ציונות ללא מרפא

סיכה עגולה, ועליה הכיתוב "ישראל" בצירוף הספרות 41 ומגן דוד - זה הזיכרון מיום העצמאות הראשון שלי. אני לא זוכר איך התגלגלה הסיכה הפשוטה לקישינב שבבריה"מ והגיעה לידיי, אז נער בן 14, אי אז באביב 1989. אבל את הרגשת האושר שהציפה אותי, כאשר חפנתי את הסיכה הזאת בין האצבעות, לא אשכח לעולם.

אני בטוח שמי שייצר אותה בישראל, לא היה מסוגל להעלות על הדעת איזה פריט יקר ערך הוא מפיק. הסיכה היתה לאוצר שלי, לא יכולתי להוריד ממנה את עיניי, ולבסוף ענדתי אותה על דש הבגד. כך "חגגתי" לראשונה את יום העצמאות של ישראל: בהליכה ברחובות קישינב, כשדגלה של מדינתי הרחוקה מתנוסס לי על החזה, זועק ומתריס בפני כל ההולכים מולי, מכריז בלי מילים על חוסר השייכות שלי לסביבה.

חבורת בריונים מגודלים, שנזדמנה לקראתי בשעות הערב, לא אהבה את הסיכה, בלשון המעטה. אך אפילו המכות שחטפתי מהם לא קלקלו את מצב רוחי המרומם. כנראה, האושר אינו שלם בלי מכאוב, ואחרי המפגש המכאיב עם הבריונים הערכתי את הסיכה עוד יותר. אגב, ייתכן שהייתי החוגג היחיד באותו היום, שכן היה לי מושג מעורפל ביותר לגבי לוח השנה העברי, וסביר שיום הצגת הסיכה לעולם הנוכרי כלל לא היה ה' באייר.

להסיר את מעטה הציניות

חוויית יום העצמאות הראשון בישראל היתה מורכבת יותר. היו אלה הימים הראשונים אחרי שמשפחתי עלתה. מצד אחד, התגשמות חלום ואופוריה. רק לחשוב שכולם סביבי יהודים, אחים - פלא של ממש. מצד שני, טיבם של חלומות שהתגשמו לאבד מן הקסם, ובמקום החלום מתחילה השגרה. פתאום מתברר שלא כל האחים כמוך, ושתהליך קיבוץ גלויות הוא תהליך כואב, לעיתים יותר כואב ממכות האנטישמים בגולה.

בדומה להמוני העולים לפניי ואחריי תיארתי את ישראל בדמיוני כמקום אידיאלי, והמפגש עם המציאות, עם ישראל בשר ודם, גילה במהרה שהאידיאל עוד לא כאן. חשתי זאת דווקא בערב יום העצמאות של שנת 1990, כשהלכתי בין מאות חוגגים ברחובה הראשי של ראשון לציון, וניסיתי להבין מה פשר השפרצות ה"שלג" על עוברים ושבים ומכות ה"פטישים" בראשיהם. "מה לזה וליום של גאווה מזוקקת על מימוש חלום הריבונות היהודית?" חשבתי לעצמי. מדינה יהודית היתה עבורי מושג נעלה ומקודש כמעט, והמחשבה שכך מצמצמים את חגה לסתם ערב של הוללות חסרת תוכן בין במות הבידור היתה צורמת ובלתי מתקבלת.

ימי העצמאות שבאו אחר כך ריפאו את ההלם הראשוני. גיליתי שבמקום להתעצבן על כך שלא כל האחים כמוני, אפשר להתענג על הגיוון במשפחה הכלל־יהודית שלנו. הרבה ממה שנראה לי כעולה חדש מוזר ועוין הפך למוכר ואהוב. אך לא רק אני התבגרתי, גם ישראל התבגרה. ספריי ה"שלג" המעצבן נשכח, ובמרוצת השנים שחלפו, יום העצמאות הפך למשמעותי יותר.

במקום המנגלים, או נוסף עליהם, רבים מצאו דרכים להעשיר אותו בתוכן מרגש ומרטיט את הנפש, החל משולחנות לימוד ועד לביקור באתרי מורשת וטיולים בשבילי לוחמי תש"ח. אבל נודה על האמת, עיקר כוחו של יום העצמאות מצוי בתחום הרגש. כמה טוב שיש יום עצמאות כדי להסיר את מעטה הציניות, לנער את השגרה ולהמחיש שעל אף המחלוקות אנחנו עם אחד.

חוליה בשרשרת הדורות

על אף הזמן שחלף, דבר אחד לא השתנה. כמעט שלושה עשורים של חיי בישראל לא הפחיתו את עוצמת ההתרגשות שלי למראה הדגל ובמרכזו מגן דוד. כך היה בצבא, וכך באזרחות. כך זה בימי חול, וכך זה בימי חג. גם בימים קשים הדגל הזה משפיע עלי פלאים. הלוואי שלא אגמל מן ה"מחלה" הזו לעולם.

אני בן מזל, שהרי למי שזכה לעלות לארץ ישראל, ככל הנראה, קל יותר להרגיש את נס הקיום של מדינת ישראל, מאשר לילידי הארץ. אין זה סוד שרק מי שחווה מחסור יעריך באמת את השפע. בדומה לכך, רק מי שהרגיש מה זה להיות אורח בארצם של אחרים (גם אם אותם אחרים אירחו אותו יפה), ירגיש את האושר של להיות עם חופשי. "דע מאין באת ולאן אתה הולך" נכתב במשנה, ועמדת העולה מאפשרת לראות טוב יותר את שני צידי המשוואה הזאת.

בדור האחרון הפכו מיליון העולים ממדינות בריה"מ לשעבר, כמו רבבות העולים מכל קצוות תבל, את הרעיון הציוני ממילים לדרך חיים. עלייה כהחלטה רצונית מעניקה לאדם פרספקטיבה, יכולת לראות עצמו כחוליה בשרשרת הדורות. אלה לא מילים נבובות אלא מציאות, שכן מי שמחליט לשנות את מסלול חייו ומסלול חיי משפחתו משפיע הלכה למעשה על הגורל היהודי.

אולי משום כך הגדיר המחוקק הישראלי את כולנו, לרבות ילידי הארץ ובהם בנותיי הצבריות, כעולים. מעטים יודעים זאת, אבל חוק השבות קובע ש"כל יהודי שנולד בארץ, בין שלפני תחילת תוקפו של חוק זה ובין שלאחריה, דינו כדין מי שעלה לפי חוק זה". אין, בעיניי, בחקיקה הישראלית הכרזה יפה יותר מזו.

70 שנים הן טיפה בחיי עם, בוודאי כשמדובר בעם עתיק יומין כעם ישראל. כל כך הרבה הושג, ועוד יושג. כולנו כותבים את סיפורה המופלא של תחיית העם היהודי בארצו, ואנו נמצאים רק בפרקים הראשונים של הסיפור. גם היהודים שנמצאים עדיין בגולה מרגישים ביום העצמאות, יותר מאשר בכל יום אחר, שלבני עמנו יש רק מקום אחד על פני הגלובוס - ארץ ישראל.

הם יושבים עכשיו הרחק - מי בניו יורק, מי בפריז, מי במוסקבה ומי בבואנוס איירס - ומסתכלים על הדגל בכחול ולבן המתנוסס, ומרגישים את שהרגשתי אני כשקיבלתי את אותה סיכה. הם חשים גאווה ביהודי הקולקטיבי שהצליח להביס אויבים, לקום על רגליו מאפר השואה ולהפריח את השממה. כשנצרף אותם אלינו, כוחה של מדינת ישראל לא יידע גבול.

עוד נכונו לנו עלילות שידהימו את העולם. ועד אז תרשו לי, כדברי המשורר המנוח חיים חפר, להרים כוס לחיי עם ישראל על כל גווניו - "לבני תימן, לבני אלג'יר, לבני הייקים - לבני עקיבא ולבני הדיסקוטקים". √