היסטוריונים של הכדורגל מתמוגגים עד ימינו מיכולתם האדירה של כוכבי ריאל מדריד, שזכו בחמשת גביעי אירופה הראשונים - די סטפנו, חנטו, הקטור ריאל וחבריהם. אבל לשליטה של המועדון הספרדי באירופה היו סיבות של תחרות מוטה. בשורות ריאל שיחקו כמעט באופן חופשי שחקנים זרים, בעוד יריבותיה באירופה שיחקו בסד של שיתוף שחקנים מקומיים בלבד.
בריאל של אותן שנים שיחקו די סטפנו הארגנטינאי, פושקש ההונגרי, קופה הצרפתי, סנטמאריה האורוגוואי - כולם מצוידים בדרכונים ספרדיים. בשורות יריבותיה שיחקו בדרך כלל ספרדים בלבד.
אחד הסטריאוטיפים לגבי ריאל מדריד הוא ש"המועדון של פרנקו". הסיפור מורכב יותר; בזמן מלחמת האזרחים, כמה מראשי ריאל מדריד היו, כמו רוב תושבי העיר, בצד הרפובליקני. אחד מראשי ריאל אפילו נרצח על ידי אנשי הדיקטטורה. אבל חבר הנהלה אחד, העונה לשם סנטיאגו ברנבאו - שחקן הקבוצה בעברה הרחוק - הגה רעיון שהיטה את ריאל לצד הפרנקואיסטי. ברנבאו מכר לדיקטטור את התוכנית להפיכת הקבוצה לטובה בעולם ככרטיס ביקור ידידותי לדיקטטורה, שאיכשהו שרדה את מלחמת העולם על אדמת מערב אירופה.
התמיכה של פרנקו - מסיוע כספי ועד עזרה בהענקת אזרחות לכדורגלני על, באמת תרמה לאתוס של ריאל כמועדון הגלובלי הבכיר, כחלומו של כל כדורגלן.
היה לריאל מדריד יתרון נוסף, שאנשים פחות נותנים עליו את הדעת: ספרד לא היתה חלק ממלחמת העולם השנייה, והכדורגל בה לא הופסק בשנות המלחמה. וכך, גם כשריאל איבדה את השליטה האבסולוטית, הוסיפו קבוצות מפורטוגל, שלא סבלה מלחמה על אדמתה, ואיטליה - שלמרות חלקה במלחמה הכדורגל בה הופסק רק לעונה בודדת - לשלוט ביבשת. קבוצות ממדינות אלה, שכמו ריאל אף הן אזרחו כוכבים רבים, זכו בכל גביע מהקמתו ב־1956 עד 1966.
שליטה שהסתיימה באסון
קריאת התיגר על ההגמוניה הלטינית הגיעה מהמעמקים - מעמקי המכרות. עיירת כורים סקוטית קטנה סמוכה לגלזגו בשם בלסהיל הוציאה מתוכה מנג'ר בשם ג'וק סטין, שהוביל ב־1967 את סלטיק לזכייה בגביע אירופה, עם ניצחון על אינטר מילאנו. סלטיק היתה קבוצה שהורכבה כולה מילידי גלזגו וסביבתה. שנה אחר כך הוביל יליד בלסהיל אחר - מאט באזבי - את מנצ'סטר יונייטד לזכייה בגביע. לאחר מכן צפון אירופה תזכה בכל גביע אירופה, מלבד אחד, בין 1967 ל־1985.
הקבוצות הללו שיחקו כדורגל קולקטיבי יותר, ובריטניה לא היתה לבדה במהפך. בבריטניה הכדורגל נשק למהפכת הרוקנרול; בהולנד - שזכתה בארבעת הגביעים בין 1970 (פיינורד) ל־1973 (שׁלוש זכיות של אייאקס) - הוא היה חלק ממהפך תרבותי, משמרנות לחדשנות. במערב גרמניה החלה המדינה הענייה והחקלאית של בוואריה לטפס במהירות למעמד המדינה העשירה ביותר - כשהסמל על המגרש הוא באיירן.
ובאיחור אופנתי הגיעה ליברפול. ביל שאנקלי בילה חלק מצעירותו בבלסהיל. במשך 15 שנה הוא בנה בליברפול מועדון בעל קשר ייחודי לקהילה. דוגמה לכך: הוא השיב במכונת הכתיבה שלו למכתבי האוהדים.
מזכיר את שאנקלי, אך לא במעמד. יורגן קלופ // צילום: Getty Images
במגרש, ביצע שאנקלי התאמה בריטית למשחק הקרקע הקונטיננטלי. הוא כבר לא היה המנג'ר כשליברפול הניפה לראשונה את גביע אירופה, ב־1977. אבל זו היתה הזכייה הראשונה מארבע בתקופה של שמונה שנים - שיהיו חלק משבע זכיות אנגליות בעידן הזה.
השליטה הגיעה לסיומה בטרגדיה, במשחק הגמר באצטדיון הייזל בבריסל בשנת 1985. באסון ביציעים, שבו אשמים חוליגנים מבין אוהדי ליברפול אבל בעיקר הארגון הלקוי מאוד של האירוע, נרמסו למוות 39 אוהדים, מרביתם אוהדי יובנטוס האיטלקית. 600 נפצעו. עד היום לא ברור טעם קיום המשחק - שבו ניצחה יובנטוס 0:1.
הקבוצות האנגליות הורחקו מאירופה, במידה רבה בעידוד ממשלת תאצ'ר, ששנאה את המשחק ואת מקומו בחברה האנגלית. את ליברפול עצמה פקד אסון דומה, לחלוטין לא באשמת האוהדים, כעבור ארבע שנים במשחק גביע אנגלי.
ומה קרה מ־1985 ועד היום? בהתחלה היתה זו תקופת שוויוניות, כשבין 1986 ל־1991 חלקו את הגביע חמש מדינות - רומניה, פורטוגל, הולנד, איטליה ויוגוסלביה. אבל אז הגיע עידן ליגת האלופות (החל מ־1992), ואיתו הגדלת ייצוג המדינות המרכזיות ביבשת, וביטול ההגבלות על שחקנים זרים. זה הביא עימו מסחור מואץ של המשחק. מ־2005 השתתפו רק ארבע מדינות - ספרד, אנגליה, איטליה וגרמניה - במשחק הגמר.
היורש הרוחני של ברנבאו
הגמר שיתקיים מחר בערב בקייב מחזיר אותנו אל העבר, וזה ניכר ביותר מזהות שתי המתמודדות (ליברפול וריאל נפגשו כבר בגמר ב־81', שבו ניצחה ליברפול 0:1).
בראש ריאל מדריד של 17 השנים האחרונות - בהפסקה קצרה - עומד יורשו הרוחני של ברנבאו. פלורנטינו פרז החזיר למועדון את אתוס קניית השחקנים המובילים בעולם. פרז שבר שוב ושוב את שיא ההעברות בכדורגל, כשרכש בסכומי שיא עולמי את פיגו, זידאן, קאקה, כריסטיאנו רונאלדו וגארת' בייל.
היו תקופות לא מועטות שקבוצותיו של פרז היו כישלון יקר, ולא התמודדו עם הכדורגל הסדור יותר של ברצלונה. אבל מאז 2014 נראה שריאל מצאה את הנוסחה, והיא מועמדת מחר לזכות בגביע אירופה רביעי בחמש שנים. ריאל, כך נראה, מותירה בשמחה את אליפות ספרד לברצלונה, שמסיבות ספרדיות פנימיות חשובה לה יותר. אבל קטלוניה ופדרליזם זה סיפור כדורגל אחר.
ב־2013 נוצחה ריאל מדריד בחצי גמר גביע אירופה על ידי בורוסיה דורטמונד. את דורטמונד הוביל אז המאמן החדשן ביבשת - יורגן קלופ. הגרמני היה מבוקש בכל מועדון גדול, אבל בחר כעבור שנתיים לקחת על עצמו דווקא את ליברפול, שנים ארוכות לאחר זכייתה האחרונה באליפות אנגליה (1990).
קלופ הוא נוצרי פרוטסטנטי מאמין, ששיחק רוב הקריירה במועדון אחד - מיינץ. הוא אף אימן את הקבוצה הקטנה הזו שבע שנים, לפני שעבר לדורטמונד וזכה עימה בשתי אליפויות גרמניה.
גם ניצחון מחר על ריאל מדריד לא יקרב את קלופ למעמדו המיתי של שאנקלי, אבל קווי הדמיון ברורים: העדפה לשירות ארוך שנים במועדון אחד, והעדפה למועדון קהילתי יותר בעיר פחות זוהרת. הכדורגל של קלופ שונה משאנקלי בכך שהוא מתעדף מהירות על פני החזקת כדור, אבל הוא דומה ברוח הקולקטיב: ההסתערות המשותפת על הכדור בעומק האויב, וקבוצה שעושה את שחקניה, ולא ההפך. מוחמד סלאח המצרי וסיידו מאנה הסנגלי היו די אלמונים לפני הגעתם לליברפול.
כך שהאינדיבידואליזם והזוהר יפגשו את הקולקטיביות התעשייתית מחר בקייב. וזה יהיה גמר נוסטלגי מאוד. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו