מ', יהודי מטהרן, בשנות ה-50 לחייו, חגג השבוע את שמחת תורה. הוא לא בנה סוכה בחצר ולא הזמין את שכניו וחבריו המוסלמים להיות אושפיזין, אבל השתתף בתפילה המיוחדת לשמחת תורה. כיהודי שומר מצוות, הוא נוהג להגיע לבית הכנסת הסמוך לביתו שלוש פעמים ביום, לתפילת שחרית, מנחה וערבית. "זה בית כנסת קטן במרכז טהרן", הוא מספר לנו השבוע בשיחה מאיראן דרך סקייפ. "באמצע השבוע מתפללים בו כ-15 יהודים תושבי האזור. השבוע, כמו בכל חג, הגיעו יותר מתפללים מכרגיל. אנשי הקהילה היהודית בטהרן הולכים לבית הכנסת, מתפללים בעברית וחוגגים חגים, אבל מעבר לזה, אנחנו כמו כל האיראנים". מ' מדבר איתנו באנגלית. "אני לא מדבר עברית, כי למדתי בבית ספר ציבורי, שבו לומדים עם המוסלמים. אבל בבתי הספר הפרטיים של היהודים אפשר ללמוד עברית. יש באיראן קהילה יהודית גדולה, בטהרן יש בית כנסת גדול שמשמש את הקהילה, אבל אני הולך לבית הכנסת הקטן שקרוב לבית שלי. אני אוכל אוכל כשר, שאותו אפשר לקנות בבית הכנסת, ושם גם עוזרים לי במימון תרופות ודואגים לי". אני שואלת אותו אם הוא לא פוחד לומר שהוא יהודי. מ' משיב בשלילה. "כל היהודים באיראן חיים כמו המוסלמים. הבעיות הכלכליות כאן משותפות לכולם - למוסלמים, ליהודים, לכולם". אבל כשאני שואלת אותו על המצב, הוא משיב: "אם לאנשים אין הרבה כסף, איך זה שהם הולכים בכל ערב לשופינג ואוכלים בחוץ? חלק מהדברים יקרים, לא הכל". היהודים פעילים בפייסבוק השיחה עם מ' מתקיימת על רקע המתיחות בין ישראל לאיראן, ועל רקע הידיעות על המשבר הכלכלי שפוקד את המדינה. מצד שני, הפתיע הנשיא אחמדינג'אד כשאמר, בראיון לסי.אן.אן בעת ביקורו בארה"ב: "חיים באיראן הרבה יהודים, ואנחנו מאוד קרובים אליהם". למרות הטענות שהאיראנים סגרו את הגישה לאינטרנט, ברשתות החברתיות אפשר לראות תגובות ותמונות פרטיות שהעלו איראנים, ונראה שהם די פעילים ברשת החברתית. לנציג הקהילה היהודית בפרלמנט האיראני, יצחק כהן צדק, יש עיתון אינטרנטי, שמתורגם גם לעברית, אבל הפרסומים בו לא כוללים תאריכים מדויקים, ולכן קשה לומר מתי עודכנו לאחרונה. כל פניותינו אליו לא נענו. בכתבה שפירסמה סוכנות הידיעות אי.פי במארס האחרון צוטט כהן צדק: "לא משנה מי יעז לתקוף את ארצנו, נעמוד מול האיום כמו שאר אזרחי איראן. הקהילה היהודית תעמוד לצד האזרחים האחרים בכל הנסיבות, תמיד". לא קל ליצור קשר עם יהודים מאיראן שיסכימו לדבר על מצבם. רובם אינם מגיבים כלל. חלקם משיבים בקצרה, אבל מציינים שהם מעדיפים לא לדבר על עניינים מדיניים או פוליטיים, כי אינם בוטחים באיש. מהשיחות עולה שהמצב הכלכלי באיראן הידרדר, אבל מצבם של היהודים דווקא די טוב. ד', בשנות ה-40 לחייו, נשוי ואב לילד, מתגורר בטהרן. יש לו שם משפחה יהודי מובהק. גם הוא, כמו מ', כותב לנו שהוא חווה את המצב הקשה במדינה כאיראני ולא כיהודי, ולאחר מכן השיחה איתו מתנתקת. רק לאחר כמה שעות הוא שולח מסר נוסף: "אני מתנצל, אבל אני לא מכיר אותך ולא יכול לבטוח בך. לא אוכל לספר על המצב". י' מטהרן, בעל מקצוע חופשי בשנות ה-50 לחייו, אומר שהקהילה היהודית סובלת, כמו כולם. "יש חופש דתי ופוליטי, אבל לא חברתי", הוא כותב בפרסית. הוא לא מגדיר את עצמו כאדם דתי, אבל מקיים "שמחות משפחתיות דתיות", כלשונו. אחד משלושת ילדיו עדיין לומד בבית הספר, והשניים האחרים סיימו את לימודיהם האקדמיים באוניברסיטת טהרן. כעת הם עובדים. "המצב הכלכלי כאן רע מאוד", הוא מספר, "כולם חושבים על המשפחה שלהם. אבל המצב הכלכלי שלי דווקא לא רע. אין מה לדאוג". עיתונים? חדשות? אין זמן מ' היה בעבר בעל חנות בגדים לגברים בטהרן, ונחשב אמיד מאוד. לפני כמה שנים התגלתה אצלו מחלה קשה, ומאז הפסיק לעבוד. הוא חי לבד. אביו, אחיו ואחותו שנפטרו קבורים באיראן, וזו אחת הסיבות שהוא נשאר במדינה. שתי אחיות נוספות שלו, כבנות 70, עברו לארה"ב לפני כ-20 שנה. "מעולם לא הרגשתי שמתנכלים לי בגלל שאני יהודי או שחופש הדת שלי נפגע", הוא מציין. "יש לי חבר טוב, מוסלמי, שדואג לי, לוקח אותי לרופא, ואפילו לקולנוע ולפארק, ומזמין אותי לארוחות. כולם נחמדים אלי מאוד ועוזרים לי. לפני שחליתי היה לי הרבה כסף. התרופות באיראן טובות, קצת יקרות, אבל דרך ביטוח פרטי וביטוח ממשלתי, אפשר להשיג אותן". כמו אחרים, גם הוא נזהר מלדבר על המצב הפוליטי, על ענייני הגרעין או החשש מתקיפה. לשאלתי על התחושות של היהודים ביחס לנאומים של הנשיא אחמדינג'אד ושל ראש ממשלת ישראל באו"ם, הוא משיב: "אני לא יודע על זה. אני לא קורא עיתונים. אין לי לוויין, לא ראיתי בי.בי.סי, ואני וחבריי לא מדברים על פוליטיקה. כשאני הולך לבית הכנסת ופוגש יהודים אחרים, אנחנו מתפללים, לא מדברים על פוליטיקה ולא דנים במצב. מה שקורה הוא בין הממשלות, לא בין העמים עצמם. האנשים לא מדברים על הממשל, הם עסוקים מכדי לדבר על הממשל". באופן שמשקף מדינה שבה האח הגדול רואה הכל, מ' כותב מאוחר יותר: "אני מתנצל מאוד, אבל אני לא יכול לענות על שאלות שנוגעות לרפובליקה". על הפחד שבו נמצאים היהודים אפשר ללמוד משיחות עם קרובי משפחתם שחיים בארץ. ד', יהודייה בשנות ה-70 לחייה שגרה בטהרן, כבר לא מתקשרת הרבה לקרובי משפחתה בישראל. עד לפני כחמש שנים עוד נהגה להגיע לישראל, אפילו ניסתה לחיות כאן, אבל עכשיו הם כבר לא מצפים לה. גם שיחות הטלפון התכופות והארוכות התמעטו והתקצרו, ובני המשפחה מתקשים לדעת מה בדיוק קורה במדינה שהם זוכרים מילדותם. למרות שכל המשפחה עברה לישראל או לארה"ב, ד' נשארה באיראן, שומרת על קבר בעלה שנפטר לפני כמה שנים ועל התרבות והמסורת שאליהן היא רגילה. "כדי להתקשר אליה אנחנו צריכים לחייג בערך 15 מספרים, דרך מספר בחו"ל שמקשר", אומר א', קרוב משפחתה שחי ברעננה. "כל היהודים שם חיים בפחד שמצותתים להם לטלפון. לכן, כשכבר מדברים איתה, השיחות מסתכמות ב'מה שלום כולם', לבדוק אם הכל בסדר, וזהו, סוגרים. אנחנו במקור מאיספהאן והיא מטהרן, ולכל עיר יש ניב מקומי שמישהו מבחוץ לא מבין אותו. אז היא מדברת איתנו בניב איספהאני ובמילות קוד, כדי שלא יבינו". מגן דוד במקומות רבים כדי להבין את הקשר בין היהודים לאיראן, צריך ללכת אלפי שנים לאחור. הצהרת כורש ותקופת הפריחה והזוהר של הקהילה היהודית במשטר השאה הפכו את הרפובליקה לבעלת ערך היסטורי ודתי ליהודים. הקהילות הגדולות של היהודים באיראן התרכזו בעיר הבירה טהרן, ואחריה בשיראז, בהמדאן ובאיספהאן. קברם של אסתר המלכה ושל מרדכי היהודי נמצא בעיר המדאן שבדרום המדינה. לפני כשנתיים טענו קבוצות פרו-איסלאמיות באיראן שמכיוון שאסתר ומרדכי גרמו להוצאתם להורג של המן ובני משפחתו, הם גרמו למותם של מאות איראנים בידי המלך. המוני מתפרעים ניסו להרוס את הקברים בטענה שמדובר במקום אנטי איראני, אבל המשטרה התערבה ומנעה את ההרס. קברו של הנביא דניאל נמצא מדרום לטהרן, בסוסה, ומושך אליו יהודים ומוסלמים כאחד. על פי הדיווח של כתב אי.פי שביקר במקום, הקבר עצמו נמצא בכוך תת-קרקעי הפתוח בדרך כלל ליהודים בלבד, והמוסלמים יכולים לבקר במבנה מעליו, המעוטר במראות. המנהיג העליון עלי חמינאי הורה להעמיד במקום שלט, שבו נכתב: "זהו קברו הבוהק של הנביא החכם דניאל, שהורה את הדרך למאמינים בזמן שסבל למען האל". עד המהפכה החומייניסטית ב-1979, חיו באיראן 80 עד 100 אלף יהודים. היום, הדעות לגבי מספר היהודים חלוקות. על פי מרשם האוכלוסין שפורסם ביולי, יש במדינה כ-8,700 יהודים. אבל מומחים לאיראן וארגונים איראניים בישראל ובארה"ב טוענים כי המספר גבוה בהרבה, ועומד על כ-25 אלף. "היהודים הדתיים באיראן הם לא כמו דתיים בישראל", אומר כמאל פנחסי, שעלה לישראל ב-1979 מטהרן ומתגורר עם אשתו ("ישראלית לגמרי") בחולון. "הדתיים שם לא מסתובבים עם כיפה על הראש, ולא תמיד מראים סממנים יהודיים, אבל אין להם בעיה עם חופש פולחן וחגים. עם זאת, הם סובלים מאוד בגלל הבעיות הפוליטיות בין שתי המדינות. רובם אוהבים את ישראל ונחשבים ציונים, אבל הם חיים שם ביום-יום, צריכים פרנסה ומקיימים קשרי עבודה, וזה יכול לגרום להם בעיות". פנחסי עורך את העיתון בשפה הפרסית "שהיאד", מכהן כיו"ר עמותת איראן-ישראל וחבר בהנהלת ארגון הגג של יוצאי איראן. לדבריו, השלטונות באיראן מכבדים מאוד את כל הדתות, ומאפשרים לכולם את החופש לבקר במקומות הקדושים במדינה. "בזמנו של חומייני יצאה הוראה, שלפיה כל הדתות שיש להן נביא כמו באיסלאם, אפילו היהדות, ושבניהן מאמינים באל אחד, נחשבות לקדושות ולכן יש לתת להן חופש פולחן. מאז ומעולם עשו המנהיגים באיראן הפרדה בין ציונות ליהדות - בטענה שהיהודים באיראן הם אחיהם, ואילו היהודים בישראל הם האויב. הפעולה הכי ידועה נגד הקהילה היהודית היתה ב-1999, כש-12 צעירים נעצרו בעיר שיראז בטענה שהם מרגלים לטובת ישראל. מאז לא ידוע על משהו ספציפי לגבי היהודים באיראן, מלבד החשש לקברי מרדכי ואסתר". התפילות של יהודי איראן נקראות בדרך כלל בעברית. מגן דוד מופיע במקומות דתיים רבים, אבל לא רק בבתי כנסת או במקומות קדושים ליהודים. "לפני כמה שנים הוציאו ספר קוראן, שעל העטיפה שלו התנוסס מגן דוד גדול", אומר כמאל. "מעל שדה התעופה מהרבאד, שהיה שדה התעופה הבינלאומי הגדול במדינה עד שנות ה-2000, מוצב סמל של מגן דוד מעל אחד הבניינים. בכיכר המהפכה במרכז טהרן בנו אנדרטה מיוחדת של העירייה, שרק אחרי הפתיחה החגיגית גילו שמי שהקים אותה הציב גם מגן דוד, סמל ליהדות איראן. אחרי חודש החליטו להרוס את האנדרטה לחלוטין". לדבריו, לפני כשנה וחצי חוקק באיראן חוק חדש, שלפיו אם איראני נסע לישראל לביקור משפחתי וחזר לאיראן - יוטל עליו עונש מאסר של חמש שנים. ארגון הגג של יוצאי איראן בישראל שיגר לשלטונות מכתב מחאה, שהופץ באינטרנט ובתקשורת העולמית. "איך המשטר באיראן מסוגל למנוע מיהודים להגיע למקום הכי חשוב והכי קדוש להם, ירושלים-" נכתב שם. "מיותר לציין שלא קיבלנו תשובה בכלל", אומר כמאל. הוא מציין כי רוב היהודים באיראן הם בני המעמד הגבוה, וזו כנראה הסיבה שהמשבר לא בהכרח פוגע בהם כמו במעמד הביניים. "הרבה משפחות שהגיעו לארץ חיו שם ברמת חיים גבוהה מאוד, וכשהגיעו לארץ הבינו שהכסף, שהיה לו ערך גבוה באיראן, שווה בישראל הרבה פחות. רבים מהם נכנסו להלם כלכלי כשקלטו שדירה קטנה בארץ עולה יותר ממיליון שקלים". "הרבה יותר נוח פה" ב', בחור בשנות ה-20 לחייו מהעיר קמיאראן שבמערב איראן, סמוך לגבול עיראק, מספר לנו שהוא לומד בימים אלה למבחן באוניברסיטה. "זה מבחן קשה מאוד באיראן", הוא כותב באנגלית. "החברים הכי טובים שלי מוסלמים, אבל אין לי בעיה לספר שאני יהודי", הוא אומר. הוא יודע גם עברית ("רק לקרוא, למדתי מהמורה שלי"), אם כי למד בבית ספר איסלאמי. בבית הוא שומר כשרות, ובשמחת תורה אפילו היה בהקפות בבית הכנסת. אבל בניגוד לאחרים, ב' לא מהסס לכתוב משפט מפורש נגד השלטונות. כשאני שואלת אם ראה את נאומיהם של אחמדינג'אד ושל נתניהו, הוא משיב: "ראיתי, ואני מקווה שישראל וארה"ב יפציצו את איראן, ואז המשטר ישתנה". לשאלה למה הוא מתכוון, הוא משיב רק בשלוש נקודות. איך אתה מרגיש עם זה שבאיראן לא אוהבים את ישראל- "זה לא נכון. 90 אחוז מהאנשים באיראן אוהבים את ישראל, אל תבלבלי בין האנשים לבין הממשל. יש לי משפחה בארץ, שלושה דודים, אחות, ועוד, ואנחנו בקשר בשיחות וידיאו. הם מתחרטים שעברו, ובלילה חולמים על איראן ועוד מקווים לחזור אליה. הם אוהבים את ישראל, אבל אוהבים יותר את הבית, באיראן. הרבה יותר נוח פה מבכל מקום אחר". למרות שהמצב הכלכלי קשה? לאנשים אין כסף, מפגינים ברחובות. "נכון, אבל הלחץ לא כזה גדול. זה רק לתקופה, וזה יעבור". אתה לא מפחד ממלחמה- "לא". החיים תחת המשטר האוטוקרטי של אחמדינג'אד מתנהלים תחת צנזורה גבוהה. צפייה בסרטים מסוימים או האזנה לסוגים מסוימים של מוסיקה (למשל, לשירת נשים), אסורות. כמאל פנחסי מספר שחייהם של כולם נפגעו מההתנהלות הזו. "לפני המהפכה, היתה משטרה שטיפלה בחיי היום-יום. אחרי המהפכה לקחו חבורה של אנשים, לרוב פושעים שהשתחררו מהכלא, ועשו מהם יחידות שיטור איסלאמיות. לפני כ-20 שנה עשו איחוד של המשטרה עם היחידות הללו, והתפקיד שלהם הוא לעשות סדר מבחינה דתית, להיות משמרות צניעות ששומרות על אינטרסים של השלטון. "החבורות האלה מסוגלות לעצור אנשים שהולכים בפארקים או במקומות ציבוריים, או שמתלבשים בצורה מודרנית, ובמקרה הטוב להטיל עליהם עונש כספי. במקרה הפחות טוב, להכות אותם מכות קשות ואפילו לכלוא אותם. אבל שלא תביני לא נכון, מתחת לפני השטח יש באיראן סמים, יש אלכוהול, יש סרטים, ויש מוסיקה פרסית שמגיעה מלוס אנג'לס ושנמכרת במעין שוק שחור". כ', יהודי איראני תושב לוס אנג'לס, החבר בקהילות איראניות בארה"ב ונמצא בקשר עם קהילות יהודיות באיראן, סיפר לנו השבוע כי "הסנקציות הורגות את איראן". בגלל קשריו הרחבים שם הוא ביקש להישאר בעילום שם, בעיקר כדי להגן על חבריו היהודים באיראן. "היהודים מושפעים מהסנקציות כמו שאר האזרחים, למרות שהם נחשבים לאמידים יותר. מכרה שלי שחיה באיראן משכירה דירה, והשוכרים מתקשים לשלם לה. אם עד לפני כחודש היא היתה חיה טוב עם 10,000 דולר, היום היא נשארה עם סכום נמוך בכ-25 אחוזים, בגלל ירידת שער הדולר. המחירים הגבוהים מקשים על קנייה של עוף, לחם וביצים, ויש תחושה של לחץ כלכלי". 180 אלף איראנים בישראל העליות הגדולות מאיראן לישראל היו בשנות הקמת המדינה, וכן בשנת 1979, עם המהפכה האיסלאמית ועליית חומייני לשלטון. בתקופה הזו נכנסה איראן למלחמה של שמונה שנים עם עיראק, ושדות התעופה נסגרו כמעט לחלוטין. חומייני אימץ את הגישה שלפיה היהודים עצמם אינם הדבר הגרוע בעולם, אבל היהודים בישראל הם האויב הגדול. כך התקבע הכבוד שרוחשים השלטונות האיסלאמיים ליהודי איראן והרשות שהם מקבלים לשמור על מנהגי הדת שלהם ולבקר במקומות הקדושים. התרבות האיראנית בישראל קיימת כבר שנים רבות. יש כאן רדיו שמשדר בשפה הפרסית, מוסיקה פרסית, וכמובן, מסעדות פרסיות. לפי עמותת איראן-ישראל, יש בישראל כיום כ-180 אלף יהודים יוצאי איראן, כולל בני הדור השני, שנולדו כאן. הקהילה הגדולה ביותר היא בחולון, ויש עוד עשרות ארגונים ועמותות רשומות של יוצאי איראן. "זאת בעצם הבעיה העיקרית שלנו, שאנחנו לא מאוחדים", צוחק כמאל. "אפילו את בית כורש, שהיה אמור להיות מרכז התרבות של יוצאי איראן בחולון, לא הצליחו להפוך לכזה - למרות שגם הממשל באיראן העביר תקציב. ככל הידוע, כיום כמעט אין עלייה מאיראן לישראל. באמצע שנות ה-90 עלו מעטים. "היתה מעין מסורת של יהודים, ואפילו מוסלמים, שהגיעו לישראל דרך מדינה שלישית לטיפול בבתי חולים, מאחר שהם ברמה גבוהה לעומת אלה שבאיראן. זה היה בתקופה שחאתמי היה נשיא ודיבר על הידברות, אז די העלימו עין". ר', תושב חולון, שבני משפחתו הגיעו לא מזמן לביקור מאיראן, מספר: "הם עושים את זה עם הרבה דפיקות לב. לא מספרים לאף אחד, מסתכלים כל רגע ימינה ושמאלה כדי שלא יעלו עליהם, לא בישראל ולא באיראן, ודפיקות הלב ממשיכות גם אחרי שחוזרים הביתה לאיראן, כי הם אף פעם לא יודעים מי עקב אחריהם. הרבה מהיהודים הם ציונים אוהבי ישראל, אבל הם לא יגידו את זה, כמובן. כשהם מדברים איתנו הם שואלים בעיקר על המשפחה והילדים, עניינים של יום-יום. אף אחד מהצדדים לא יגיד משהו שקשור למשטר, כי רגע אחרי זה אתה יודע שיכולים להיכנס אליהם הביתה ולהעלים אותם". אז למה הם לא נשארים כבר בישראל- "רוב היהודים שם נחשבים עשירים. יש להם מכוניות יוקרה, רובם סוחרים, גרים בבתים יפים באזורים טובים. כשהם יגיעו לכאן הם לא יקבלו אותה רמת חיים. חוץ מזה, לכי תעקרי בן אדם ממדינה שיש לו בה שורשים, שההורים המבוגרים חיים שם. התרבות היא אחרת לגמרי - שם יש כבוד ליהודי, זה כבוד של פרסים, שהוא רציני מאוד. כאן צריך להילחם על כבוד".
