מאת: אמא שלך

אגם יהודית שלי,

כל כך הרבה דברים אני רוצה להגיד לך והגרון שלי חנוק מדמעות, אולי בגלל שחיכיתי לך 35 שנים. בכל לילה התפללתי לבורא עולם שתגיעי אלי, והנה הגעת. 

אני רוצה שתדעי שאת ילדה שהגיעה מתוך הרבה אהבה של אמא ואבא. אני רוצה שתדעי שבחלומות הכי יפים שלי לא דמיינתי ילדה מושלמת כמוך.

תודה שהנשמה שלך בחרה בי להיות אמא שלה. אני מבטיחה לך שאני אעניק לך אהבה וחום בלי קשר למה ומי תרצי להיות, אקבל אותך תמיד. לא אשפוט אותך. אלמד אותך דרך ארץ, ערכים, והכי חשוב - ואהבת לרעך כמוך.

אני אנסה להגן עלייך מהחושך, אבל אלמד אותך שאחריו תמיד בא האור. אני אגיד לך בכל יום שאני אוהבת אותך, ושאת הכי יפה בעולם. אתפלל לאלוהים שיאיר דרכך.

אני מקווה שאת מבינה שלפעמים אני נעלמת לכמה שעות לשמח ילדים, אך אני מבטיחה שאף אחד לא יתפוס את המקום שלך, אפילו לא אחיך שייוולד בעזרת השם.

את תמיד תהיי זאת שהפכה אותי לאמא, אגם יהודית שהגשימה לי את החלום הגדול של חיי, תפקיד חיי אמא שלך.

יש רגעים שבהם המצפון שלי עושה לי פרצוף מאוכזב וכועס, רגע לפני שאני יוצאת להצגה, להקלטות או אפילו סתם לארוחת בוקר עם בעלי, אבא שלך. 

אגמי, אני רוצה שתזכרי - זה לא אומר שאמא פחות אוהבת אותך, זה אומר שאמא צריכה לדאוג גם לעצמה לפעמים, כדי שתהיה אמא יותר שלמה ויותר שמחה. בלילה רק אני אקום אלייך. בבוקר רק אני אתן לך נשיקת בוקר טוב.

אמא צריכה לשמור על הזוגיות עם אבא. אמא צריכה לשמור על הזוגיות עם עצמה. אמא תהיה אמא שלך גם לפעמים קצת רחוק, כשהיא הולכת לשמח עוד ילדים. 

אני אחבק את כולם, אצטלם עם כולם, ואולי את לפעמים קצת כועסת ולא מבינה, אבל אני אמא רק שלך. אוהבת אותך.

אמא מיקי

מיקי מוכתר || בת 37, כוכבת ילדים, שחקנית ומדבבת. נשואה למפיק אריק עורי. משחקת בהצגה "מיקי - זהבה ושלושת הדובים". אמא לאגם יהודית, בת שנה ושלושה חודשים, שאוהבת לרקוד כשיש מוזיקה ולצפות בהצגות. בימים אלה בהיריון שני ומצפה לבן

+ + +

צילום: אפרת אשל

אור שלי,

"את הולכת ללדת מאהב", אמרו לי כשהייתי בהיריון איתך. צחקתי. אני את המאהב שלי דמיינתי איטלקי עם ג'ל ואופנוע כבד, לא בדיוק 3.300 ק"ג. עכשיו אני מבינה. כלומר, מתחילה להבין. במהלך השנה הראשונה לחייך טיפלתי בך במסירות, כמו מישהי שקיבלה משימה וצריכה לעמוד בה. בלי שאלות. אהבתי אותך מהשנייה הראשונה, מהרגע המופלא ההוא שיצאת מתוכי וראיתי אותך. ראיתי עיניים דומות, מוכרות אבל אחרות, העיניים שלך. 

המסירות שלי אליך היתה ברורה, אבל לאט־לאט הכל מתחיל להיפתח. המילה הזאת - אמא. המילה הגדולה מהחיים הזאת מתחילה לקבל משמעות, רגעים. כמו בצק של פיצה היא נפתחת, מתגמשת ומקבלת חיים.

כל כך הרבה הדרכות הוריות, יועצות שינה, יועצות מנשאים, מאמרים על איך לעשות את זה נכון, ובעיקר מה את עושה לא נכון. בהופעות הרבות שלי מול נשים והורים טריים, מה שאתה קורא "עבודה אמא", אני רואה את העיניים הטרוטות של האימהות. כולן מלאות אהבה ומלאות עייפות, כולן רוצות לצחוק. 

אני יוצאת נגד כל הפרסומות האלה שבהן אמא יושבת על ספה מעוצבת עם פן מוקפד ואומרת, "תסמכי על האינטואיציה שלך". אני צועקת על הקהל, "אל תסמכי על האינטואיציה שלך, היא לא טובה!" 

אתה בטח כבר תגלה כשתגדל את כל הבדיחות, הקיטורים, הסטנד־אפ, אבל אתה יודע משהו? הומור זה נחמד. אבל אהבה הרבה יותר. אני אוהבת אותך בלי שום בדיחה, אני אוהבת אותך יותר ממה שאני מבינה בכלל, יותר ממה שאני מספרת לעצמי. נכון, אמרו את זה קודם, לפניי, אבל אתה - אתה שלי.

לפני כמה ימים היינו בקניון, זוכר? הסתובבנו ליד חנות מצעים והיו שם סדינים עם דמות של אלזה, נסיכת דיסני מרהיבה עם צמה ג'ינג'ית ענוגה. נעצרנו שנינו. שאלתי אותך בתמימות "מי זאת?" אמרת מייד, "אמא". רציתי להתפקע מצחוק, אבל התחלתי לבכות וחיבקתי אותך. זה אולי הדבר הכי יפה שאמרו לי בחיים.

המאכל האהוב עליך: פתיתים. תמיד בא טוב. תמיד. אני שמה סיר קטן על הגז עם פתיתים ומים וכורכום, אנחנו משחקים בסלון, ואז אני אומרת, "בוא רגע נראה מה קורה עם הפתיתים?" עד שיום אחד אמרת לי בעצמך, "מה קורה פתיתים?" שנינו צחקנו. ומאז אתה חוזר מהגן ואומר לי, "מה קורה פתיתים?" זו הפכה להיות קריאת השלום של כל המשפחה.

אתה צוחק ומצחיק, ומלא חום ואהבה ורגישות ונשמה יפה וטובה, כל כך טובה. אתה מאוד מתקדם, אומרים לי כולם, אתה יודע לספור עד עשר כבר מגיל שנה וחודשיים, אתה מבחין בצבעים ויודע מה זה אדום ומה זה כחול, ולפני יומיים אמרת לי, "אריה שואג". מה? מי יודע שאריה שואג בכלל? אתה בכלל לא אמור לדבר עדיין. 

צלמי אותו, אומרים לי כולם, איזה ילד גאון יש לך. תלמדי אותו עוד. תלמדי אותו אנגלית. תלמדי אותו לקרוא, לכתוב, תשלחי אותו לקורס נדל"ן. 

כיף לי שאתה חכם, בן שלי, אבל, סליחה כולם, זה לא מה שממיס אותי, זה לא מה ששופך אותי על הרצפה.

הרגעים האלה, אור שלי, שבהם אני מרדימה אותך והראש שלך זורם חופשי, אתה ממלמל את כל מה שעבר עליך היום וכל מה שעשינו יחד, הקניון, הפתיתים, הגינה, עד לרגע שבו אתה נרדם. ואז, אתמול, שנייה לפני שנעצמו עיניך, אמרת לי, "אמא חמודה". ליטפת לי את הפנים ואז אמרת, "היה כיף אמא", ונרדמת. 

זה הרגע שבו הלב שלי נמס. זה הזהב שלי. צילמתי את התמונה הזאת בלב ואני הולכת איתה לכל מקום. הרגע שבו אתה שומע תינוק בוכה מרחוק ואומר לי, "אמא, למה בוכה? לא נורא". הרגעים האלה איתך הם היהלומים של חיי.

כי בן יפה שלי, אנגלית אתה תדע, ולספור עד מיליון גם, וצבעים. אתה עוד תבין שיש כל כך הרבה צבעים ויש גם איזה 50 גוונים של אפור ביניהם. ומה שלא תדע, תלמד בזמנך. אבל החום שלך והאהבה והרגישות וההומור הם תכונות שאי אפשר ללמוד. 

אין מורה פרטית לחיבוקים, אין קורס שילמד אותך להיות שמח, ושום בית ספר, יוקרתי ככל שיהיה, לא יוכל ללמד אותך להרגיש. ואת זה יש לך בגדול. יותר מהרבה אנשים בני 40 שאני מכירה, תאמין לי. ועל זה אני כל כך גאה, כל כך מאושרת. כי עם הזמן אני מבינה מה חשוב. זה לא מה תהיה, זה מי תהיה. 

אני משחררת את עצמי מללמד אותך מה זה ימין, מה זה שמאל, מה ההבדל בין שור לבין גדי לבין טלה. גם כי אין לי מושג , ובעיקר כי אני רוצה להעניק לך שמחה וחום ואהבה בתקווה שזה מי שתהיה. וזה מה שתעביר הלאה.

החיים האלה יש בהם יופי וכאב וצחוק ועצב, החיים האלה הם חגיגה. בדיוק כמו חבילת פתיתים שאפשר להוסיף לה כמעט הכל. אפשר לחגוג אותם. תחגוג אותם, ילד אהוב שלי. אני ואבא נהיה פה תמיד לצידך, יד ביד, לפניך, מאחוריך. אבל החיים האלה הם שלך. ואמן שתחיה אותם בשמחה. בדיוק כמו עכשיו. בא לי לבכות אז אני אסיים. 

אמא הדר 

 הדר לוי || בת 40. קומיקאית, שחקנית ומנחת טלוויזיה. נשואה לבמאי יוסי אסנפי. התגלתה בריאליטי "האקדמיה לצחוק". משתתפת ב"שי בשידור" ומריצה מופע "הדר לוי - סטנד־אפ". אמא לאור, בן שנה ועשרה חודשים, שאוהב לצחוק ולהשתולל ומכוניות

+ + +

צילום: אריק סולטן

עופרי,

לעולם לא אשכח את המבט שהיה לך כשיצאת אל העולם והניחו אותך עלי בטן לבטן.

הלידה שלך היתה, מה שנקרא, "לידת בזק". חמש שעות מהרגע שהגענו לבית החולים ושעה מהרגע שנכנסתי לחדר הלידה - אתה כבר היית בחוץ. לא עניין אותך כלום. כאילו אמרת: "יאללה אמא, בואי נתקתק את זה ונגיע לדבר האמיתי. עיזבי אותך שטויות: חדר לידה טבעי, כדור פיזיו, נשימות, ג'קוזי - את מוכנה, אני יוצא!" ויצאת. בסערה.

גוף קטן ומותש, פנים עגולות, אדומות ממאמץ, חלקות ויפות עד כאב, נחיריים בגודל אצטדיון טדי, בחוסר פרופורציה מוחלט לפנים הקטנות העדינות, עיניים אפורות מלוכסנות. והמבט. מבט נחוש, אסרטיבי, אומר: "טוב קדימה, אין לי זמן לבזבז פה, בואו נתחיל את המסע הזה שנקרא 'חיים' - יש לי דברים לחולל פה". 

עופריקי, אושר שלי, נכנסת לחיי בסערה והפכת אותם על פיהם.

כמה גאה הייתי כשאמרו לי שאתה דומה לי. ואכן, כשנולדת נראית בול כמו שאני נראיתי כשהייתי תינוקת. הבטתי בך ואמרתי לעצמי: "מממ, הוא מוכר לי מאיפשהו".

מצחיק שהיום, שנה וארבעה חודשים אחרי, הקשר בין המראה שלך ושלי הוא מקרי בהחלט. בינינו, אתה דומה יותר לאמא השנייה שלך. כן, כן, מתברר שזה אפשרי. 

כל הזמן חיפשתי סממנים בך שיוכיחו כמה אתה שלי. כמתקשה להאמין שהיצור האלוהי הזה קשור אלי באיזושהי דרך. אפילו בעודך בבטן, כשהערת אותי משינה בכל שעה עגולה בבעיטות ואמרו לי את המשפט המקורי, "הוא יהיה כדורגלן", אני התעקשתי לתקן: "לא כדורגלן, כוריאוגרף! הוא בונה כוריאוגרפיות בפנים!" שכן, לא הגיוני שהבן שלי לא יעסוק בתחום אמנות כלשהו. הוא בכל זאת הבן של אמא שלו.

ואין ספק שאתה שלי. אני מזהה אותי בך כל הזמן. יש לך טמפרמנט כמו שלי, יש לך חוש הומור מפותח. מגיל ארבעה חודשים כבר צחקת מניואנסים קטנים שאפילו מבוגרים לא שמים לב אליהם. אין ספק שאתה הקהל הכי טוב שאי פעם היה לי.

יש לך "אוזן" בלי ע' הרע. אתה שומע צליל של תרסיס לגרון כשאני מרססת בעיתות מצוקה ומייד מחקה את הצליל. ובל נשכח את רפרטואר החיות המרשים שאתה מחקה - שום "הב הב" לא יהיה פה - קולות של חיות אורגינל. 

אתה נבון וחייכן ושמח, ואני מחמיאה לעצמי בטירוף כשאני כותבת שאתה דומה לי. אפשר לומר שאתה הגרסה המשודרגת שלי. 

אבל עם כל כמה שהידיעה הזו שאתה שלי גורמת לי להתרוממות רוח, אני יודעת שאתה לא באמת שלי. תירגעו קוראים יקרים, לא מדובר פה בטלנובלה: הילד בעצם לא שלי, אלא של אחותי התאומה המרשעת שגנבה זרע למאהב שלה שהוא בעצם אחיה - אז לא.

הכוונה היא שאני מבינה שאינך "שלי". אתה מתנה שהגיעה לעולם הזה דרכי. כן, כבר מהרגע שהגעת היה ברור שיש לך תפקיד בעולם הזה. אתה, במתיקותך ובתום שלך, הצלחת להמס את הלבבות הקשוחים ביותר וקירבת בין אנשים שחיפשו להתקרב ולא ידעו איך. 

אתה חיזקת את הזוגיות של שתי האימהות שלך: כי כשעוברים יחד שישה חודשים הורמונליים בלי שינה ובלי פרופורציות, כל שאר אתגרי הזוגיות קטנים עלינו.

אתה לימדת אותי המון על עצמי. למדתי שאני הרבה יותר חזקה ממה שנדמה לי, הרבה פחות אנוכית ממה שנדמה לי. כי כשמה שעומד בפניי הוא טובתך וביטחונך והאושר שלך, אני יכולה לעשות הכל. מי יכול עלי?

לא אישן כדי ללמד אותך לישון, לא אמלא את צרכיי אלא אם כן אני משוכנעת שכל צרכיך נענו, אתעקש להיניק אותך חצי שנה כשאתה כבר מגיל חודש וחצי הבעת העדפה ברורה לבקבוק (אויבי המושבע), אשאב בכל שלוש שעות ועל הדרך גם אאבד את השפיות כדי שאתה תצרוך את המזון הכי בריא שאתה יכול לקבל, אעלה שלוש קומות בלי מעלית איתך על מנשא, עגלה מקופלת על כתף אחת ותיק החתלה על כתף שנייה - שלוש-ארבע פעמים ביום תוך כדי כיווצי רצפת אגן. כן, ילד יפה שלי, עזרת לאמא גם לחזק את שרירי הליבה.

בנקודה הזו, המתנה שאני יכולה לתת לך בחזרה היא ההבטחה שאני אעשה את ההשתדלות הכי גדולה לא לכפות עליך את מי אני רוצה שתהיה, אלא אוהב ואקבל ואטפח את מי שאתה. כי גם כדורגלן וגם כוריאוגרף זה מדהים בעיניי. ולא משנה אם תמצא תרופה למחלה חשוכת מרפא או תצחיק אנשים כשתספר בדיחות, או תפרוט על נימי הלב כשתכתוב שירים או תתקן את האוטו של מישהו ותעשה לו מחיר מציאה כי יש לך לב זהב - אתה את המתנה שלך לעולם תיתן בדרך שלך.

אז תמשיך לחקור ולגלות ולפרק ולהרכיב עם הלשון הקטנה הזו שחורצת בין שיניך. תמשיך לשמוח ולצחוק ולהצחיק אותי עד דמעות כשאתה נואם נאומים חוצבי להבות שרק אתה ואולי גם נורית, הכלבה שלנו, מבינים.

אני מודיעה לך כבר עכשיו שקרוב לוודאי שאעשה טעויות, והרבה. אתעקש במקומות שכדאי לשחרר, אשחרר במקומות שכדאי להתעקש, אעשה לך פדיחות מול חברים, אאכזב אותך ועוד דברים כאלה.

אבל כשיקרה כל זה, תזכור שאמא שלך היא רק בן אדם, עם פחדים משלה, דפוסים משלה, וחוסר ניסיון בלהיות אמא, משלה.

בשביל זה אנחנו פה כנראה, בעולם הזה, בשביל ללמוד ולהתנסות ולהפוך לאנשים טובים ושמחים יותר. אני פה כדי ללמד אותך ואתה פה כדי ללמד אותי.

אני מקווה שהמכתב הזה יהיה לך מזכרת משמחת ויקרה, ושכשתגיע לגיל שבו תוכל לקרוא את זה בעצמך, נהיה שנינו למודי ניסיון וקרובים ואוהבים יותר מאי פעם.

טוב יאללה, אני הולכת לקפל לך את הבגדים הקטנים המתוקים שלך. אחת המשימות האהובות עלי מאז שהגעת. 

אמא דקלה דקלה הדר || בת 36. שחקנית ומדבבת. מגלמת את אשתו של אדיר מילר ב"צומת מילר". נשואה לשני גרובר, מנהלת מלונות, ואמא לעופרי, בן שנה וארבעה חודשים, שאוהב לעשות קולות של חיות (אריה ופיל במיוחד)+ + +

צילום: אריק סולטן

אריאל בתי היקרה,

אני אנסה להעלות על הכתב את התחושות שלי. זה לא יהיה קל, כי מילים לא יכולות לתאר את הרגשות שלי אלייך. אריאל, בכל יום שעובר אני אוהבת אותך יותר, בכל יום אני מגלה אצלך משהו חדש. פתאום את אומרת עוד מילה, מנסה ללכת לך לבד. תמיד כשאני איתך כיף. 

כשאני מגיעה אחרי יום קשה מהעבודה, מספיק חיוך אחד שלך ואני שוכחת את כל מה שהיה. את האדם היחיד שכשאני איתו, הטלפון לא מעניין וכל מה שמסביב מתגמד. את האור בחיי, את הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי, ותאמיני לי שעשיתי דברים.

וכן, אני יודעת שכולם אומרים לי שהגיע הזמן למצוא בן זוג, ושאני צריכה לצאת יותר. מזכירים לי שאני עדיין רווקה, ושזוגיות היא דבר נהדר. אני יודעת גם שהגיע הזמן שאחזור לצאת יותר לבלות, ואני באמת משתדלת - בעיקר מאז מלאה לך שנה - אבל כן, אני קצת איטית בתחום, אני יודעת.

אריאל, איזה כיף שהבאתי אותך לעולם. שהקשבתי רק למי שתמך ועודד. שלא הקשבתי לכאלה שאמרו שאולי אחכה לחתונה, לבן זוג. איזה כיף שפשוט עשינו זאת יחד, אופיר ואני, השותף שלי להורות ואבא שלך. זכית באבא נהדר, אגב. מקסים, רגיש ובעיקר אבא מושלם.

אריאל היפה שלי, אהובתי הנצחית, תודה שאת קיימת. תודה שלימדת אותי שהעבודה היא לא מרכז החיים. שיש עוד דברים בחיים, חשובים יותר. תודה שלימדת אותי סדר עדיפויות מהו. תודה שאפשרת לי להבין מה המשמעות של להיות הורה. תודה שנתת לי את הזכות הזו להיות אמא.

תודה שבאת לעולם הזה, עשית אותו הרבה יותר טוב. אוהבת תמיד, כל הזמן ובלי הפסקה. 

 מירב בן־ארי || בת 42. חברת כנסת מטעם מפלגת כולנו. זכתה בתוכנית המציאות "דרוש מנהיג" והיתה חברת מועצת העיר ת"א. אמא לאריאל, בת שנה וחודשיים, בהורות משותפת עם חבר קרוב+ + +

צילום: אריק סולטן

לונה,

לונה, לונתי, לונצ'י פונצ'י, לוניקה שלי, ירח חיי, אור יקרות שמאיר את ליבי, גור אדם שמתחיל להלך על שביל החיים. כל כך הרבה מילים אני רוצה לתת לך. מילים של ברכות, המלצות, אזהרות, כיוונים, בדיחות, לירלורים והצחקות, ולא מצליחה להחליט מה לומר ועל מה לוותר. 

אז יודעת מה? אני אוספת בשתי ידיי את כל אותיות האלף־בית. תערבבי, תחברי, ותרכיבי לך בעצמך את כל מה שתאחלי עבורך.

אהבה, והרבה. לפזר בכמויות אבל קודם כל לעצמך. לחיוך, לעיניים הטובות הנוצצות.

בריאות, כי כל השאר רק מותרות. בריאות בראש ובראשונה. בריאות הגוף, השכל והנפש.

גברים. אוהו, זה כבר נושא שראוי למכתב משלו, אבל אם ככה בקצרה אז זה זן קצת שונה. הם בנויים קצת אחרת. לפעמים, אגב, זה קל יותר לתפעול ממה שאת משערת. וכמה מהר שתפנימי את זה, ככה ההתנהלות מולם תהיה קלה יותר, מוצלחת יותר.

דיווה: תרימי את הראש בכל מקום שאליו את נכנסת, תעמדי זקופה ותחגגי את הדיווה שאת. 

הומור: לצחוק על האוברדרפט, לצחוק על הקשיים, לצחוק על הכישלונות, לצחוק על פוק שברח לך פתאום כשצחקת בקול. להבין שהכל חולף ולמלא את זה בהומור.

ועוד קצת הומור, כי אף פעם אין חשש שיש יותר מדי מהחומר הזה.

זרים וכתרים על ראשך, ילדתי, נסיכתי הנפלאה.

חלומות שתגשימי יובילו אותך לחלומות חדשים ומאתגרים יותר. וחלום שמתגשם מתבל את החיים שלנו, מפלפל אותם ומוסיף להם סיפוק ואור בעיניים. תכווני רחוק וגבוה, מוכשרת שלי.

טיולים בעולם, אהובה, תטיילי, טוסי לך. טוסי, פירשי כנפייך ותמריאי. תרבויות אחרות, חופש, חמצן. כל מקום והסוד שלו, כל מקום קורא לך להמציא את עצמך מחדש.

יופי: כן, כן, יופי, ובלי עין הרע. וזה מקל את החיים כל כך. ולא מביך להיות יפה ולא בושה לדעת את זה. ולא מומלץ בשמש. כי מחלות, לא עלינו, וקמטים וכתמים.

כסף: עוד מילה, ולא מילה גסה. כסף מניע, מזיז, מקדם, מרגיע, מאפשר. תלמדי להרוויח אותו ולגלגל אותו יפה־יפה ככה שיגדל ויתרבה. יש מי שמגדל בזיליקום או רקפות, את לכי על כסף.

למידה וגם לונה. וזה חיבור מושלם יחד. ספרים, ויקיפדיה, אנציקלופדיות, עיתונים, אנשים, מגזינים, קרטון של חלב, לקרוא הכל ילדה. לקרוא, ללמוד ולדעת. כי ידע זה כוח. וידע זו השראה.

מעטפות. יקירה, אני רק אניח את זה פה. אם זה לא בת־מיצווש ולא חתונה, הייתי נמנעת ממעטפות. מכירה כמה שישבו על מעטפות במעשיהו. אז מעטפות? פחות! 

נשמה גדולה שתכניסי בכל צעד בחייך, בכל החלטה ומעשה, תעמיק את חייך ותמלא את ליבך ואת נפשך באור גדול. תעצימי בגופך את הנשמה, ובנשמתך תכבדי ותאהבי את גופך.

סוף הוא תמיד התחלה. אל תתעכבי על מה שנגמר, תמקדי אנרגיות במה שמתחיל.

עוצמה נשית. את אישה. זאת זכות גדולה. את שווה. את מוצלחת. את מסוגלת. את לא מתנצלת על קיומך. את חוגגת אותו. את הירח במלוא זוהרו.

פחמימות ריקות זה ממש־ממש טעים, אבל כמו ששמת לב על אימוש, יש לזה השלכות, רק אומרת. מכאן הבחירות הן שלך בלבד, ומה שתבחרי תמיד טוב עבורי.

צלם אנוש: הכי חשוב, ילדונת, תמיד־תמיד־תמיד לשמור על צלם אנוש. על חמלה. על הזדהות. הכלה ונדיבות לכל מי שצריך וזקוק לזה. בשביל זה אנחנו פה, ללמוד להיות טובים יותר.

קאמרי: אמא משחקת שם בערבים. ומאוד קשה לאמא לצאת בערב מהבית ולפעמים לא להספיק להשכיב אותך לישון. אבל מצד שני, כל היום אני שם בשבילך לקבל את פנייך מהגן או מבית הספר, להכין ארוחה חמה ולשחק בגינה. אבל בערב אני עומדת על הבמה, וזה ממלא אותי. 

ראש טוב: לדעת מתי לשחרר שליטה ולתפוס ראש. לגבי הדרכים לזה, הזמן יעשה את שלו. 

שירי, זמיר שלי. שירי בקול גדול ורם, ומלאי פיך בצלילים שממלאים כל לב.

תודה שבחרת בי, קסם מיוחד שלי. פשוט תודה שאת כאן ואיתי. 

אמא עירית 

 עירית קפלן || בת 44. שחקנית תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. משחקת ב"ציד המכשפות" ו"האחרים" בתיאטרון הקאמרי. נשואה לצלם ניתאי נצר ואם לעילי (8) וללונה השובבה, בת שנה וחודשיים, שאוהבת לטפס על רהיטים ולרקוד

+ + +

צילום: אריק סולטן

אמילי ואריאה, 

אמילי, ילדתי הראשונה, בכורה ומדהימה שלי. עם כל זה שהייתי מוכנה להיות אמא וחיכיתי לבואך, שום דבר לא הכין אותי לשינוי ולפרספקטיבה בחיים שבאו עם הגעתך.

הכל התגמד בן רגע. כל מה שהיה לפני - הכל נהיה הרבה פחות חשוב, ולא פעם תפסתי את עצמי בשאלה - איך התעכבתי על כאלה שטויות?

את נתת לי כוח ועוצמה שלא ידעתי שקיימים בי, ועוד לפני שהתחלת לדבר נתת לי להבין שאת רואה את העולם דרך העיניים שלי - וזה גרם לי לרצות להיות בן אדם טוב יותר, לתת לך דוגמה.

וברגעים הכי קשים, ברגעים שיורד הביטחון והדברים נראים חשוכים למדי, אני יודעת שיש לי אותך, האוצר שלי. הלב מפרפר כשאת אומרת לי, "אמא, אני אוהבת אותך, את האמא הכי טובה בעולם", וזה מחזק ומעלה אותי בחזרה. כי אמילי, כמוך יש רק אחת, והאחת הזו היא הבת שלי.

ואריאה, הצטרפת אלינו לפני קצת פחות מחודשיים, והפכת אותנו למשפחה גדולה יותר, ואני ואמילי כבר לא מרגישות לבד, ואפילו ידענו את השם שלך מהרגע שגילינו שזו בת.

לקח לך זמן להגיע. חיכינו לך, הרגשנו בחסרונך, ועברתי דרך ארוכה, עד שפשוט באת, חרף כל הטיפולים ההורמונליים, הלא מוצלחים, חרף החשש שלא אוכל עוד להביא ילדים, כאילו חיכית לרגע הנכון - שיהיה הכי טבעי לך ולי, ושהכי אדע להעריך את קיומך. כי כמו שמך, ארי־אה, את מלאת אור וטוהר שיש רק לבריאה.

אני אמא שלכן, והלב שלי שייך רק לכן. מבטיחה להיות לכן לדוגמה טובה ולאמא ראויה.

 ג'ני צ'רוואני || בת 36. אשת טלוויזיה ומעצבת פנים. זכתה במקום השני בתחרות מלכת היופי ב־1999. נשואה לאיש העסקים רוני מאנה ואמא לאמילי (5) ולאריאה (חודשיים)

+ + +

צילום: אפרת אשל

נדב ונמרוד, 

אמא שלי אמרה לי מזמן, באחד הרגעים האלה שבהם כנראה עשיתי לה את המוות, שהיא מקווה שיום אחד תהיה לי בת ממש כמוני. קרמה איז א ביץ', ולכן עשיתי כל דבר אפשרי כדי שתרחיש אימים כזה לא יתממש. 

פשפשתי בפורומים של מאמות מדופלמות, במטרה ללמוד את מגוון השיטות לשליטה במין העובר. התמכרתי לאשלגן. הפסקתי עם המגנזיום. לא יודעת אם זה בזכות הבננות, אבל מפה לשם הגשמתי את החלום שלי. פעמיים. 

פשוט זה לא היה. רוב מה שיכול היה - הסתבך, כמתבקש כנראה אצל בחורה מגה־דרמטית. אבל מה זה קטסטרופות בחדר הלידה, לעומת מגירות מטבח מלאות בביצי קינדר. 

לפני ארבע שנים וחצי, נדב, גרמת לי להיתקל בפעם הראשונה באוקסיטוצין, סם טבעי וממכר מהסוג שיוצאים איתו מחדר יולדות. היית כל מה שחלמתי עליו והרבה יותר. הרפתקן, חובב לכלוך ובעל חוש הומור פרוע - כלומר, כל מה שאני לא הייתי בגילך. הפרטנר המושלם לבתי קפה, כזה שנותן לי לקרוא עיתונים כל עוד יש מספיק אנשים מסביב שיתפעלו ממך, מכור לתיאטרון עוד לפני שמלאו לך שנתיים, והכי חשוב - בטוח שאמא שלך היא הכי נהדרת.

מחיית המסיבות שהייתי, עם קילומטראז' מפואר בחיבוק רמקולים, הפכתי לישות שמכורה לסטריליזטור. כזאת שאופה לך עוגת יום הולדת אחת לחודש ומסתירה ממך את קיומה של המילה "לא". כן, להיות אמא שלך היא המשימה הכי פשוטה וכיפית שהיתה לי בחיים. ואלוהים עדנו, זאת היתה מסיבה מתמשכת.

אחרי שהתרגלנו לחגיגות התחלת כנראה להרגיש כבר מספיק מפונק ואהוב, ובכלל ששני מבוגרים בבית על ילד אחד זה לא כוחות, ורמזת, בלי הרבה מילים, שאולי יום אחד תשמח להיות אח של מישהו. אז דיברתי על זה עם אבא, וכמה חודשים אחר כך בישרנו לך בהתרגשות שאתה הולך להיות אח בכור ממש בקרוב.

גם הפעם זה היה שווה את הבחילות וכל היתר, ואחרי 11 ימים שבהם חיכית בסבלנות, חזרתי מבית החולים עם יצור חייכן וקירח שמאוד מאוד דומה לך. כן נמרוד, הופעת בדיוק בזמן, במדים של גיבור־על וסבלנות של ילד שני. 

אז בינתיים אחיך מלקק אותך המון ומשתדל להצחיק אותך כשאתה נהיה מוגז, ומחכה לך שתגדל ותעבור לגור איתו בחדר כדי שיוכל ללמד אותך את כל השירים של אליאנה תדהר בעל פה. אם אני מנחשת נכון, אתם הולכים להיות חברים ממש טובים. 

ועד אז, אני מקווה שתמיד תדעו כמה אני אוהבת אתכם ואת החיים בכלל מאז שאתם בסביבה. רק תהיו חמודים, ותביאו כלות נחמדות הביתה. אפשר בכיף גם חתנים. העיקר שתהיו מאושרים, ותזכרו שאין כמו אמא.

אמא דנה

 דנה הרמן || בת 42. כתבת מגזין ב"כאן". בזוגיות עם יאיר טרצ'יצקי, יו"ר ארגון העיתונאים. אמא לנדב (4 וחצי) ולנמרוד  (חודשיים), שאוהב בינתיים לא לישון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו