הו הא מי זה בא?

פעם, כשעם ישראל היה נוסע צפונה, ועוד לא היה קיים מחלף קיסריה בירידה מכביש החוף, כולם היו עוצרים בחדרה. נכנסים למסעדה של רחמים אשכנזי בצומת אליאנס, או עוברים ברחוב הנשיא, מתרעננים עם בקבוק טמפו, וממשיכים.

מאז שנבנה המחלף, החדרתים התכנסו בתוך עצמם והעדיפו לא לייצר כותרות. אבל ביום שני שעבר, כמעט בלי שהתכוון לכך, עשה הכדורגל החדרתי האפור והנשכח מלב היסטוריה, ואחרי 39 שנה חזר לליגה הראשונה. רק בתחילת העונה הנוכחית עלתה הפועל  חדרה לליגה השנייה, הלאומית, והמטרה בסך הכל היתה לשרוד שם. אבל ככל שעברו השבועות והחודשים, וחוץ מהפועל תל אביב, שהתנחלה די מהר במקום הראשון, המאבק על כרטיס העלייה השני נפתח לחלוטין, בייחוד לאחר קריסתה המהממת של קבוצה יומרנית אחרת, הפועל כפר סבא של יצחק שום.

וכך מצאה את עצמה חדרה, על משאביה המוגבלים, נוסעת במחזור הסיום למשחק חוץ בנצרת עילית, כשהיא מחזיקה במקום השני ביתרון נקודה אחת בלבד על השלישית, הפועל ראשל"צ, שמנוהלת היום על ידי איל ברקוביץ'. חדרה היתה חייבת לנצח, כדי לא ליפול לחסדיה של ראשל"צ, שאירחה את אחי נצרת. בדקה השנייה לפתיחת שני המשחקים, הבשורות מראשל"צ בישרו רע לחדרה, כי המקומיים עלו ליתרון. אבל אחרי 17 דקות כבש חלוץ חדרה אסי גומה, שהיה שותף גם לעליית הקבוצה מליגה א', את השער ההיסטורי, שנשמר כמו בכספת, עד שריקת הסיום של השופט אלון יפת.

רבע השעה האחרונה של המשחק היתה הארוכה בחייו של איציק טפירו, שהוא כנראה היחיד בכדורגל הישראלי שמחזיק בו בזמן בתפקיד מנכ"ל הקבוצה וגם האפסנאי שלה. "ישבתי על הספסל של הקבוצה, במחשבה שתכף אנחנו חוטפים גול שוויון, וכל אלפי האוהדים שלנו, שבאו עד נצרת, קמים ויוצאים. אמרתי לעצמי שאני לא יודע איך אמשיך את החיים שלי אם אנחנו מקבלים גול. הסתכלתי על השמיים, הסתכלתי על הסלולרי, והשעון לא זז. קמתי לקוון הרביעי גיא ברגר ואמרתי לו שיסמן ליפת לשרוק, שנגמר הזמן, שאם הכל טוב, אני עושה לקוון הזה פסל בחדרה. ברגר צחק, ואני בכיתי מהמתח".

וכשיפת שרק לסיום?

"הייתי בדופק 2,000. לא ידעתי לאן ללכת. כינסתי את כל השחקנים באמצע המגרש, נישקתי כל אחד מהם, וצעקתי שהם גברים שאין דבר כזה. ואז רצתי לחדר ההלבשה שלנו, לראות שלא גונבים לנו את התיקים".

• • •

100 אלף תושבים יש בחדרה, עיר שמנסה להמציא את עצמה עוד פעם מחדש אחרי שנים קשות, עם שני ראשי עיר מורשעים, מהם אחד שישב גם בכלא. המקומיים מכנים אותה "הפסקה בלי עיר", אבל יש גם מי שמדברים על התעוררות בשנים האחרונות. על בניית שכונה חדשה ועל התעוררות חיי התרבות.

כך או כך, אף אחד לא היה ממש מוכן לפצצה שנפלה עכשיו על העיר בדמותה של קבוצת כדורגל שתשחק בליגת העל ותפגוש אחרי עשרות שנים את המותגים שכבר לא זכרה איך הם נראים מקרוב - שתי התל־אביביות, הפועל באר שבע, בית"ר ירושלים, מכבי חיפה והשכנה הנערצת, מכבי נתניה.

העלייה הלא מתוכננת הזאת מוצאת את אנשי חדרה עם המכנסיים למטה. ראש העיר, צביקה גנדלמן, שמסיים קדנציה ראשונה, בנה על תוכנית חומש סולידית, אבל לחבר'ה במגרש ומסביבו אצה הדרך, גם אם מבחינת תשתיות, חדרה עדיין בתקופת ייבוש הביצות.

עד לפני עשרה ימים, כשדיברו על חדרה בשלוש מילים, זה היה הארובות ושלום שוורץ. "שולם", כפי שכינו את גדול כדורגלני חדרה בכל הזמנים. שוורץ, שגדל במעברת יוספטל בעיר, פרץ את גבולות הפרובינציה, הגיע לנבחרת ישראל ורשם 11 הופעות, כולל המשחק מול איראן בגמר אליפות אסיה בטהרן 1974, ומוקדמות אולימפיאדת מונטריאול 1976. כשפרש עשה חיל בעסקיו, אבל ב־2010 לקה בסרטן הערמונית, קיבל מהרופאים שלושה חודשים לחיות ונלחם ארבע שנים, מותיר אחריו אישה, שתי בנות ובן.

עם כל הכבוד לנבחרת, הסיפורים והאגדות סביב שולם שוורץ התרכזו במגרש ההיסטורי של הפועל חדרה, שמשמש מגרש האימונים של הקבוצה ועובר מהשבוע שיפוץ, שיכלול חידוש חדרי הלבשה, אמבטיות קרח, חדר וידאו ומשרדים. גם המגרש הזה בדרך להיעלם מהמפה בקרוב, ובחלק מכספי השטח ייבנה בתוך שלוש שנים אצטדיון חדש עם 8,000 מקומות, המינימום הנדרש לליגת העל.

שלום "שולם" שוורץ. גדול כדורגלני חדרה

יקיר שוורץ, בנו של שלום, קיבל מאביו חודשיים לפני מותו את הגרסה הסופית לסיפור האגדה שקרה באמת בשבת של עונת 1975/6 במגרש בחדרה. "אבא היה חוזר ממחנות של הנבחרת וראה שלכל השחקנים בקבוצות האחרות מתייחסים כמו למלכים. אחד קיבל דירה בצפון תל אביב, שני קיבל תחנת דלק, ואבא שלי שיחק בשביל הסמל. יום אחד נמאס לו שהוא תקוע בדירת חדר וחצי של עמידר, בלי כלום. ביום חמישי שלפני המשחק בשבת מול מכבי תל אביב, שוורץ היה אמור לקבל, על חשבון הנהלת הקבוצה, שתי מיטות לאחיות שלי. המיטות לא הגיעו, ואבא הודיע: 'אם אין מיטות, אני לא בא בשבת'". 

אבי ארגז, מכוכבי הפועל חדרה באותם ימים, וחברו של שוורץ, מאמת את הפרטים. "בשבת התקיימה אסיפת קבוצה אצל קיצ'י, מנהל הקבוצה. כולם חיכו לשולם, אבל הוא לא בא. קיצ'י היה צריך לרשום את 16 השחקנים בטופס המשחק, אבל הצעתי לו לרשום 15 ולהשאיר מקום אחד ריק, למקרה ששוורץ יצוץ".

שופט המשחק היה משה אשכנזי, והקוונים חרגו ממנהגם ובמקום לקחת את כרטיסי השחקן איתם, השאירו אותם הפעם בחדר ההלבשה שלהם. בינתיים כבש דרור ברנור שער למכבי תל אביב, ובכל חדרה החלו חיפושים אחרי שולם. בעוד המשחק משוחק, הגיעו לביתו חברו הקרוב, יוסף ז'לז'ניאק, וגם נהגו של ראש העיר. בידם היתה שקית עם כסף שאספו מאוהדי הקבוצה. שולם לא הסכים לקחת את הכסף  ובמחצית המשחק הגיע למגרש. 

ארגז זוכר שאגה של הקהל, שלא היתה קשורה למהלך המשחק: כולם ראו את שולם נכנס לחדר ההלבשה. בינתיים קיצ'י המנהל הוסיף את שמו של שוורץ לטופס המשחק, רץ לחדר ההלבשה, והורה למארח השופטים, סטרשנוב, אביו של אמנון, לימים הפרקליט הצבאי הראשי ושופט מחוזי, לפתוח את החדר כדי שיניח שם את טופס המשחק. שוורץ התכונן להיכנס למחצית השנייה, בעוד מנהלה המיתולוגי של מכבי תל אביב, חיים ליבוביץ' (לייבו), הזדעק וטען ששמו של שוורץ לא הופיע בטופס. זעקותיו לא הושיעו, כי שולם חולל מהפך אדיר, כבש שני שערים ובישל לעמי אלחדד את השלישי. חדרה ניצחה 3:1, והאגדה נצרבה לעד בקיר הזיכרון. בשנתיים האחרונות שונה שמה של הקבוצה להפועל שולם שוורץ חדרה, ומאז ששונה, חדרה רק עולה ליגות.

• • •

במגרש ההיסטורי, בסך הכל ישימון די נטוש, עמדו השבוע היו"ר אורן גולן והמנכ"ל־אפסנאי טפירו, שניים מהארכיבישופים האחראים לשינוי התודעתי שעברה הקבוצה בשנים האחרונות. גולן אומר שלפתע הפועל חדרה הפכה להיות ארגון גדול עם 50 עובדים ו־700 ילדים במחלקת הנוער, שבראשה עומד ישראל צרפתי, שמביא השבוע גם את קבוצת הנוער לסף עלייה לליגת העל (המשחק התקיים אחרי סגירת הגיליון; א"פ).

אבל מגרש ביתי אין. חדרי ההלבשה הקיימים לא קשורים לעידן הנוכחי, וכל הפרשנים מטעם עצמם, ובכלל, מי שקשור לענף, כבר מסבירים לחדרתים שדרכם לרדת ליגה בעונה הבאה תהיה קצרה מתמיד. ועדיין, האדרנלין שלהם מתפוצץ בחזה, הפנים זורחות, והראש היהודי מנסה להמציא פטנטים. הנה, היו"ר גולן הוציא עכשיו 25 אלף דולר על תוכנת מחשוב לסקאוטינג אחרי שחקנים בעולם, כי חדרה בחיסרון זמן מטורף בכל מה שקשור להכנות לעונה הבאה.

תשתיות הן שם הסיפור, והן מתחילות כמובן בעובדה שבעונה האחרונה שיחקה חדרה בעפולה, מרחק נסיעה של 45 דקות, ובעונה הבאה, האצטדיון שם לא יעבור את התקן של ליגת העל. קבוצה חדשה בליגה, בוודאי אם מדובר בחדרה שלא היתה קשורה לליגת העל שנות דור, ושחסרה מגרש ביתי, משולה למתה, אבל הייאוש לא קיים אצל החבר'ה האלה.

בתחילה הוצע שחדרה תשחק באצטדיון סמי עופר החיפאי, 32 דקות נסיעה מחדרה, אבל חדרה ואוהדיה ייעלמו שם בין 30 אלף מושביו, ויאבדו את אפקט הביתיות. השבוע הסתמן פתרון עדיף - שחדרה תשחק באצטדיון העסוק מאוד בנתניה, על חשבונה של רעננה, שכנראה תשחק בהרצליה. 

עד לפני 20 שנה היתה חדרה הקבוצה הכי ותיקה בליגה השנייה, עם 17 שנות משחק רצופות. אבל היא נשחקה, הקהל איבד עניין, וירידה לליגה ב' היתה מוחשית מאוד. רק משחק קובע שעבר בהצלחה נגד ביר אל־מכסור, שאותו ניהלו בהתנדבות איציק בן תורה ורז זהבי (פרשן ערוץ הספורט והאיש מ"הישרדות"), מנע ביזיון מוחלט.

הכדורגל של חדרה, שהיה מרושש ושבור עשרות שנים, היה חייב קטליזטור כספי של העירייה לפחות בתחילת הדרך, בייחוד בעיר שבה קבוצת הכדורגל היא המותג העירוני החשוב ביותר שאפשר לנפנף בו. השינוי התרחש לפני שלוש שנים, כשראש העיר גנדלמן שם נפשו בכפו והודיע לראשי הפועל חדרה, מכבי חדרה וגבעת אולגה שהוא מאחד אותן לקבוצה אחת, אחרת הוא מפסיק את ההקצבות. 

באולגה, שהפכה לאורך זמן לקבוצה החזקה בעיר, שנאו את ההחלטה, ולא סולחים על האיחוד. בתחילת הפלייאוף העונה, במשחק מול בית"ר ת"א/רמלה בעפולה, התפתחה ביציעים קטטת ענק בין אנשי חדרה ואולגה, שזלגה למגרש וגרמה להפסקת המשחק לשבע דקות. אגב, 90 אחוז באולגה אוהדים בכלל את בית"ר ירושלים. חדרה בקושי עוברת שם את אחוז החסימה.

• • •

תחילת העונה הנוכחית היתה מדאיגה למדי. הקבוצה פתחה עם המאמן מומו ניסטל, שהעלה אותה לליגה הלאומית, אבל כבר אחרי שני מחזורים, עם הפסד וניצחון, הוא זז הצידה, אולי בגלל הלחץ מגודל המעמד. הקבוצה עדיין שילמה את מחיר החובבנות, ולא תאמינו, ספגה שני הפסדים טכניים, מול אחי נצרת והפועל מרמורק, בגלל מילוי לקוי של טופסי המשחקים.

חוגגים את הניצחון על נצרת עילית והחזרה לליגת העל. אין להם זמן לנוח על זרי הדפנה, כי אין איפה

היו"ר גולן (47), איש עסקים מוכשר ובעל חזון, התפנה לחפש מאמן חדש ונפגש עם בכירי הז'אנר בליגה השנייה - תומר קשטן, אלי כהן הצפוני, דני גולן, טל בנין, אופיר חיים ופרדי דוד, אבל לא מצא אצל אף אחד טירוף, או לפחות עשן בעיניים. אחד התעקש על רכב סדרה 5, אחר רצה להתפנק בעוד 4,000 שקלים בנטו.

עד שגולן נזכר בניסים, ניסו אביטן, נצר למשפחת האצולה הבאר־שבעית, שעבד במחלקת הנוער של הפועל באר שבע. גולן וטפירו הכירו אותו מהימים שבהם שיחקו בנבחרת הוותיקים של ישראל. אביטן (46) אמר שהוא מוכן לבוא, אבל נדרשה ברכת הדרך של אלונה ברקת, שתשחרר אותו. היא נתנה את ברכתה.

בגלל חוסר ניסיונו בליגה הזאת, היו אנשים בקבוצה שתהו וחששו. אבל אביטן בא בשגעת של התלהבות, ובין־לילה הפך סדרי עולם, העביר את האימונים לשעות הבוקר והנהיג ניתוחי וידאו מעמיקים. אם אצל מומו הגיעו לאימון שני שחקנים של הקבוצה כשהם לבושים בחלוקים של בית החולים הלל יפה, אחד סניטר והאחר אלונקאי, אצל אביטן נגמרה הפארסה.

וזה עוד כלום לעומת מה שקרה לשוער אוסטין אג'ידה, שלא ידע שמגרש האימון בגבעת אולגה אינו מוכר בווייז, כך שהאפליקציה הובילה את האוטו שלו עמוק לתוך נחל אלכסנדר, עד שחולץ על ידי טרקטור שהובהל לשמורה.

כולם מדברים עכשיו בשבחו של אביטן ומרבים להחמיא לו על כך שהוא מקצוען ובעיקר כזה שיצר במהירות שדרוג מקצועי לקבוצה. אבל כנראה עוד לא נולדה בליגת העל הישראלית דמות כמו זו של איציק טפירו, שהתפקיד הכפול שלו, מנכ"ל ואפסנאי, הוא כבר פוטנציאל לשובר קופות בקטגוריית סרטי הבורקס.

טפירו הוא המוני פנאן של חדרה. סוד קסמו הממס לבבות יסודו כנראה בעובדה שביומיום הוא עובד כבר 22 שנה כאח מוסמך בבית החולים הפסיכיאטרי שערי מנשה, שם הוא מטפל בפציינטים קשים במיוחד. טפירו שיחק בליגות הנמוכות, מפרדס חנה ועד כפר קרע וערערה, מיהלומי המגזר. הוא ואורן גולן שיחקו בפרדס חנה, ולפני שנים הגיעה ההצעה מראש העיר גנדלמן - בוא לנהל את הקבוצה.

כשהוא הגיע למגרש, חשכו עיניו. קוצים בגובה של ג'ונגל וייטנאמי הסתירו 15 ילדים שרצו על המשטח הצחיח. דבר ראשון שעשה זה להתקשר לגולן ולהגיד לו - "אורן, אני אוהב אותך, אבל עדיף להישאר בבית"ר פרדס חנה". אבל גולן התעקש. שאל אותו מה הוא מעדיף - להיות עוזר מאמן של ניסטל, או לנהל. טפירו העדיף את האופציה השנייה. אחרי תקופת גישושים הוא נכנס לעניינים וצלל לאופרציה של ארגון האימונים ובניית חדר הלבשה מגובש ומחבק.

"אצלנו", הוא אומר, "ולא משנה מי יבוא, אין דבר כזה לעשות מקלחת אחרי אימון וללכת. יש קפה לפני האימון, ושתייה קרה אחרי, חיבוק אישי ונשיקה ומה נשמע. אנחנו מזכירים לי את בני יהודה בחום ובצבע".

באין מגרש אימונים ביתי סביר, נדד טפירו עם השחקנים בין מגרשים באור עקיבא, באקה אל־גרבייה, בית אליעזר, אולגה וג'סר א־זרקא. ניסו אביטן גם סידר לו השתלמות בקודש הקודשים הישראלי - חדר האפסנאות בטוטו טרנר הבאר־שבעי.

השנה לקח חופשה של שנה מהעבודה, והוא כולו בקבוצה. קם בכל יום ב־5 בבוקר, מתפלל, יוצא לריצה, עובר בסופר לקנות לחמניות ומכין לאימון 45 סנדוויצ'ים. ב־6:30 הוא שותה קפה עם החבר'ה מג'סר, מחזיק ביד ארבעה צרורות מפתחות למגרשים בגזרת חוף חפר, וב־9:30 כבר מסודרים הקונוסים על המגרש התורן כמו חיילי צ'יפסים דקים באימון של באיירן מינכן. אז אם טפירו מסתדר עם רוצחים ואנסים קשים בשער מנשה, עלי חטיב, שנחשב פרובלמטי, הפך אצלו כמעט לגבאי בבית כנסת. "עלי לא הסתדר בשום מקום. בהתחלה הוא היה מנסה אותי ומודיע שלא יוכל להגיע. במקום להתעצבן, הייתי הולך איתו. אומר לו, 'עלי, קח חופש, תשתה קפה ותעשן נרגילה, ותחזור ביום ראשון'. כשהייתי מגיע לאימון, הוא כבר היה מחכה לי שם באוטו".

• • •

כשחדרה עלתה בעונה שעברה ללאומית, טפירו חשש קצת. "הליגה השנייה זה כבר ניהול אחר, לא ידעתי אם השופטים ייתנו לי כבוד. לא היה לנו מגרש ביתי, וגם התלבושות היו מחויבות בשמות. כבר אין קומבינות ששחקן משחק עם מספר של שחקן אחר. אבל מהר מאוד דברים תקתקו, קצת חיוכים ופוליטיקות, ולמדתי שגם הליגה השנייה היא לא שד מפחיד כל כך".

מכיוון שרוב העונה התנהלה בדשדוש, קו פרשת המים התרחש מול מרמורק, לפני הפלייאוף. "הבקענו גול בדקה ה־94, אחרי שעלי חטיב החמיץ קודם פנדל. רצתי לכולם ואמרתי להם שלא יעזור כלום - זה גול שמסמל עלייה".

וככה הוא חי, טפירו הזה. חוזר ממשחקי בית בעפולה בימי שישי ב־9:30 בערב, והמשפחה מחכה לו לארוחת ערב. ואיזו משפחה. יסמין אשתו, שכל כולה בענייני הבית, הבן אושר (10), והבת תהילה (6), ילדה סיעודית ונכה, לא מדברת ומוגבלת מוטורית. בהתחלה הרופאים לא אבחנו מה מצבה והיא היתה מורדמת ומונשמת. לילה אחד, ב־3 לפנות בוקר, הוא הגיע לאחותו של הרנטגן בנתיבות - שהחזיקה חולצה שלה - ואחרי רבע שעה אמרה לו, "תעירו אותה, יש בעיה במוח".

"בכל העולם יש 28 ילדים שסובלים מהתסמונת שלה, שנקראת AADC", מספר אבא איציק, אבל הוא זורח ואומר: "היא המתנה שלי". לפני כל משחק שולחת לו אשתו יסמין ווטסאפ עם תמונה של הילדה וברכה. נגד הפועל קטמון בעפולה, רגע לפני הפתיחה, הברכה מיסמין לא הגיעה, וטפירו הצליח לשכנע את השופט לעכב את פתיחת המשחק, עד שיסמין שלחה.

אפילו בשנות ה־70 של חדרה הגדולה, עם שולם שוורץ, אבי ארגז, חיים טל, פסח טייטלמן, האחים אלחדד, אברהם סלו, יחיעם שרעבי, יששכר אורבך ואחרים - אומרים שהקבוצה התנהלה כמו חנות מכולת. גם עם 4,000 ביציעים, אף אחד לא ידע לאן הכסף הולך.

בחדרה של 2018 עבדו גם האמונות התפלות שעות נוספות, כולל חלב עיזים שנשפך על קו השער, כדי למנוע ספיגות. אבל את העיקר עשו שמות שלא יגידו לכם הרבה. יעקב אבבה הקפטן, המגן הימני אליאס זאנה, אסי גומה על 12 שעריו, מנשה זלקה, סלים עמאש, אור אילוז, אוסטין אג'ידה (שהגיע לכאן במשקל כפול, אבל חזר לעצמו והיה פקטור חשוב), דיה לבאבידי, לני אהרון ואילון ירושלמי (שבאו מנתניה), עלי חטיב, סמיר באירקרטביץ', ויטלי גנון, אוהד קדוסי ועוד צדיקים אחרים. אבל אין להם זמן לנוח על זרי הדפנה, כי אין איפה. בונים פה הכל מחדש, ומקווים שכמו עד עכשיו, יניעו בדחיפה. √

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו