החלטתו של דונלד טראמפ מ־6 בדצמבר האחרון להכיר בירושלים כבירת ישראל ולפעול ליישומו של החוק מאוקטובר 1995, שקבע שיש להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, מהווה נדבך בודד בתוך מסכת רחבה של הכרעות נשיאותיות, שכולן משקפות קו אפיון מרכזי בקוד התפעולי שלו.
ואכן, כמו החלטתו לפרוש מ"הסכם וינה" עם איראן, לסגת מ"הסכם פריז" בסוגיית ההתחממות הגלובלית ולא לאשרר את הסכם הסחר הטרנס־פסיפי, מצביעה גם "החלטת ירושלים" על דפוס פעולה אחיד מצד הבית הלבן. לפנינו, אפוא, נשיא הפועל בשיטתיות ובנחרצות כדי לקיים, אחת לאחת, את מחויבויותיו המוצהרות ל"עם הבוחר".
כך הצליח הנשיא ה־45, בתוך פחות מ־16 חודשי כהונה, לרכוש לעצמו מוניטין של מנהיג אמין שלהבטחותיו ולאיומיו יש כיסוי מלא. אולם מעבר להיותה ביטוי נוסף, גבישי ומזוקק, לנחישותו של הנשיא לתרגם למדיניות ממשית את עיקרי השקפת עולמו בכל המישורים למרות האילוצים והמכשולים מבית ומחוץ, יש משמעות ייחודית להחלטתו להכיר בירושלים כבירת ישראל ולפתוח בה היום, ברוב עם והדר, את השגרירות האמריקנית.
לא זו בלבד שטראמפ לא היסס לקרוא תיגר על המוסכמה - שהנחתה את חשיבתם של הנשיאים קלינטון, בוש הבן וכמובן גם אובאמה - שלפיה צעד זה עתיד לפגוע קשות במעמדה האזורי של ארה"ב, יש לראות בהכרעתו נגזרת ישירה מעוגן מרכזי במערכת אמונותיו. מדובר בתפיסתו, שלפיה קיים דמיון בסיסי בין האומה האמריקנית לזו הישראלית מבחינת ההיסטוריה, המורשת הלאומית, האתוס המכונן, האידיאולוגיה והמבנה החברתי.
דמיון זה, שהוליד את תשתית היחסים המיוחדים, הפך את ישראל, בעיניו של הנשיא (ושל ציבורים רחבים בחברה האמריקנית) לאי בודד של יזמות נמרצת, קדמה, מודרניזציה ודמוקרטיה בתוככי העולם הערבי האוטוריטרי והמסורתי, הנטוע עדיין ברובו בעבר. לכך יש להוסיף גם את זיקתו (וזיקת מחנה תומכיו האוונגליסטים) לארץ הקודש, ערש הנצרות וכתבי הקודש, שממנה בקעו דברי הנבואה המקראיים הנשגבים על שובו של עם ישראלי אל ארצו המובטחת.
לתנאים אלה של חיבה, אמפתיה והזדהות מתווסף גם אשכול של שיקולים "קשים", הקשורים לשימורם ולקידומם של האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב במרחב המזרח־תיכוני. מדובר ברובד נוסף של תמיכה נשיאותית מוצקה בישראל, ששורשיו בראייתו של טראמפ את השותף הישראלי כנכס ביטחוני רב ערך עבור הממשל.
על רקע שאיפתו של הבית הלבן לצמצם את מעורבותו הצבאית הישירה במוקדי עימות וחיכוך, ובה בשעה להרתיע ולהעניש מדינות טרור סוררות, רדיקליות וחתרניות, דוגמת איראן, מצטיירת ישראל כבעלת ברית איתנה, אמינה ובעלת יכולות מודיעיניות ומבצעיות מרשימות שסדר היום שלה - במיוחד במישור המאבק באסלאם הרדיקלי שליבתו בטהרן - תואם להפליא את זה של טראמפ.
כך יהיה אפשר, אפוא, לחוות היום את יומה הגדול של ירושלים ואת יומם הגדול של היחסים המיוחדים, שיעמדו בסימן של הסינתזה המרשימה שבין הממד הערכי והחזוני לבין המרחב הריאליסטי־ביטחוני, שיש בה כדי להמחיש את אופייה הייחודי של הברית שבין ארה"ב לישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו