לפני כמה עשרות שנים החל ניסוי באוניברסיטת סטנפורד על ידי החוקר וולטר מישל, מחקר שלימים יתפרסם וייקרא 'ניסוי המרשמלו'. הניסוי נערך על ילדים בני שנתיים עד ארבע ולמעשה היה די פשוט. כל ילד נכנס בתורו לחדר ריק, התיישב על כסא כאשר על השולחן שמולו הונח מרשמלו בודד. הוסבר לו כי הוא יעזוב את החדר לזמן קצר, ובזמן זה יכול הילד לאכול את המרשמלו, מנגד, אם יחכה עד שהנסיין יחזור הוא יזכה לקבל שתי חתיכות מרשמלו.
שניים מתוך כל שלושה ילדים לא הצליחו להתאפק ואכלו את המרשמלו. אחדים לא חיכו יותר מכמה שניות לאחר שהנסיין עזב את החדר וכבר טרפו את הממתק. לעומתם, שליש מהילדים התאפקו, חלקם בקושי רב, והתאמצו כדי לא להתפתות לאכול את המרשמלו. הם תועדו מריחים, ממששים ובוהים במרשמלו, העיקר לא לאכול אותו לפני הזמן.
15 שנים לאחר מכן נערך מחקר המשך, בו חזרו החוקרים לילדים שהספיקו לגדול בינתיים ועמדו לקראת סיום תיכון. התברר כי מתוך קבוצת הילדים שהצליחו לדחות סיפוקים אחוזים גבוהים מאוד הראו יכולות חברתיות ולימודיות מפותחות, הרבה יותר מאשר קבוצת הילדים שלא התאפקו ואכלו את המרשמלו לפני הזמן. בנוסף, הילדים שהצליחו לדחות סיפוקים גדלו להיות בוגרים שהתמודדו טוב יותר עם תסכול ולחץ.
כך, למעשה, נוצר המיתוס כי לימוד ילדים לאיפוק יאפשר להם להצליח בעתיד. אלא שכעת מתברר במבחן פסיכולוגי רב היקף כי ממצאי המחקר המפורסם על המרשמלו היו מוטים ואולי כלל לא נכונים. בחינה של הילדים שנבחנו אז הראתה כי כלל הילדים היו בני המרצים באוניברסיטה שלימדו אז בסטנפורד.
במילים אחרות אלו היו ילדים מעמד סוציואקונומי גבוה ובעלי מעמד חברתי בטוח. כעת חוקרים מאוניברסיטת ניו יורק ואוניברסיטת קליפורניה חזרו על המחקר עם 900 ילדים ממגוון קבוצות אתניות ומעמדים כלכליים שונים בארה"ב.
תוצאות הבחינה הראו שאין שום קשר בין יכולת להתאפק מלאכול את המרשמלו לבין הצלחה בחיים. המתאם היחידי להצלחה נמצא קשור ליכולת של ההורים לתמוך בילדים ולתת להם נקודת התחלה טובה יותר.
במילים אחרות, אין קשר בין דחיית סיפוקים בגיל הרך להצלחה בחיים, הקשר היחידי הוא בין הרמה הסוציו אקונומית לבין ההצלחה של הילד, קבעו החוקרים. הם גם ציינו כי ילד עשיר ושבע ייטה לא לאכול את המרשמלו וילד עני ייטה יותר לאכול את הממתק וכי משום כך המחקר מלכתחילה היה מוטה ולא נכון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
