"ואז הגיעה טלי", שיתוף הפעולה השלישי בין התסריטאית דיאבלו קודי לבמאי ג'ייסון רייטמן (אחרי "ג'ונו" הבלתי נסבל, ו"תקועה" הלא רע בכלל), הוא קומדיה עצובה, כנה ודי מטרידה על אימהות ודיכאון אחרי לידה.
שרליז ת'רון, שכיכבה גם ב"תקועה", מגלמת את מארלו - עקרת בית הרה עם שני ילדים תובעניים ובעל תלותי (רון ליווינגסטון), שמתנהג כמו ילד נוסף. מארלו אמנם עושה כמיטב יכולתה כדי להספיק למלא את כל חובותיה כאם ורעיה, אך בניגוד למצב המתואר בקומדיות רומנטיות מנותקות מהמציאות, כמו "אין לי מושג איך היא עושה את זה", למשל, היא בדרך כלל מסיימת את היום שפוכה ועם הלשון בחוץ. והמצב רק מוסיף להחמיר לאחר שהתינוקת החדשה (והלא מתוכננת) מצטרפת לחגיגה.
כדי להקל על מארלו, אחיה האמיד (מארק דופלאס) מציע לשכור עבורה "אומנת לילה" - מישהי שתבוא כדי לטפל בתינוקת, בשעה שמארלו תנוח קצת ותצבור כוחות. בתחילה מארלו מסרבת, בטענה שהיא לא רוצה שחייה יהפכו לסרט אימה צ'יזי בסגנון "היד שמנענעת את העריסה". אך בשלב מסוים היא מבינה שההתעקשות שלה מיותרת, וכך נכנסת לתמונה טלי (מקנזי דיוויס), בחורה צעירה, יפה וחופשייה ברוחה, שמתחילה לארח למארלו ולתינוקת שלה לחברה בלילות.
האפקט מורגש באופן מיידי. מארלו מסירה את התנגדויותיה, ומאפשרת לטלי לשאת מעט מהנטל. העייפות שלה פוחתת, המחשבות שלה מתבהרות, הבית הופך נקי ומסודר יותר, ואפילו יש פתאום זמן להכין קאפקייקס לילדים.
בתוך כך, מארלו גם מוצאת את עצמה שוקעת בשיחות עם טלי ונפתחת בפניה. היא מספרת לה על החלומות שלא הגשימה, ועל תחושת התקיעות והכישלון שמלווים אותה. איכשהו, טלי תמיד יודעת מה לומר כדי לעודד אותה וכדי לגרום לה להרגיש טוב יותר עם עצמה ועם חייה.
אך אם חשבתם שהכל ימשיך להתנהל בהרמוניה, אתם כמובן טועים. כי התסריט של קודי אוצר בחובו כמה הפתעות שגורמות לכל העסק לשנות כיוון, ואם ראיתם מספיק סרטים בחייכם, אני מניח שתוכלו לראות את ההפתעות האלה מגיעות. אבל בתכלס, זה לא באמת משנה אם ניחשתם או לא. כי ההפתעה עצמה פחות חשובה מהאופן העמוק והדי מזעזע שבו היא משפיעה על הדמויות ועל העלילה.
אופן הטיפול הישיר וחסר כפפות המשי שקודי ורייטמן מעניקים לסוגיות הרגישות שבחרו לעצמם מרענן בהחלט, ומתפקד כקונטרה מבורכת לשקרים הנפוצים בתרבות הפופולרית ולמבטים השיפוטיים שמלווים אימהות שקורסות תחת הנטל, ושמעזות להראות סימני מצוקה. בתוך כך, השניים גם מצליחים לאתר את ההומור שנלווה לסיטואציה הבלתי אפשרית, מה שמונע מהעניינים לגלוש למחוזות כבדים ו/או מדכאים מדי. קודי אמנם לא נגמלה לחלוטין מנטייתה להתחכם, אך כפי שניתן היה לחוש גם ב"תקועה", בניגוד לסרטים שכתבה בתחילת דרכה, לפחות הצורך להתחנף לקהל התנדף. המסר של הסרט הזה אולי פשוט, אך הוא מועבר ביעילות, בעוצמה וללא פשרות.
ת'רון, מצידה, מגישה כאן עוד הופעה מצוינת, שמוסיפה נדבך נוסף לפרסונה הקולנועית המגוונת והמשתנה תדיר שלה. אחרי שכיסחה לכולם את הצורה בסרטי אקשן כמו "מקס הזועם: כביש הזעם" ו"פצצה בלונדינית", הפעם היא מדגמנת גוף שפוף, מוזנח וכמעט חסר צורה (שגורם לילדיה לשאול אותה מה קרה לה) ומפגינה קשת לא אטרקטיבית של רגשות, שכוללים תסכול, חוסר אונים ותשישות אבסולוטית. מידת ההזדהות הגבוהה שהצופות צפויות לחוש עם דמותה אמורה להעיד יותר מכל על כך שהיא הצליחה במשימתה.
"ואז הגיעה טלי" ("Tully"), במאי: ג'ייסון רייטמן. ארה"ב 2018
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו