר בכינוס ה־G7, זה יועיל כדי לרתום גם את האירופאים לפרישה מהסכם הגרעין, ולבניית הסכם חלופי שיחסום לתמיד את השאיפות הגרעיניות של איראן. יציאת חברה כמו "פיג'ו" מאיראן חשובה יותר מהחלטות של מקרון.

מי שחולל את המפנה מול צפון קוריאה הוא קודם כל מייק פומפאו. מי הכיר אותו עד שטראמפ נבחר לנשיאות? מזכיר המדינה חולל את התפנית ההיסטורית בשתי ידיו. זהו שינוי מהפכני. ומתי התמנה פומפאו לתפקידו? רק לפני שישה שבועות. נדמה כי עבד על המשימה שש שנים. 

כפי שציין פרשן אחד, פומפאו אושר בסנאט ובמקום להוריד כמה כוסיות של בלאדי מרי, עלה מייד על מטוס ודילג בין בירות. הוא היה גם כאן. הוא היה גם שם. הוא עבד ופעל כדי להשיג תוצאה. לג'ון קרי לקח בערך שנתיים להשיג הסכם חלש ומחורר מול איראן.

היה קשה שלא לחשוב על בעלי תפקידים, בדרג הממשלתי ובדרג הממונה, במדינת ישראל. במקום שהם יעבדו ויפעלו לשינוי רדיקלי במצב שהם נועדו לטפל בו, אנחנו נכנסים להמתנה של שנתיים עד שהם ילמדו את תפקידם. ואז הפקידים שעובדים תחתם סופרים את הימים עד שתתחלף הממשלה, והם לא יצטרכו להזיז ישבן. ואם לא הפקידים הכפופים, אז בית המשפט דרוך כדי לבלום כל תזוזה. אבל בעיקר, אלו בעלי התפקידים עצמם שאין להם סדר יום ואינם יודעים איך להכניס את המערכת לפעולה.

בראש המערכת האמריקנית עומד אדם שמוכוון תוצאה. טראמפ מוכוון לפתרון בעיות ולא לשימור קלישאות כמו "הסדר העולמי שנקבע אחרי מלחמת העולם". השותפות לפתרון הבעיות בחלקים חשובים בעולם הן רוסיה וסין. פוטין ושי ג'ינפינג הם לא "נייס גייז". אבל מי שרוצה להשיג תוצאה צריך לפעול מולם, ולא להתאמץ להשיג הבנות עם פרזנטור כמו ג'סטין טרודו. 

האיחוד האירופי במתכונתו הישנה הוא מכשול. הוא לא שותף קונסטרוקטיבי בשלב זה לפתרון שתי הבעיות שמעיקות על המזרח התיכון ועל העולם: איראן המתפשטת ופרויקט הגרעין שלה; ובית החרושת לאנטישמיות שנקרא "הבעיה הפלשתינית". 

האם אירופה היא מה שהפרשנים קוראים "בעלות הברית המערביות" של ארה"ב? אירופה של אנגלה מרקל ועמנואל מקרון היא שותפה ואולי בעלת ברית עסקית של איראן. ולאחרונה היא הפכה לבעלת ברית של חמאס.

כך שייתכן שהזווית להסתכל על הסכם הפירוז הגרעיני המתגבש בחצי האי הקוריאני היא של היערכות מחדש של ארה"ב בעולם. טראמפ מעביר את מרכז הכובד הכלכלי והמדיני של מדינתו לעבר המזרח הרחוק, לדרום־מזרח אסיה. זה מה שהנשיא הקודם אובאמה דיבר עליו כל הזמן. אירופה - אאוט; המזרח התיכון לא חשוב; צריך להציב את רגל הציר בדרום־מזרח אסיה. אובאמה נכשל טוטלית, בעוד דווקא ישראל הצליחה לבצע את המעבר. 

טראמפ החזיר לאמריקה את המשמעות היסודית של המילה "דמוקרטיה". חלק מהאסון שהתהווה מול צפון קוריאה נובע גם מהתאבנות המשטר הדמוקרטי, שלמעשה פנה עורף לרצון העם. נשיאים מהדגם של אובאמה או אפילו ג'ון פ. קנדי לא היו מסוגלים להשיג את מה שטראמפ הצליח להשיג כבר בשנה וחצי הראשונות שלו. מפני שהם היו תלויים בעבודת מטה מקצוענית, כמו שאפשר לראות בסדרה התיעודית על מלחמת וייטנאם. 

הדרך לעשות זאת היא רק על ידי שרים, פוליטיקאים שלמדו את התחום שלהם, שייכנסו להיכלי הקודש הביורוקרטיים, המשפטיים, המקצועיים עם סכין נוטפת דם. נשף המרקיזים המאופרים שגרם נזקים עצומים - מתפזר. אבל זה קורה רק כאשר הקודקוד לוקח על עצמו לפעול אישית, ולא כמנהל של ישיבות מועדון במכון ללימודים מתקדמים.

 

המהפכה השקטה? יהודי ה"ניו יורק טיימס" עדיין מתנגדים לטראמפ, אבל סקר של הוועד היהודי־אמריקני מלמד על שינוי מגמה, שאולי תשפיע על בחירות אמצע הקדנציה

לאחרונה התפרסמו נתוני סקר של הוועד היהודי האמריקני לגבי השקפות ותחושות של יהודי אמריקה בהשוואה לישראלים. אגב, חברי ועדת האתיקה, מותר לעשות דבר כזה? הכותרות הוכתבו לכיוון של התרחקות בין יהדות אמריקה לבין הישראלים. 

נראה שאלו פרשנויות מרחיקות לכת, והמפתיע הוא דווקא השיעור הגבוה של היהודים שסבורים שהנשיא טראמפ מנהל את יחסי ארה"ב וישראל היטב: 57 אחוזים תומכים בדרך שטראמפ מנהל את היחסים, לעומת 34 אחוזים שרואים בשלילה את ניהול היחסים היום. 

זה נתון שמחביא איזו הסכמה שקטה לנשיאות של טראמפ גם בקרב היהודים שמצביעים למפלגה הדמוקרטית, בעוד יהדות ה"ניו יורק טיימס" היא קבוצה הרבה יותר קטנה - אך כנראה הרבה יותר קולנית - ונגישה לאפשרויות ביטוי בתקשורת האמריקנית.

הדוגמה שמשקפת בכל זאת שינוי מסוים אבל כזה שעלול להתברר כמכריע בבחירות אמצע הקדנציה בעוד חמישה חודשים, היא של פרופ' ג'פרי הרף מאוניברסיטת מרילנד. הרף הוא ציוני מובהק, תומך ישראל, נחשב לשמרן יחסית בהקשר האמריקני. הוא פרסם לאחרונה מאמר גדול ומלומד בכתב העת "תלוס", שמסביר מדוע הוא תומך בנשיא טראמפ בנושא הסכם הגרעין האיראני. 

הרף היה ממתנגדי טראמפ התקיפים ביותר ערב הבחירות, וכמומחה לתעמולה הנאצית סבר שטראמפ מסכן את הדמוקרטיה האמריקנית. העובדה שבנושא כל כך מרכזי כמו שבירת המדיניות של אובאמה והפניה למדיניות חדשה נגד איראן אדם כמו הרף תומך בטראמפ - אומרת רבות. להערכתי, יש אחוז מסוים בין יהדות האנטי־טראמפ 

שחושבת כמוהו, ואלו עשויים להיות גורם מכריע בכמה מחוזות בחירה בנובמבר לטובת הרפובליקנים.

הנתון בסקר של הוועד היהודי האמריקני, שמשקף את התפנית הפוליטית הזאת בקרב היהודים, מתייחס לתומכים ולשוללים של טראמפ. 71 אחוזים בקרב היהודים שוללים אותו, 26 אחוזים תומכים. לכאורה פער עצום. אבל בתחילת הדרך שללו אותו 77 אחוזים, ורק 21 אחוזים תמכו בו. הזזת המחוג לכיוון של 30 אחוזי תמיכה היא משמעותית. עד הבחירות לנשיאות ב־2020, התמיכה האישית בטראמפ עשויה לעבור את ה־30 אחוז.

 

שכחו איך להצית גפרור: לא ברור למה צה"ל עסוק במגננה מפני העפיפונים, במקום לתקוף את מי שמשגר אותם. קצין בכיר מדבר על כך שהצבא עסוק מדי בהבנת "האסטרטגיה הגבוהה"

הסוד השמור ביותר במזרח התיכון, כולל הגרעין הסורי, האיראני והישראלי יחד, הוא למה צה"ל עסוק במגננה בעניין השריפות ולא פועל לחיסול המחבלים שמציתים את האש. האם זו תבוסה אסטרטגית של צה"ל? בעיה קטנה שהצמרת הצבאית התעלמה ממנה והתברר לאויב שזה הדבר היחיד שעובד טוב?

בצמרת הביטחונית אומרים כי צה"ל פועל - אבל כל דבר צריך לעשות נכון, בעיתוי הנכון ובעוצמה הנכונה. מול האש שמעתי מגורמים בצמרת זו, שמוטב אולי להפנות את השאלות לפצ"ר, או שמא ליועץ המשפטי לממשלה, אם הוא לא עסוק ברשות החקירות נגד ראש הממשלה. שר הביטחון ליברמן סבור, שצריך להתייחס בחומרה לכל משגר כלי מעופף. 

מי שהיה השבוע בדרום התרשם כי התושבים של חבל הבשור, אשכול ושאר היישובים הגובלים בחמאסטן - סומכים מאוד על צה"ל. ניתן להם להבין על ידי צמרת הביטחון כי "לא נאפשר לפיגועי השריפות להימשך".

גורם בכיר שמכיר חלק מהבעיה, לפחות מה שהוא מצליח להבין מדיווחי צה"ל לשרים, אומר שאין בנושא השריפות חוסר מעש של צה"ל אלא שבהרבה מקרים מדובר בילדים שמעיפים את העפיפונים ולא רוצים לפגוע בהם. יש מקרים שקו הירי בעייתי בגלל עשן. הנה עוד קו הסברה פנימי לאזרחי ישראל במערכה הבאה: לא יכולנו לירות כי הבעירו צמיגים. 

בנוסף, לפי התמונה המצטיירת מתחיל להימצא מענה - הגנתי - ומנטרלים הרבה עפיפונים. מספר השריפות קטן יותר, יש עקומת למידה ויימצא פתרון. הנשק הסודי: בלוני הליום. קשה ביותר להבחין בהם באוויר. "אין פתרונות פלא", אומר הגורם הבכיר.

בסופו של דבר, היעדר ההתייחסות בשלבים הראשונים כשהחלה התופעה גרר הערכת־חסר של משמעות הנזק. מדובר בנזק מורלי ובמסר כללי, שהרכוש של היהודים הוא הפקר. צה"ל חי היום בתרבות כזאת שמנטרלת את המפקדים מלבצע מה שדרוש כדי לגמול לאויב באותה ערמומיות ובאותה אכזריות שהוא מפעיל. הקברניטים עסוקים במידת הכאב שנגרם לרצועת עזה. זה כאב שגורם אבו מאזן שחונק כספית את ממשל חמאס, ביודעו שהם יפרקו את התוקפנות כלפי ישראל. 

קצין בכיר לשעבר מפרש זאת כך: "יש בצה"ל נטייה להבנה גדולה מדי של האסטרטגיה הגבוהה והתחשבות בדרג שמנהל את המדיניות הגבוהה. המפקדים בדרגים של קו המגע מרסנים את עצמם במקום שאין זה מתפקידם לרסן אלא לפעול. כפי שידעו לעצור במרחבים רבים את זריקת האבנים ובקבוקי התבערה". 

אבל לגרום לצד השני לחדול מהצתות, פירושו להכאיב לדרג החמאסי ישירות. בזמנו סיפר רופא קרבי בפיקוד צפון כמה זמן ופיתוח הושקעו על ידי חיל האוויר כאשר הכוחות במלחמת לבנון השנייה התחננו שישרפו את תכסית השיחים, כדי לשלול את יתרון ההסתוות של חיזבאללה. חיל האוויר המתוחכם היה צריך ללמוד מחדש איך לעשות דבר פשוט כמו להבעיר שטח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו