הסרטון שהופץ לאחרונה בו נצפים רכבים הנעים בכבישי הדרום ומהם מתבצע ירי מעורר שאלה לכל המופתעים – היכן הייתם עד היום? והאם אתם באמת מופתעים? כל מי שחי בדרום או ששירת באזור יודע היטב מה מתהווה שם – ארץ אחרת בה אין דין ואין דיין, מרחב בו הריבונות כבר מזמן הפכה לבדיחה, ונדמה שהמצב הולך ומחמיר. יהיה זה קלישאתי לומר שזו חבית חומר נפץ.
אי שם בתחילת שנת 2006 ביקש אלוף פיקוד הדרום דאז, האלוף יואב גלנט, שראש הממשלה אריאל שרון יבוא לבקר בגזרתו, ובדגש על ציר 10, הכביש המהווה את ציר התנועה על בסיס גבול ישראל ומצרים. המטרה הייתה להציג לשרון את הפריצות (תרתי משמע) של המתרחש בדרום הארץ.
צילום מסך מהסרטון אתמול
שרון נדהם ממה שראה, ובתנועה האופיינית לו הכה במכסה המנוע של הג'יפ והנחה – "יש לטפל בזה מיד". כיוון שההקשר של הסיור היה צבאי, ברור שצה"ל בנה תכניות, הקצה תקציבים ונערך. אולם צה"ל הוא לא המכותב העיקרי למה שמתרחש בדרום הארץ – הבעיה היא רב-מערכתית ונוגעת בכל ערוץ ממשלתי עליו ניתן לחשוב: מחינוך ועד ביטחון פנים, מבריאות ועד רווחה.
צריך לומר ביושר – לממשלת ישראל אין שליטה על המתרחש בדרום. הכוונה היא בעיקר למה שמוכנה "הפזורה הבדואית" – אלפי קילומטרים רבועים של שטחים עליהם השתלטו באופן בלתי חוקי חמולות רבות, והנושא לא מתקרב אפילו לטיפול. המשפחות באזור הזה אינן מתנהלות בתרבות המוכרת לנו – רבים מהם חיים בפולגמיה, קרי נישואין למספר נשים, עם משפחות בעלות פריון בלתי נתפס. פריון העולה לעיתים על 40 ילדים למשפחה.
צילום מסך מהסרטון שפורסם היום (שני)
אפיקי התעסוקה של אותן משפחות אינם רבים. ניתן רק לדמיין מה עולה בעתידם של אותם ילדים במשפחות האלו. העניין הוא שהבעיה הזו הולכת ומחמירה בקצב גיאומטרי, והטיפול, כאמור לא ניראה באופק.
האוכלוסייה הזו מצויה באתגר משמעותי. ברור גם שלא מעטים שם אינם בדיוק נאמנים להמנון ולדגל, וכבר ראינו בעבר הלא רחוק ניצוצות באירועים ביישובים חורה ואום חיראן. בשני המקומות המפגש עם המשטרה היה אלים, והגיע למצב של פתיחה באש חיה. מלבד זאת התסכול אף יותר משמעותי בקרב אלו ששירתו בצה"ל – שם התחושה היא בגידה של ממש, תחושה שהמדינה הפקירה את מי ששירת, שלמעשה אינו מעניין אותה כלל.
"קצין מול קצין במחסום"
בשנת 2000 בהיותי סגן מפקד גדוד מצאתי עצמי מפקד על מחסום. אחד הרכבים, שניסה לעקוף את המחסום ולהבנתי גם לפגוע בחייל או שניים, נעצר על ידנו. נדהמתי לגלות שמי שנוהג ברכב הוא לא פחות מקצין במילואים. האיש פתח בצעקות ואני מיד הבנתי שמדובר כאן באויב במלוא מובן המילה.
אין הכוונה כאן להכתים את כל הבדואים שחיים בדרום – ועם זאת מדובר באתגר שכאמור מתעצם בקצב אסטרונומי. עם השנים עליתי בסולם הדרגות ומוניתי לקצין אג"ם במרחב הדרומי. התפקיד היה כרוך בעבודה עם ממשק צמוד למשטרת ישראל ומשמר הגבול – רק אז הבנתי את עוצמת הפער. הכלים שיש למשטרת ישראל בכדי להתמודד עם האכיפה הנדרשת בדרום מגוחכים. היא לא יכולה להתמודד עם מה שמתהווה שם, ולמעשה כבר לפני שנים ידה הייתה קצרה בעניין זה.
באופן אירוני, מה שמעצים את הבעיה היא גדר הגבול שנסגרה ובכך נגדעה התעשייה שהחזיקה את כל אזור ההברחות. וכעת, משאין לאוכלוסייה ממה להתפרנס, ברור שהיישובים בסביבה הופכים ליעד מועדף לפריצות ולגניבות – זהו קושי שנובע מחוסר הערכות מערכתית של משרדי הממשלה השונים. וכדי להבין את עוצמת הקושי – כנסו לבית החולים סורוקה והבינו את המספרים שאינם מתכנסים.
להגיד שבדרום יש משבר הוא להמעיט בעוצמת הבעיה – צריך לומר שאיבדנו שליטה על הדרום. זאת האמת. ומי שעדיין לא השתכנע, כדאי להחליף מילה או שתיים עם חיילי מילואים המתאמנים בצאלים – חיילים שציודם נגנב השכם וערב ואין מי שעוצר את התופעה הזו. מדובר בעניין הרסני שפוגע משמעותית באמון מצד טובי בניה של החברה הישראלית.
ממרום 70 שנות עצמאות הגיעה העת להחזיר את הדרום לריבונותנו, אחרת חמאס יהפוך להיות איום אזוטרי בדרומה של ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו