האסון אתמול בנחל צפית הציף את כולם תחושות עצב ותדהמה, אבל אני פשוט בערתי מזעם. התמלאתי כעס על מי ששלח אותם לשם, על מי שאישר את זה, על מי שהתעלם מהתחזיות והאזהרות בשביל חוויה בחיים, שהביאה לסופם.
כעסתי גם על עצמי, על כל השנים שבהן אחי נסע לצפות בשיטפונות ולא נשכבתי לו מתחת לגלגלים. הוא היה חוזר מטונף עם עיניים נוצצות וסיפורים מטורפים על איך הם כמעט מתו שם ואיזה קטעים. נזכרתי בתמונה אחת שהתהדר בה, ונחנקתי מהמחשבה שתלמידי המכינה כבר לא יתהדרו בשלהם.
אחי במסע ציד שיטפונות. לא מבינה איך לא עצרתי אותו // צילום: עומרי שקותאי
אבל אחרי שנטרפתי מחוסר האחריות, הבנתי שדברי נגועים בצביעות. הרי תמיד האמנתי שמי שאוהב את הארץ הזו, חייב ללמוד את כולה. עליו לצעוד ביו"ש תחת סיכון הדקירה, לבקר בעוטף עזה מוכה הפצמ"רים, לתור את ים המלח חרף הבולענים ולהכיר את המדבר כשהוא מוצף גשמים.
ובכלל, האמנתי שהחיים לא שווים כלום אם לא מסכנים אותם, שמי שלא פילרטט בחייו עם המוות לא באמת חי, ושאנחנו הישראלים שואבים משמעות מחיים של מסירות נפש.
אבל עכשיו, כשאני מדמיינת את זעקות השבר בסלון של בית לא רחוק מכאן, מתגנבת אליי מחשבה אחרת. ייתכן שבעודי כותבת שורות אלו, אני מעט מתבגרת. אני חושבת על זה שהייתי רוצה לחנך את ילדיי לא לפחד משום דבר, אבל אסגור אותם בחדר כשתארוב סכנה. כי מה שעובד בתאוריה, לא מחזיק מים בסערה.
החיים לא שווים כלום כשהם אינם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו