מתחילים מחדש

האווירה בחדר הניתוח בבית החולים בילינסון היתה מתוחה. שקט כזה, שבו אפשר לשמוע כל תנועת סכין ורחש של תפילה קצרה, שעדי ואיציק נושאים בשקט, שהכל יהיה בסדר. דקות ספורות של דממה, שאחריהן הלב מתפוצץ משמחה כשנשמע בכי של תינוקת בריאה ושלמה.

"הכל בסדר", עדי ואיציק אומרים זה לזה באושר, מלטפים את היד הקטנה, מנשקים, מחבקים, מברכים על הרגע הטוב והטהור הזה. הם כבר היו כאן, בניתוח קיסרי בבית החולים, לפני חמש שנים, אחרי טיפולי פוריות ממושכים. הלידה של בנם הראשון התחילה כמו שצריך, אבל הסתבכה ברגע האחרון. עדי, שהיתה בסכנת חיים, ניצלה ברגע האחרון. התינוק נפטר אחרי יממה. 

אבל הם לא נשברו. עברו שוב טיפולים, עד שהצליחו להיכנס שוב להיריון, ובאו ללדת באותו בית חולים. עכשיו, עם תינוקת בריאה ונהדרת, הם מרגישים שסגרו מעגל. שהצליחו להתגבר על האובדן הנורא, שיצאו מבית החולים בידיים מלאות, ואולי בשנים הקרובות יבואו שוב, ללדת אחים ואחיות לתמר. 

"היא נכנסה לחיים שלנו ומילאה אותם בבת אחת", עדי מקרבת את אפה לזה של תמר. "חיכינו לה תשע שנים, מאז שהתחתנו, ועכשיו הכל סובב אותה, מהמקום הכיפי, הטוב, לא השואב. תמיד כשהסתכלתי מהצד על הורים וילדים, רציתי גם. לא הבנתי איך הורים מתווכחים ביניהם מי ישמור על הילדים. עכשיו אני מבינה שזה טבעי, שזה קורה".

• • •

הם זוג חזק, עדי ואיציק אלפסי, שהלידה השנייה שלהם תועדה על ידי המצלמות של "בייבי בום" בערוץ עשר. שוב ושוב משלימה עדי (35) את דבריו של איציק (36), ולהפך. הוא אומר שאלמלא היתה חזקה כל כך, הם לא היו מצליחים להמשיך בדרך הזו. היא אומרת שהאמונה והכוח שלו הם שהחזיקו אותה.

עדי היתה סמב"צית באוגדת מעלה אפרים, כשאיציק, מפקד טנק בשריון, בא לנופש בבסיס. "יום אחד מגיע ליצן כזה לחמ"ל, מחליף איתי כמה מילים, ואז אומר לי: 'את תהיי אשתי'. זה הצחיק אותי. אמרתי לו: 'אתה חי בסרט'". 

אחרי כמה חודשים של ידידות הם הפכו לבני זוג, וכעבור זמן קצר גם עברו לגור יחד. החתונה באה בתום חמש וחצי שנים של חברות.

איציק, במקור מבית שמש, עבד כבלש בימ"ר ירושלים ולמד משפטים. הוא רצה לעשות את ההתמחות באילת, אצל חבר שהתמחה בדיני משמעת של משטרת ישראל. עדי, במקור מרעננה, לא רצתה לעזוב את המרכז, אבל הסכימה לנסות. כשאיציק סיים את הסטאז' והציע שיחזרו למרכז, היא כבר לא רצתה לעזוב את אילת. היום היא מחנכת בכיתה ט', ואיציק הוא דובר מרחב אילת של המשטרה, בדרגת פקד. 

מהרגע שהתחתנו ניסו להיכנס להיריון. אחרי כשנה של ניסיונות לא מוצלחים, התחילו לבדוק אם יש בעיה.

"מתחילים לעשות בירורים ובדיקות, ולא ממש מבינים מה קורה", מספרת עדי. "ויש גם את הלחץ החברתי, את רואה חברים שהתחתנו אחרייך נכנסים להיריון, ואת שמחה בשבילם אבל חושבת, למה את עדיין לא. היום אני יכולה להגיד שקינאתי. כן, שמחתי בשבילן, וגם בשביל אחותי הצעירה, שנכנסה להיריון בתקופה ההיא. אבל זה צבט. זה היה קשה".

במהלך הניסיונות, עדי אובחנה כסובלת מאנדומטריוזיס, שבה תאים של רירית הרחם נמצאים באזורים מחוץ לרחם, תופעה שיכולה להקשות את הכניסה להיריון. היא ואיציק החלו לעבור טיפולי הפריה חוץ־גופית (IVF) בבית החולים בילינסון. בניסיון השני, אחרי ארבעה חודשים, ההיריון נקלט. 

"היה לי היריון מהמם. ברגע שאת שם, את שוכחת מה עברת. את פשוט שם, נהנית מההיריון. והכל היה תקין לחלוטין, כל בדיקה היתה בסדר, הרגשתי טוב, לא סבלתי, היה תענוג". 

הם החליטו ללדת בבילינסון. בתחילת החודש התשיעי עזבה עדי את אילת ועברה לגור עם הוריה ברעננה, כדי להיות קרובה לבית החולים. איציק נשאר באילת, צמוד לטלפון.

"היום אני כל כך מבינה את הברכה הזו שמברכים יולדות, שתצאי בידיים מלאות". עדי ואיציק עם צוות מחלקת היולדות בביה"ח בילינסון

כשהם מספרים על בוקר יום חמישי, 28 בפברואר 2013, קולם משתנה. המבטים בורחים הצידה. המילים נתקעות.

בבוקר היתה ירידת מים. עדי נסעה עם אמא שלה ואחותה לבית החולים, נרגשת. התקשרה לאיציק, שנכנס במהירות לרכב והגיע לפתח תקווה עוד לפני הצהריים. בערב הם נכנסו לחדר הלידה, אבל הלידה לא התקדמה עד הבוקר שלמחרת.

עדי: "נתנו לי אפידורל, וזירוז, ושום דבר לא מתקדם. הייתי כל כך עייפה אבל לא הרפיתי, אני חייבת להיות בשליטה. רציתי לשמוע את העובר, לדעת שהכל בסדר. זה לא שחשבתי שמשהו לא בסדר, אני פשוט כזאת. רציתי לשמוע את הדופק שלו". 

בצהריים הלך איציק לבית הכנסת בבית החולים לתפילת מנחה. כשחזר, מצא את עדי בדרך לחדר הניתוח.

"הסתבר שהיו האטות בקצב הלב של העובר, והלידה לא התקדמה, אז החתימו אותה על טופס הסכמה לניתוח", הוא נזכר. "זה היה די הגיוני. בכניסה לחדר הניתוח הרופאים עצרו, כי הדופק של העובר התייצב, אז רצו לנסות להמשיך בלידה רגילה והחזירו אותה לחדר".

עדי בכלל לא רצתה ניתוח. היא רצתה להיות בשליטה. "מאוד רציתי לידה רגילה, חשבתי שאולי אזכה בפדיון הבן. למרות שהיה לי קשה, וההשפעה של האפידורל פגה וסבלתי, העדפתי לחכות. איציק הלך שוב לבית הכנסת, צחקנו שהוא יביא לי מהיין של הקידוש, וצ'יק צ'ק אני אלד. הוא היה מאוד אופטימי". 

בשישי בלילה קרסו כוחותיה של עדי. היא היתה בחדר הלידה עם אמא שלה ואיציק, וכשניסתה להתרומם מעט על המיטה כדי להישען, אמרה "אין לי אוויר, תפתחו חלון" - ואיבדה את ההכרה.

"שמתי לה את מסיכת החמצן שהיתה בחדר ואמרתי לאמא שלה שתקרא לרופא", מספר איציק. "כשהרופא הגיע, הוא אמר שאין מה לחכות והוא לוקח אותה לחדר ניתוח. רצתי איתם עד הכניסה של חדר הניתוח, וזהו. הדלתות נסגרו, ולא יכולתי להיכנס". 

עדי זוכרת רק שטפחו לה על הפנים כשהתעלפה, וגם שהרגישה מכה קלה בכתף מהקיר בדרך לחדר הניתוח, ואז, שקט.

• • •

איציק המתין בחוץ עם אמה ואחותה של עדי. "כשהובילו אותה פנימה, הרופא אמר שהכל בסדר עם העובר. שיש דופק. ואז התחילו להיכנס רופאים בכירים. זיהיתי את הפרצופים מהעלונים שהיו מפוזרים בחדר ההמתנה. הבנתי שהמצב לא טוב בכלל. הרי זה יום שישי בערב, הם לא היו במחלקה, הם באו במיוחד. אמא שלי היתה אחות במחלקת נשים בביקור חולים בירושלים, ואני יודע שכשרופאים מגיעים מהבית, זה אומר שהמצב גרוע". 

איציק המודאג החליט לשבור את השבת ולהתקשר למשפחתו, שתגיע לבית החולים. "התקשרתי לאמא שלי, והיא ענתה בשמחה, 'נו, ילדה?' ואני אומר, 'לא, היא איבדה את ההכרה והכניסו אותה לחדר ניתוח'.

"אמרתי לה שיבואו. ידעתי שאני צריך עוד מישהו איתי, אם ישאלו אותי משהו ואני לא אצליח להבין בגלל הלחץ, או אם אצטרך להחליט משהו".

פרופ' ארנון ויז'ניצר, מנהל בית החולים לנשים בבילינסון, זוכר היטב את הלילה ההוא. "נקראתי מהבית באופן דחוף. היה ברור לנו שאנחנו נאבקים להציל את חייה של האם, שלחץ הדם שלה היה נמוך מאוד. הצלחנו להשתלט על הדימום, שכנראה הגיע מנגעים שהיו מפוזרים בכל חלל הבטן. כשכל נגע כזה מדמם, צריך לעצור שטח גדול מאוד של דימום".

איציק מספר שפרופ' ויז'ניצר יצא אליו בסביבות שלוש בבוקר, כשעה אחרי תחילת הניתוח, כדי לעדכן אותו.

"הוא אמר לי שעדי דיממה לחלל הבטן, לא יודעים מאיפה, ולכן עוברים איבר איבר כדי לבדוק מה מקור הדימום. אז עדי במצב קשה בחדר הניתוח עם חתך אופקי בבטן, מורדמת ומונשמת, וגם התינוק במצב קריטי, הוא עבר החייאה של 20 דקות בחדר הניתוח, ולוקחים אותו לפגייה בבית החולים שניידר הסמוך, כשהוא מורדם ומונשם.

"אמרו לי שאני יכול ללכת לראות אותו, אבל עדיף שאשאר קרוב לאשתי. אני לא יודע מה עושים במצב כזה".

• • •

איציק מסמן בידיו את המסלול שעבר בנו בריצה מהירה, מחדר הניתוח היישר לפגייה בשניידר, כשהוא אחריו. כשניגש לשוחח עם האחיות, הסבירו לו שבמשך זמן ההחייאה הממושך לא הגיע מספיק חמצן למוחו של התינוק, מה שעלול לגרום לפגיעה מוחית קשה, אם יצליח לשרוד. איציק שמע, ורץ בחזרה לבילינסון, אל עדי, שהיתה עדיין בחדר הניתוח.

"השאירו אותה עם בטן פתוחה ופדים, כדי לנסות לגלות מאיפה הדימום. אחרי כמה שעות ראו שהיא כבר לא מדממת, ותפרו אותה. בערב העלו אותה להתאוששות. רק אז ידענו כבר שהדימום פסק ושאין פגיעה. עד היום בעצם לא יודעים מאיפה היה הדימום.

"העדפתי להיאחז בדברים הטובים, היה חשוב לי שהיא יצאה מזה נושמת, חיה. ואז היא התעוררה, ושאלה מה עם התינוק..."

עדי: "התעוררתי לאט לאט, וראיתי מעלי את איציק, בוכה. כל הזמן אמרו לו שעלול להיות לי נזק, שצריך לראות איך אתעורר. ממבט אחד עליו היתה לי תחושה שמשהו לא טוב קרה. עוד לא שאלתי מה, פחדתי לשאול. חיפשתי לראות את זה במבטים שלו ושל המשפחה.

"בשלב שהיו צריכים להוציא לי את הצינורית של ההנשמה מהגרון, אחות של איציק עשתה לי דמיון מודרך, כדי לעזור בנשימות. היא אמרה לי, 'תירגעי, יש לך ילד לגדל', ואני הרגשתי שקיבלתי את התשובה, שיש ילד. 

"אחרי כמה דקות, איציק ואחותו אמרו לי שאני בסדר, אבל מה שקרה לי קרה גם לתינוק, והוא במצב קשה יותר. תיארו לי את המצב לאט לאט. היתה לי ירידת אוויר כזו, שהמצב לא כל כך טוב. כבר לא ידעתי אם יש לי ילד לגדל או לא. האופטימיות התנפצה".

"כשהכניסו אותי לחדר הניתוח עלו לי פלשבקים, אבל חשבתי על זה שאני הולכת להיות אמא". עדי במהלך לידת הבת תמר

הדמעות מתפרצות החוצה. היא אומרת שהרבה זמן לא בכתה ככה בגלל התינוק שאיבדה, מסבירה שזה דווקא עושה לה טוב לדבר עליו. לא להדחיק. 

"הרופאים התחילו לתאר את המצב של הילד. הם אמרו לנו, 'אתם לא אגואיסטים', והתכוונו שזה יהיה בסדר אם נחליט לא לגדל אותו. כי אחרי פגיעה מוחית כזו, אי אפשר לדעת אם הוא יחיה ואיך הוא יחיה, איך הוא ייראה, יאכל, ידבר, כי הוא עבר פגיעה רב־מערכתית קשה.

"ושנינו בוכים בחדר, כי עכשיו צריך להבין את האובדן הזה. הבנו ולא הבנו. הבנו שהמצב קשה, ואין יותר למה להיות אופטימיים, אבל תמיד יש לך את השבריר הזה של התקווה, שאולי זה ישתנה. אמרנו שאנחנו לא מחליטים עכשיו כלום לגביו, ומחכים.

"עטפו אותנו שם. הטיפול בנו היה מאוד מסור, הרופאים והאחיות נתנו לנו להרגיש ביטחון. אני הייתי מאושפזת בחדר משלי במחלקת נשים. לא שמו אותי במחלקת יולדות, כדי שלא אצטרך להתמודד עם הכאב מול נשים שהרגע ילדו. 

"אחרי כמה שעות באו להודיע לנו שהתינוק לא שרד. הלב שלו הפסיק לפעום".

קולה של עדי רועד. "פרצתי בבכי כמו של ילדה. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שהרגשתי מה זה אובדן אמיתי. לא כמו לאבד סבתא, למשל, שגם כשהיא נפטרה הייתי עצובה.

"שאלו אותי אם אני רוצה לראות אותו. הייתי חייבת לראות אותו. הרי את אמא מהרגע שהוא בפנים, ובועט, וחי, אי אפשר להתנתק ככה.

"פרופ' ויז'ניצר עשה מאמצים ודאג שרופא ילווה אותי ואת כל המשפחה לפגייה בשניידר, ושם בינתיים הכינו אותו וניתקו אותו מכל המכשירים.

"הכניסו אותי לחדר. הוא שכב מכוסה, כאילו הוא ישן. נקי, בלי מכשירים, קצת נפוח, אבל ראיתי שהוא דומה לי", היא בוכה. "נישקתי אותו וחיבקתי אותו, בדקתי כל איבר אצלו, ואת רואה שהכל מושלם, חיצונית, כי בפנים שום דבר כבר לא עבד. ונפרדתי ממנו, ילד יפה כזה, שלא זכה לחיות.

"וכשיצאנו משם הבנו שעכשיו אני צריכה להתרכז בהחלמה שלי".

• • •

עדי היתה מאושפזת בבילינסון במשך שבועיים, כשאיציק לצידה. היא התחזקה פיזית, אבל הלב היה שבור.

"היום אני כל כך מבינה את הברכה הזו שמברכים יולדות, 'שתצאי בידיים מלאות'. כי אני יושבת שם במרפסת של בית החולים לנשים, במחלקת נשים, שאפשר לראות ממנה את הכניסה לבניין. רואה את האבות שנכנסים למטה עם סלקַלים, בדרך למחלקת יולדות שנמצאת קומה מעל, ולא מבינה איך הגעתי למצב הזה. שלוש שנים אני מנסה להביא ילד, ובדקה ה־99.9 זה קורה? 

"היה לי כעס כזה. תחושת החמצה. איך את חוזרת הביתה בלי? איך את מנתקת את זה ממך?"

אחרי השחרור מבית החולים היא נשארה עם הוריה ברעננה למשך חודש וחצי. איציק הצטרף אליה בסופי שבוע. אחר כך חזרה לאילת.

"הייתי צריכה להתמודד עם כל המסביב. אנשים שלא ידעו מה קרה, והנה אני חוזרת, אז הם מברכים, ולכי תגידי להם שזה לא הסתדר. בהתחלה היה קשה. הייתי הולכת הצידה לבכות. אחר כך כבר הייתי מרגיעה את האנשים סביבי שאין מה לעשות, זה קרה, ואנחנו נהיה בסדר.

"לא רציתי שירחמו עלי. התחושה הזאת, שמישהו חושב שאת מסכנה, היא תחושה לא נעימה. החלטתי שאני מטפלת בעצמי, עושה מה שטוב בשבילי.

"שנה אחרי המקרה, אחות של איציק אימצה כלבה שהיתה בהיריון, וכשהיא המליטה, לקחנו אלינו את הגור הכי קטן והכי פחות יפה, כי חששנו שאף אחד לא ירצה אותו. היום הוא איתנו.

"אני חיפשתי לעשות משהו שימלא לי את הנשמה, ובחרתי לעסוק בנוער. היה לי תואר ראשון במינהל עסקים, ועשיתי הסבה להוראה באוניברסיטת בן־גוריון באילת. הזוגיות שלנו התחזקה. ראינו כמה אנחנו אוהבים אחד את השני, וכמה זה חשוב.

"לא הדחקנו, דיברנו על זה הרבה. זה כנראה היה צריך לקרות לנו, והעובדה שבחרתי ללדת בבילינסון זה כנראה מה שהציל אותי, כי גם אני הייתי במצב קשה. היה ברור לנו שנעשה את זה שוב". 

"היתה לנו המון תמיכה מהמשפחה, מהחברים וגם ממקומות העבודה", מוסיף איציק. "המשטרה נתנה לי את כל החופש שאני צריך כדי שאוכל להיות בבית, וגם הציעו עזרה בכל מה שנצטרך. עברתי לתפקיד דובר, שאופי העבודה בו שונה מאוד מתובע פלילי. כשנכנס מפקד מרחב חדש, נצ"מ סמי מרציאנו, הוא אמר לי שהמשימה הכי חשובה שלי עכשיו היא שעד סוף הקדנציה שלו נחזיק ביד ילד או ילדה משלנו". 

• • •

שנה וחצי אחרי הלידה הטראומטית, כשהגוף שלה התאושש, קיבלה עדי אישור לעבור שוב טיפולי הפריה.

"אני קצת חששתי בהתחלה", אומר איציק. "מצד אחד רציתי מאוד ילדים, אבל מצד שני לא רציתי שיקרה לעדי משהו. לא יכולתי להגיד לה, 'זהו, את לא נכנסת יותר להיריון'. הייתי אופטימי, וזהיר, מתוך הבנה שהיא צריכה לקבוע את קצב ההתקדמות, כי זה הגוף שלה. היא יודעת אם יש לה כוח לטיפולים או לא, ומבחינתי, לא ננסה בכל מחיר. אני יכול רק לתמוך מהצד". 

עדי עברה שוב שני טיפולים. בראשון היא נכנסה להיריון, שנפל בשבוע השביעי. איציק: "מאוד קל ליפול. אבל אי אפשר להתאמן לנפילה. יש רגעים שאתה מיואש שזה לא הולך, אבל מה שנשאר לך זה להיות אופטימי ולהאמין שהכל יהיה טוב".

עדי: "אמרתי לו שאני לא מצטערת לרגע על ההיריון הראשון, למרות שהוא נגמר באסון, ושאם לא נצליח ללדת שוב, נלך אפילו על פונדקאות. איציק היה מאוד אופטימי כל הזמן, הוא אמר שנצליח.

"בטיפול השני החזירו לי שני עוברים מוקפאים בערב יום כיפור. העוברים היו חדשים, ולא מהסבב הקודם, והרופאה אמרה לי: 'אני הולכת להחזיר שני עוברים'. למרות שלא ידעו מה המין, היא אמרה: 'תהיה לכם נסיכה יפהפייה'.

"שבוע וחצי אחר כך עשיתי בדיקת היריון, שיצאה חיובית. גם בדיקת הדם יצאה חיובית. התרגשנו מאוד. אחרי כמה שבועות עשינו אולטרסאונד וראו דופק, ושק היריון, והכל טוב. ואת נאחזת במה שטוב.

"באחד הימים התחיל דימום, ונסענו מהר לבית החולים. ואני חושבת כל הזמן שהנה, יש לי שוב הפלה, ואוף, איך זה קורה לי שוב. הרופא עושה לי אולטרסאונד ואומר: 'אה, יש לך שניים'. מרוב הלם תפסתי את הרופא בצווארון של החולצה. 

"אחרי שבועיים ראו ששק ההיריון של עובר אחד מתפתח יפה, ושל העובר השני לא מתפתח. אמרו לי שהוא ייפול לבד.

"נשארנו עם עובר אחד, אבל לא רצינו לדעת את המין. היה רק חשוב לנו שהוא ייוולד בריא.

"ההריון עצמו עבר בסדר גמור, הרגשתי מצוין. מצד אחד אמרתי שאני לא רוצה להתחבר לילד, עד שלא אחזיק אותו בידיים. הרי הייתי במקום הזה. לא העזנו לדבר על שם, לא קנינו כלום, כי בפעם הקודמת היינו צריכים להחזיר את כל הדברים, ומאוד קשה לעשות את זה, אחרי שאת בוחרת הכל ומכינה את עצמך. 

"מצד שני, את לא יכולה לא להתחבר. הטבע חזק ממך. את מחכה, ומצפה, ומתרגשת.

"אחרי הלידה הראשונה, פרופ' ויז'ניצר אמר לי שהוא לקח את האירוע מאוד קשה, ושהוא מקווה שנוכל לעשות אצלם חוויה מתקנת. הוא ליווה אותנו למשך תקופה אחרי הניתוח הראשון, אבל כשחזרנו לאילת, הקשר נותק. לי היה ברור שאם אכנס להיריון, אחזור אליו.

"הגענו אליו בחודש השמיני, והוא מאוד התרגש. המליץ על לידה בניתוח קיסרי, כדי לא לקחת סיכונים. ביקשתי ממנו שיהיה נוכח בניתוח. קבענו תאריך לניתוח, סוף שבוע 38, וסיפרנו רק למשפחה הקרובה. רצינו לחזור עם בשורות טובות ואז לספר לכולם".

"באחד הימים היתה דפיקה על דלת החדר שלי בבית החולים", משחזר פרופ' ויז'ניצר. "זו היתה עדי, שסיפרה לי שהיא בשבוע ה־30, וביקשה שאטפל בה גם בלידה השנייה. בדרך כלל, מישהי שעוברת חוויה לא מוצלחת בבית חולים, לא חוזרת אליו. עדי חזרה, ואפילו אמרה שהיא רוצה לסגור איתי מעגל חיובי. זה ריגש אותי מאוד".

"אני יכולה להיות אמא. ובעזרת השם יבואו עוד ילדים". איציק, תמר ועדי אלפסי // צילום: יהודה בן יתח

עדי ואיציק יודעים שהכוחות שלהם אינם מובנים מאליהם. "לאורך כל הדרך, הדבר היחיד שעזר לי להתמודד זה להיאחז בטוב ולא ברע", אומרת עדי. 

"עברתי שינוי עם עצמי. התחלתי ללמד, עשיתי הכל כדי להרגיש שאני חוזרת הביתה מלאה. וזה מה שחשוב לי להראות, שאפשר להיות אופטימיים, למרות כל הקושי. כי בסוף זה מצליח. 

"ביום הלידה היינו לחוצים מאוד. הפלשבקים חוזרים, ואת חושבת איך תהיי בחדר הניתוח, ומה יקרה. אושפזנו במוצאי שבת, כדי שאהיה המנותחת הראשונה ביום ראשון בבוקר. 

הגעתי מוכנה, עשיתי פן בשיער, לק בציפורניים, אמרתי, 'אני הולכת לקבל את הילדה הזו יפה, אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי'".

דווקא אז, בלידה שאחרי הטראומה, עדי הצליחה לשחרר. להבין שמעכשיו הכל בידי הרופאים, ויהיה בסדר.

"כשהכניסו אותי לחדר הניתוח עלו לי פלשבקים, לא אגיד שלא, אבל התרגשתי. חשבתי על זה שאני הולכת להיות אמא. שאני הולכת לדעת סוף סוף מה יש לי בבטן, הרי לא ידענו אם זה בן או בת, וכמעט שכחתי מהאירוע שהיה. ואיציק מלטף אותי, ומתחיל לדבר איתי על הכלב שלנו, שהוא כאילו התינוק הראשון שלנו, שעשינו עליו את כל הטעויות. 

"ואז אני מרגישה פתאום את הלחץ יוצא ממני ושומעת בכי. ואני בוכה עם התינוק, מהתרגשות. תמיד חשבתי שיהיה לי בן, לא יודעת למה. ופרופ' ויז'ניצר אמר: 'יש לכם בת'.

"אלה היו רגעים של אושר צרוף. זה לא פיצוי, כי האובדן הוא אובדן, אבל יש לנו בת, וזו התרגשות גדולה מאוד מאוד". 

פרופ' ויז'ניצר: "אני עושה כמה וכמה ניתוחים ביום, אבל זה היה ניתוח שבו התחברתי מאוד אל בני הזוג, והתרשמתי מתעצומות הנפש שלהם, להגיע לאותו מקום, לאותה זירה, כדי לעבור חוויה מתקנת. אני חושב שכולנו בכינו יחד עם התינוקת כשהיא נולדה". 

• • •

תמר כמעט בת שנה. שובבה, מצחיקה, יושבת עכשיו בבריכת מים קטנה שהכינו הוריה כדי להתגבר על החום בביתם שבאילת. עדי שרה לה "ידיים למעלה, על הראש", ותמר מניפה את ידיה בהתאמה, משחקת בחיות פלסטיק קטנות במים. ספק אם היא יודעת מה עברו הוריה כדי שהיא תבוא לעולם.

אחיה התינוק, שלא שרד, היה אמור להיות היום בן 5. בהתחלה, אומרת עדי, היא ואיציק דיברו לא מעט על מה שהיה יכול להיות איתו, עד שהרפו.

"איבדתי מישהו שהיה יכול להיות ילד שלי, וזו תחושת החמצה נוראית, שאת לא יודעת איך להתמודד איתה", אומרת עדי. "תמר היא לא פיצוי, אבל היא מילאה לנו חלל וסגרה לי את המעגל, ובזכותה אני לא מפחדת לנסות שוב. כי גם אם היה טיפול לא מוצלח או היריון לא מוצלח, אני כן יכולה להיות אמא. ובעזרת השם יבואו עוד ילדים".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו