בשנתיים האחרונות עברו חייו של מאור כהן מהפך. מי שבשני העשורים הקודמים נחשב לרוקר הכי מגניב של תל אביב, אליל המעריצות, המועדונים והברים, עזב את העיר הגדולה ועבר עם משפחתו למרכז רמת גן המנומנמת, פלוס משכנתא בבנק. המנהיג לשעבר של להקת זקני צפת התברגן והפך, בניגוד לשירו, לשכן שיָשֵׁן.
הוא גם התחיל לשמור על כושר. הפסיק עם הסיגריות, צמצם את כמויות האלכוהול והתחיל להקפיד על אורח חיים בריא. אם תשאלו אותו, היום הרבה יותר מעניין אותו לשחק עם ילדיו מול המחשב מאשר לצאת לבר ולכלות את הלילה בעוד סיבוב של דרינקים.
השבוע חגג כהן יום הולדת 44 עם אלבום חדש, "מקום שקוף", החמישה עשר שלו. השירים מהדהדים את התנודות בחייו האישיים, ובעיקר את דעתו הבוגרת והבשלה בענייני אהבה וזוגיות. הוא חי עם לירון (38), מעצבת בגדים, ועם הבנים ינאי (10) והלל (5).
"רצינו לקנות בית, ופה זה היה ריאלי", הוא מסביר. "מצאנו דירת ארבעה חדרים, ואנחנו משלמים משכנתא. אחותי גרה קרוב אלינו, אז זה נחמד.
"בהתחלה חששנו לצאת מתל אביב, שבה הכל קרוב, אבל גם פה המרחק לא כזה גדול. אני נוסע לסטודיו שלי בתל אביב באופניים חשמליים, רוכב עם קסדה בזהירות, כי הכביש מפחיד. כבר שנים אין לי רישיון נהיגה. בעבר הרחוק היה לי, אבל פעם קיבלתי שלילה, ולא היה לי כוח לחדש".
אז מי מסיע את הילדים?
"אשתי. והיא כל הזמן מקללת אותי ונוזפת בי שאעשה כבר רישיון. האמת שבא לי שוב לעשות, אולי אעשה".
איך החיים ברמת גן?
"כיף פה. אתה חוזר מתל אביב ויש לך שקט. בכל 200 מטר יש מספרה, גן ילדים ודוכן סביח. הגן של הלל נמצא ממש מתחת לבית. לילדים היה קל לעבור. מצאו חברים חדשים, ושמח להם פה.
"אני לא מרגיש הבדל גדול, כי בשנים האחרונות ממילא לא ניצלתי את תל אביב. ברוב הלילות שבהם לא הופעתי הייתי נשאר בבית. לא כמו בתקופות שהייתי רווק. אני יכול להיות בבית במשך ימים. אשתי היא זאת שמתלוננת שאנחנו לא יוצאים מספיק לבלות".
מה עוד השתנה אצלך?
"מאז שעברנו לפה אני משתדל לעשות ספורט, לרוץ. יש כאן פארקים, והכל פתוח. אני רץ ארבע-חמש פעמים בשבוע, 20-15 דקות בכל פעם. עושה כפיפות בטן ושכיבות סמיכה. בלי הדרכה, לבד. שם מוזיקה באוזניים ורץ".
מאיפה זה צץ פתאום?
"לפני שנתיים וחצי השקתי מופע סולו, שאני מעלה בכל הארץ עם מיטב הלהיטים שלי, רק אני וגיטרה אקוסטית. המופע הזה דורש ממני להיות בכושר מטורף, כי במשך שעה וחצי אני שר, מנגן או מדבר. אין לי שנייה הפסקה. אני לבד על הבמה, אין להקה להישען עליה.
"בהתחלה היה לי קשה והרגשתי שאני צריך לחזק את הגוף ואת סיבולת הלב־ריאה. מהרגע שהתחלתי לעשות כושר, הרגשתי שיפור. היום, אם אני מפסיק עם הכושר לשבוע - אני מרגיש את זה מייד על הגוף, שכבר רגיל להתעורר בריצה.
"חוץ מזה, במקום לשתות וויסקי בברים בלילות, אני שותה בירות ויין על המרפסת או בהופעות, שהן בשבילי כמו לצאת לבלות.
"פעם הייתי קם ב־2 בצהריים. היום אני מתעורר ב־7 בבוקר, כי כל הבית מתעורר. לפעמים אני נשאר ער במיטה עד 9. זו המצאה טובה, בוקר, אתה מתחיל את היום מוקדם ומספיק דברים.
"גם הפסקתי לעשן לפני ארבע שנים. זה נבע מלחץ חברתי. הרבה חברים שלי הפסיקו, למשל החבר'ה מ'הפרלמנט' (אסי כהן, ערן זרחוביץ' ואסף הראל; א"נ), ועוד המון חברים שאני מכיר.
"גם קפה הפסקתי לשתות לפני ארבע שנים. אני הרבה פחות עצבני וקופצני, כשאני רוצה להירדם אני נרדם מהר, וההתעוררות בבוקר פשוטה יותר. במקום קפה אני שותה בחורף תה צמחים, ובקיץ מים קרים".
וזה בא לך בקלות?
"בהתחלה טיפסתי על הקירות, אבל ברגע שהחלטתי - זהו.
"עשיתי גם דיקור סיני וכוסות רוח בגב, לטיפול בכאבי הגב שהיו לי. מה, לא עשית אף פעם? עושים ואקומים כאלה בגב, זה טוב לעצמות. את הדיקור עושים בצמתים עצביים, וגם עושים לך 'קנאקים', מפרקים אותך. זה כיף לטפל בעצמך. אתה מגיע לגיל 40 ואומר, רגע, אני לא רוצה למות. מצד שני, אני צריך להתחיל להרכיב משקפיים לראייה מקרוב".
"אשתי מתלוננת שאנחנו לא יוצאים מספיק לבלות". עם לירון // צילום: שוקה כהן
גם את התזונה הוא שינה. "מוצרי חלב אני אוכל רק מחלב עיזים, גבינות טובות. קונה רק ירקות אורגניים, מאוד בררן בבשר, משתדל לאכול כמה שפחות. אני לא אוהב לאכול בחוץ, כי לרוב זה לא טעים לי. מעדיף לאכול את האוכל שאני מכין לעצמי בבית".
אתה לא אוכל במסעדות?
"לפעמים, אחרי שבחרתי אותן בקפידה. לירון הרבה יותר זורמת ממני באוכל. מה שכן - הסביח ברמת גן מדהים".
* * *
מאור כהן פרץ בסערה בתחילת שנות התשעים כסולן להקת הפאנק־רוק הצעירה זקני צפת, שהוקמה כשהוא עוד היה תלמיד תיכון בתל אביב. עד מהרה קיבע את מעמדו כאחד הרוקרים הבולטים בסצנת מועדון הרוקסן המיתולוגי. הוא נהג לעלות לבמה ללא חולצה, ולרוב נשאר רק בתחתונים, שאג למיקרופון וקפץ על הקהל. בתוך זמן קצר הפך לאייקון מקומי של מרד נעורים ואנרגיות מתפרצות, שכבשו את הקהל הצעיר - עד לשיא של הופעות בפסטיבלי המוזיקה הנחשבים בערד ובצמח.
אחרי ארבעה אלבומים עם זקני צפת, שהניבו להיטים כמו "שישי שבת", "השכן", "זה נכון" והקאבר ל"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", המשיך כהן בשורה של הרכבים - הזבובים, הבליינים, צמד ריאות וישראלים/פעולה/סקס, כשביניהם הוציא גם אלבומי סולו.
להיטיו המוכרים הם בעיקר בלדות: "הכי יפה בעולם", "טוב לנו יחד", "לילה עיר", וגרסאות כיסוי לקלאסיקות כמו "איזה אחלה עולם" ו"שיר של יום חולין". לצידם הוא מבצע בהופעות שורת להיטים קצביים, שהפכו עם השנים לקאלט - כמו "ריקי", "סע לחו"ל", "שקט שקט בייבי", "קרול", "הכל יכול" (שחידש פאר טסי) ו"בנצי".
מלהקי הטלוויזיה לא יכלו להתעלם מהכריזמה שלו, ועד מהרה הוא השיק גם קריירת משחק, שכללה את הסדרות "טלנובלה בע"מ", "מסודרים", "הפרלמנט" וחמש עונות בגביע הקדוש של הסאטירה - "ארץ נהדרת". בקולנוע כיכב ב"ציפורים בניוטרל" וב"זוהי סדום". בין לבין הופיע גם בפרסומות זכורות למצעים, לסבונים ואפילו לפיצות.
על עטיפת האלבום החדש נראים שני פילים שאוחזים זה בזה בחדקיהם, מרחפים בחלל. "אנחנו חיים בעולם הזה כאילו אנחנו לבד בחלל", מסביר כהן, "ואז אתה מוצא מישהי, בת זוג, להחזיק לה את היד כדי לא להיות לבד בחלל הגדול של החיים.
"זו התחושה שלי עם לירון. שנינו נגד העולם הזה, הקשה, שצריך לגדל בו ילדים. אנחנו נשואים כמעט 12 שנה ומכירים 15. את רוב שירי האלבום כתבתי עליה, עלינו, על הזוגיות שלנו".
אתה שר לה "לא נדע לאן תלך האהבה".
"כתבתי את השיר הזה בהשראת הדברים הלא צפויים שקורים לנו בחיים, כי המציאות הרבה יותר מורכבת ממה שאפשר לדמיין. למשל, חשבתי שיהיו לי בנות - ונולדו שני בנים. הייתי בטוח שהם ייצאו דומים לי, אבל כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, שאני לומד מההתחלה.
"זוגיות היא כמות הריבים והסליחות והכעסים וההריונות והלידות והלילות שאתה לא ישן. או כשנשברת לילד רגל פתאום. אלה לא דברים שאתה צופה. וכל זה התחיל מאהבה".
על מה אתם רבים הכי הרבה?
"סדר וניקיון. אני עושה בלאגן בלי להתכוון, והיא לא אוהבת את זה. השתפרתי המון, אפילו היא תגיד את זה, אבל אני לא פיקס, ואני מקבל הערות. אני עושה כביסות, תולה כביסות, מנקה, שוטף. לא מזמן צבעתי את הבית, סיידתי. קניות זה בעיקר היא, כי אני תמיד שוכח משהו ומביא דברים מיותרים".
איך הכרתם?
"היא עבדה כמלצרית בקפה מתחת לבית שלי. באתי אליה, ואחרי שלוש שניות אמרתי לה, 'רוצה להתחתן?' הייתי קמיקזה. אמרתי לעצמי, ננסה. אם כן - ייצא סיפור מדהים. אם לא, מי יזכור את זה? והיא ענתה, 'בוא נצא, נכיר קודם'".
איך ידעת מייד שאתה רוצה להתחתן איתה?
"עניין של תחושה. הרגשתי ממנה חום. או שאלה היו הבירות".
אמרת שאתה ולירון נגד העולם. אתה מרגיש במלחמת הישרדות?
"כן, אני חי בתחושה שאני כל הזמן שורד פה. כל הזמן צריך לגונן על הילדים מהרבה דברים שעלולים לקרות להם. למשל, היינו באילת עם ינאי, עוד כשהיה תינוק, ופתאום התהפכה מולנו על הכביש מכונית, כמו בסרטים, כשרואים את הגלגולים. היא התגלגלה לכיוון שלנו - וברגע האחרון התחמקנו ממנה.
"ההורים תמיד פרגנו לי, אבל עדיין חוששים מהמקצוע. אתה יכול להיות בפריים טיים, ועדיין הם ידאגו אם יש לך מספיק כסף" // צילום: קוקו
"הבן הקטן, הלל, נחנק בגיל שנה מחתיכת מלפפון. במזל ראיתי יומיים לפני כן סרטון הדרכה, איך מצילים תינוק מחנק. הפכתי אותו כמו בסרטון וטפחתי עליו כמה מכות, עד שהצלחתי לגרום לו לפלוט את המלפפון החוצה.
"אחרי זה רעדו לי הידיים, לקח לי זמן להירגע. אתה פתאום קולט מה עבר עליך ומה יכול היה לקרות, וזה מלחיץ. הרי מוות של הילדים שלנו יותר מפחיד אותנו ממוות שלנו.
"והעולם שמסביב מספק לנו המון פחדים. אתה פותח עיתון בבוקר, והכל מפחיד. האויב הזה כאן, האויב ההוא שם, ותיזהרו מזה ותיזהרו ככה, ואם לא תבדקו, יגנבו מכם שם, וייקחו לכם ככה, וכדאי לבדוק את זה, ואל תאכלו מזה ואל תשתו מזה, כי הכל מסוכן".
את מאבק ההישרדות שלו הוא ביטא בשיר "לא נשאר מזה כלום", שבו הוא שר: "מנסה להישאר למעלה, דורך על זה שלידי... משתדל לא להיות מפלצת".
עד כדי כך?
"מרוב שאנחנו מנסים לשמור על עצמנו, אנחנו דורכים על זה שלידנו, כי כשכולם מנסים לא לטבוע, דורכים אחד על השני. אני מפחד מזה שהמציאות נהיית דורסנית מדי והופכת אותנו לדורסניים כלפי האחרים.
"המסקנה היא שלא משנה מה יקרה, המין האנושי לא ילמד מטעויות העבר. אלה שלפנינו סבלו, ואנחנו נמשיך לסבול ולגרום סבל. כל דור צריך לעשות בעצמו את הטעויות ולעבור חינוך מחדש".
כשאתה פותח עיתון בבוקר, אתה כועס?
"לא, זה הכי אידיוטי לכעוס. הרי העיתון רוצה להגיד לך, תראה מה קורה, תראה מה עושים מהמדינה שלך, אז מה אתה יושב עם הקפה? קום, תעשה משהו. ואני לא מאלה שיעשו משהו. באתי מבית שמאלני ותמיד אהיה שמאלני, אבל אף פעם לא הייתי אקטיביסט, וגם לא אהבתי לערבב פוליטיקה עם האמנות שלי. המוזיקה שלי לא קשורה לזה, היא לא פוליטית משום כיוון".
ולא בא לך להגיד את הדעות שלך?
"באמת שזה אף פעם לא בער בי. הכל כל כך רגיש פה. מישהו רק מצייץ משהו, ונהיית מלחמת עולם. אם תגיד משהו - תפגע במישהו, או ייקחו את זה אישית, או לא יבינו, כי גם לא קוראים עד הסוף מה שאתה אומר.
"הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע במישהו בגלל הדעות שלי. הרי כל דבר שאומרים מוסיף עצים למדורה. אולי עדיף קצת לשתוק, מכל הכיוונים".
יש כאלה שחושבים שתפקיד של אמן הוא גם להביע את דעתו.
"אני לא מבין את זה. מה, בגלל שאני טוב בצלילים ובכתיבת פזמונים, זה אומר שהדעה שלי חשובה יותר מדעתו של רופא שיניים? מה, אני מעורה בפרטים? מה, אני רביב דרוקר? לרמטכ"לים לשעבר לא מקשיבים, אז לי יקשיבו?
"אני לא אמן פוליטי, ואני לא רוצה לרגע שיטעו ויחשבו שהשירים שלי מדברים על נושאים פוליטיים, או שהאווירה הזו בכלל תהיה סביב הדברים שאני עושה".
אולי אתה פשוט חושש שלא יאהבו אותך.
"לא. אני חושש להסיט את תשומת הלב מהמוזיקה שלי. כשאמן מדבר יותר מדי על פוליטיקה, מתחילים להתייחס אליו כאל פעיל פוליטי, ושוכחים את השירים שלו. זה לא משהו שאני רוצה לעשות. הפוליטיקה בארץ כל כך חזקה וכל כך טעונה, שכל דבר שתעשה פוליטית יסתיר את כל האמנות שלך. ואני לא רוצה את זה.
"הדעות הפוליטיות של אמנים הן לגמרי אובר־רייטד. שמים להם יותר מדי על הכתפיים. זה מה שהמאיס קצת את הדמוקרטים באמריקה, הליטוף של אמנים וזמרים, מביל קלינטון עד הילארי קלינטון. הם צחקו על טראמפ, וזה יצר אנטי. מי שמתעסק בבידור לא מבין בחיים עצמם יותר מכל אדם אחר".
אתה מופיע בשטחים?
"כן, הופעתי שם וראיתי מציאות שבה הכביש הזה לאלה והכביש ההוא להם. שזה לא לפה ולא לפה. הדברים תקועים, וזה יוצר עוד ועוד רעל. תסדרו את זה כבר".
* * *
אנחנו נפגשים בבית קפה קטנטן ברחוב שבו הוא מתגורר. כהן, נאמן לתדמית שיצאה לו, הוא מצחיקן טבעי - עם שינויים בטון הדיבור, חיקויים קטנטנים, מבטאים. תוך כדי דיבור הוא מאלתר הברקות מילוליות, שולף חידודים ומסיים בפאנצ'ים.
גברת מבוגרת מהשולחן הסמוך מזהה שהוא דמות מוכרת, ושואלת למה מראיינים אותו. "אני מוכר פיצות", הוא משיב לה, "תעשי ויקיפדיה מאור כהן. תפתחי את העיתון ביום שישי ותוכלי להגיד: 'אני הייתי בכתבה'".
נוח לך להיות פרזנטור של רשת פיצריות?
"אין לי שום בעיה עם זה. כולם אוהבים פיצה. אנחנו גם מקבלים בחינם הביתה. מה, אני מפרסם רשת כבר שבע שנים, לא יביאו לי? אני מתקשר לסניף, אומר שזה אני - והם שולחים. אבל אני שומר על הבריאות של הילדים, לא מזמין כל הזמן".
בתחילת הקריירה של כהן השוו את הסטאר קוואליטי שלו לזה של אריק איינשטיין, בכריזמה, בקוּליות, בשילוב בין מוזיקה לבידור. באלבום החדש הוא שר בסגנון האיינשטייני לפחות שני שירים ("איתך", "ושוב"), וגם חיקה את דמותו של איינשטיין ב"ארץ נהדרת".
"כל השוואה כזו מחמיאה לי בטירוף", הוא אומר. "הייתי מוכן להיות חלקיק ממנו. הוא והביטלס הם אבות המזון שלי. כשפיטר רוט (מוניקה סקס) ביקש שיר שכתבתי, כדי לתת אותו לאלבום שעשה עם אריק, אמרתי לו, 'קח לי גם את הרגל אם צריך'".
ביום העצמאות האחרון שוב חיקית את אריק ב"ארץ נהדרת".
"זה בא מאהבה כל כך גדולה לאריק. פגשתי אותו כמה פעמים בחיים, למשל בג'ם סשן בבית של פיטר. הוא היה מקסים, סופר חברותי. מדי פעם, כששמע שיר שלי ואהב, היה מבקש מפיטר להתקשר אלי ומחמיא לי.
"כשהוא נפטר הרגשתי עצב כלפי אמן שהיה מודל לחיקוי, לא כלפי חבר אישי. גם כשמתו פתאום דיוויד בואי ופרינס, ההלם היה מהמהירות שבה הזמן עובר. אלה שניים שהיינו רגילים שהם לא מזדקנים, ופתאום הזמן חוטף אותם. מזל שיש לנו ילדים שגדלים. לפחות משהו טוב קורה עם הזמן הזה".
למה עזבת בזמנו את "ארץ נהדרת"?
"זו עבודה קשה ואינטנסיבית. צילומים בכל יום במשך כמה חודשים, ואתה לא יכול לקבוע שום דבר, כי אולי יקפיצו אותך, וצריך להיות זמין כל הזמן. כמו במערכת חדשות. האינטנסיביות הזאת הפריעה לי לעשות במקביל גם דברים אחרים.
"יצאתי משם אחרי חמש שנים, בהבנה ובחברות גדולה, בתחושה שעשיתי את מה שרציתי לעשות. הרגשתי שכבר אין לי כל כך הרבה לתת, ומאוד רציתי לחזור למוזיקה.
"'ארץ' זו פסגה עבור הקומיקאים שמככבים בה, ובשבילי כאיש בידור. אבל להבדיל מהם, אני לא קומיקאי, לא באתי מקומדיה, וידעתי שאני צריך לעשות עוד דברים".
ואז הרווחת את "הפרלמנט".
"שהתחיל מהחיבור החברי עם אסף הראל, אסי כהן וערן זרחוביץ', עוד מהסדרה 'מסודרים'. עבדנו שם כמו להקה, כותבים יחד ומצטלמים יחד. עשינו שתי עונות קצרות, שנחקקו לעד. אנחנו תמיד חולמים לעשות עוד עונה, אבל זו שאלה שצריך להפנות למקבלי ההחלטות בחלונות היותר גבוהים. מתי שיקראו לי, אני שם".
מציעים לך לככב בתוכניות נוספות?
"כן, קומדיות וריאליטי. אבל עד עכשיו לא הציעו דברים שמתאימים לי. אני לא עשוי מהחומר של ריאליטי".
למה שלא תנסה לשפוט בריאליטי מוזיקלי?
"עשיתי גישושים לכיוון הזה, אבל אחרי פגישה אחת, שני הצדדים הבינו מהר מאוד שאני לא מתאים לווייב. אני לא מסוגל לדבר עם מישהו ששר ולהסביר לו על עצמו ועל השיר. לא אצליח להעביר ביקורת על אנשים בצורה רצינית ועניינית. מייד אהיה נבוך ואהפוך את זה לבדיחה. אני לא מסוגל להגיד למישהו שהביצוע שלו היה לא טוב, בטח לא להגיד לו שהוא עצמו לא טוב. לא בנוי לזה".
ו"הישרדות"?
"קודם תראו לי את הצ'ק, נראה איך ארגיש לגבי זה. אם לעשות טלוויזיה, אז קומדיה".
בינתיים ממשיך כהן להפגין את הצד הקומי שלו בפייסבוק, שם הוא מצלם ועורך סרטונים היתוליים על אלבומי רוק של להקות, לצד סקירות היסטוריות בנושאים כמו אהבה ואופנה. למי שטרם צפה במדריך האלטרנטיבי שלו ללונדון, כולל חללית האם של המלכה האם, ממתינה חוויה מצחיקה.
גם על הבמה הוא נהנה להכניס קטעים קומיים בין השירים. "אני מכין רשימת נושאים ומאלתר עליהם תוך כדי. אם האלתורים טובים, אני זוכר ומשתמש בהם גם בהופעה הבאה. אני צוחק על החיים, על בני אדם, על בריאת העולם, הקידמה. הקהל אומר על ההומור הזה, 'איך הוא חשב על השטות הזאת'. הצורך להצחיק קיים בי מילדות. בבית הספר הייתי יושב בכיתה כמה שיותר אחורה, כדי שאוכל לעשות שטויות".
* * *
הוא נולד ב־1974 בשדרות. בגיל 4 עברו הוריו לאשקלון, ומגיל 11 הם בתל אביב. "אבא שלי יעקב נולד במרוקו, ואמי טסי היא ארגנטינאית ממוצא פולני. שניהם עלו ארצה בגילאי העשרה והכירו בבצלאל.
"אמא שלי היא אמנית, והיא דאגה לחינוך שלנו לאמנות, ממנה נדלקתי על מוזיאונים. אבא שלי הוא אדריכל נוף, כשאני עובר בכל מיני ערים בארץ, אני מזהה את העיצובים שלו - פארקים, מנורות, ספסלים. המון בדרום הארץ, בבאר שבע, באופקים, וגם בצפון, במגדל העמק. בשנות השמונים הוא עבד בשיקום שכונות".
אחותו הגדולה של מאור, חגית, מנהלת את משרד האדריכלות של אביו. אחיו הצעיר, מישר, מוכר בתעשיית המוזיקה כדי.ג'יי מש, שמופיע ומקליט בסצנת ההיפ־הופ. הוא שיתף פעולה גם עם מאור וחולק איתו סטודיו בתל אביב.
"ההורים שלי תמיד פרגנו לי, אבל עדיין חוששים מהמקצוע. ככה זה הורים. אתה יכול להיות בפריים טיים של ערוץ 2, ועדיין הם ידאגו אם יש לך מספיק כסף. אני מופיע עד שש פעמים בחודש במופע הסולו, ועוד הופעות עם פיטר במופע של שנינו, מופע חשמלי. לפעמים אני מופיע עם הלהקה שלי מהעבר, ישראלים/פעולה/סקס. יש חודשים עמוסים יותר ויש חודשים עמוסים פחות, ובסוף זה מתאזן.
"הצלחה בארץ פירושה לשרוד. לעבור תקופות וגלים בקריירה. יכולה להיות תקופת גאות עם המון הופעות, ותקופות שצריך להמציא את עצמך מחדש. המדינה קטנה, הקהל קטן, וצריך כל הזמן לייצר עניין, להראות שאתה לא דורך במקום.
"אני מנסה כל הזמן לחדש ולחפש את עצמי. באתי מחינוך אמנותי, ואני מתייחס לעשייה שלי כניסוי וטעייה באמנות. מְשחק כל הזמן בין האלטרנטיבי לפופולרי ומחפש לא להשתעמם. אני מנסה לעשות פופ־רוק קומוניקטיבי, ובתוכו לתת את הטוויסט המיוחד שלי".
את אלבומו החדש "מקום שקוף" ישיק כהן בסדרת הופעות, שבהן יארח את דורון טלמון מלהקת ג'יין בורדו (צוותא ת"א, 8 במאי), את ערן צור (גריי, יהוד, 25 במאי), את קרולינה (זאפה חיפה, 9 ביוני) ואת ערן זרחוביץ' (זאפה הרצליה, 30 ביוני).
המוצא המרוקאי של אביך שיחק פעם תפקיד בזהות שלך?
"משייכים היום את הרוק לאשכנזיות, אבל במשפחה של אבא שלי כולם שמעו רוקנרול. מהדודים שלי למדתי על דיפ פרפל ולד זפלין. אבא שלי חובב להקות צבאיות.
"מי שהתחילו את הרוק בארץ, בלהקות הקצב, היו מזרחים, ומי שהביאו את המוזיקה המזרחית מהקסטות למגדלי יו היו אתניקס וטיפקס, שהם גם להקות פופ ורוק ואלקטרוני. אז איך אפשר להבדיל? הכל מעורבב".
אתה מבין את הכעס של המזרחים, שלא סולחים עדיין על העוולות שנעשו להם בעבר?
"כן. אחרי שאתה צופה בסרט התיעודי 'סאלח, פה זה ארץ ישראל', אתה אומר, מי יצביע היום למפלגת העבודה אחרי מה שהם עשו? הכעס כל כך גדול.
"אבל הוויכוחים האלה טבעיים. מי שחושב שכל היהודים צריכים לחשוב אותו הדבר, לא מבין ביהודים. זה הכוח שלנו, שאנחנו מתווכחים ושונאים אחד את השני. הבעיה היא שהוויכוח הפך רק לפורקן של שנאה. וזה נורא שאין באמת דיונים, רק 'אתם' ו'אנחנו'".
יש בך נוסטלגיה לשנות התשעים?
"לא, כי הייתי שם ואני יודע כמה זה היה חרטא. בגיל 17 טלטלנו את תל אביב, ובגיל 20 הצלחנו בכל המדינה. היה כיף, אבל גם היה קשה להצליח בגיל צעיר. היו בהצלחה חלקים לא כיפיים".
כמו מה?
"כמו זה שמסתכלים עליך בזכוכית מגדלת ואומרים עליך כל מיני דברים. לכל אחד יש דעה מה מגניב ומה לא מגניב. ואתה ילד בן 20, שלא מבין שהכל דיבורים, ושאנשים מדברים כי ככה הם. אתה מרגיש שמתערבים לך בחיים, ולא מבין ששום דבר לא באמת.
"כשאתה מתבגר, אתה מבין שלא צריך לקחת דברים אישית, כי זה לא באמת קשור אליך. היום אני סבבה אפילו עם הטוקבקים הכי מגעילים. לא שאני נהנה מהם, אבל אני מבין למה זה קורה. הרי זה לא נכתב בגללי, אלא בגללם.
"היתה לי פעם מעריצה אובססיבית, שהיתה שולחת לי מכתבי איום ושואלת למה אני לא איתה. ולא היה לי מושג מי זאת. היה ברור שמשהו אצלה לא בסדר, ושאני רק האמצעי שלה להגיד את זה. זה לא היה נעים, אבל לא פחדתי. אחר כך היא שלחה לי מכתבים מאברבנאל. בסוף היא הפסיקה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו