בעוד סערת חוק הזיכרון הלאומי בפולין מסרבת לשקוע, עוול אחר בחסות פולין ממשיך להתקיים זה שנים ארוכות: 70 שנים אחרי השואה ורבע מאה לאחר נפילת מסך הברזל, ממתינים עדיין ניצולים יוצאי פולין ובני משפחותיהם, וכן בעלי רכוש לא יהודים, להשבת רכושם.
בעוד מדינות אירופאיות רבות יזמו חקיקה ייעודית להשבת רכוש מסרבת ממשלת פולין להתייחס לסוגיה. הלכה למעשה, פולין מתייצבת לבדה כמדינה העיקרית בגוש הסובייטי לשעבר, החברה באיחוד האירופי, שלא העבירה חוקים בנידון.
גם נושא הרכוש הקהילתי נזנח במשך שנים ארוכות בקרב ממשלת פולין. זו לא טיפלה באלפי התביעות להשבת רכוש קהילתי, והערימה קשיים רבים על תהליך זה. בסופו של דבר אושרו רק כ-5,500 תביעות, לאחר שרק מחצית מתביעות נדונו, ואלף נכסים בלבד הושבו לבסוף. כל זאת, תוך שהיא נוקטת בפרשנות צרה על מנת שלא לכלול רכוש יהודי רב. על אף העובדה שהרכוש שהושב רעוע ובלתי מתוחזק, דורשת הממשלה מהקהילות לשפץ את הנכסים מידית, ולשאת בכל הוצאות השיפוצים והתחזוקה.
אמנם מאז 1989 הועלו בפולין מספר הצעות חוק שנועדו להביא להשבת הרכוש או לפצות על רכוש שמתפס בדי הנאצים ו/או הולאם מאוחר יותר ע"י המשטר הקומוניסטי, אלא שאף אחת מהצעות אלו לא הפכו לחוק.
במשך כל השנים טענו הפולנים כי על תביעות ההשבה להתברר בין כותלי בית המשפט, על אף העובדה שאין למעשה כל בסיס חוקי למנוע את ההשבה וכי מסלול כה מורכב ויקר ישמש כמחסום בפועל בפני ניצולים קשישים ויורשיהם.
טיוטת הצעת החוק לפיצוי עבור רכוש שנגזל בשואה והולאם בהמשך ע"י הקומוניסטים, פורסמה בסוף שנת 2017. כבר עם פרסום הטיוטה מתחו עליה באיל"ר (ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש) ביקורת קשה, משום שהיא כוללת סעיפים דרקוניים שלמעשה מונעים מרובם הגדול של השורדים ומשפחותיהם קבלת פיצוי כלשהו. ישראל אף העבירה מחאה רשמית חריפה לממשלת פולין בנושא.
לפי טיוטת הצעת החוק שפורסמה על ידי משרד המשפטים הפולני, ניצול שרוצה להגיש תביעה חייב להיות אזרח פולין (כיום), שהתגורר במדינה כאשר הרכוש הוחרם על ידי השלטון הקומוניסטי. תנאים אלו לא מאפשרים למרבית הניצולים, שעזבו את פולין במהלך השואה או זמן קצר אחריה, להגיש תביעה.
לפי ההצעה, גם יורשים יוכלו להגיש תביעה, אבל הם חייבים להיות ילדים או נכדים של הניצולים. גם כאן מדובר בפגיעה בזכויות הניצולים, משום שבעקבות השואה, פעמים רבות האחים והאחיינים הם היורשים היחידים שנותרו.
וכאילו לא די בכך, בהצעת החוק ישנה עוד שורת מגבלות דרקוניות, ביניהן: ניצולים לא יוכלו להגיש תביעה על רכוש שהיה בבעלותם באמצעות מניות בחברה, ומרגע החקיקה ניתן יהיה להגיש תביעות במשך שנה בלבד – לפני שהרכוש יועבר למשרד האוצר.
מאז 1993 מאיץ איל"ר בממשלת פולין להעניק טיפול הולם ומקיף לכל נושא השבת הרכוש. בתום הגשת ההסתייגויות השונות להצעת החוק, בהם גם על ידי איל"ר, ממשלת פולין החליטה להעביר אותה לבחינה מחודשת ותיקונים במשרד המשפטים. החשש הוא שהחקיקה תיכנס כעת להקפאה עמוקה.
"אנחנו לא זקוקות לכסף היום, אבל יש ניצולי שואה רבים שעדיין נזקקים לזה כדי לשרוד"
אליסה סורקין לבית פינדר הייתה פעוטה כאשר פלשו הנאצים לפולין ב-1939. בני משפחתה החליטו לברוח מביתם בקרקוב, ובמשך ארבע השנים הבאות הם סבלו את הקשיים של "גולאג 45" בסיביר, את עיר הפליטים הצפופה סמרקנד במרכז אסיה, ואת הנסיעות המפרכות ברכבות גירוש ובספינות – עד שהגיעו לארץ-ישראל.
הוריה דווקא נזקקו לרכוש אחרי המלחמה. אליסה סורקין
הנכסים שהותירה המשפחה מאחוריה כללו את הווילה והרכוש שלה בקרקוב (שהיה בבעלות סבו של עליזה, יעקב פינדר), וכן טחנת קמח ומאפייה שהוקמה על ידו בשנת 1922.
בארץ-ישראל החלה משפחתה של אליסה את תהליך הבנייה מחדש של חייהם. יחד עם אחותה מרים עברה אליסה לארצות הברית, שם היא למדה בקולג'. היא נשואה, אם גאה לשלושה ילדים וסבתא ל-12 נכדים.
מרים טאסיני, שהיתה עד לפרישתה לגימלאות פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת קליפורניה, מספרת: "גילינו שהרכוש הוחרם ע"י הנאצים ב-1941 ובתום המלחמה הולאם ע"י הקומוניסטים בפולין. בהמשך הפולנים מכרו אותו לחברת בנייה בריטית. החברה הבריטית הרסה את האחוזה ובנתה בניין משרדים, וטחנת הקמח הוסבה לדירות לופט שנמכרו במיליונים רבים".
מרים מוסיפה כי "למרבה החרפה, הדבר עדיין לא נפתר. חשוב להמשיך במאמצים ללחוץ על ממשלת פולין להשיב את הרכוש, או לפצות תמורתו".
למרות ניסיונותיהם הרבים, מעולם לא קיבלו מרים או אחותה פיצויים מפולין תמורת רכוש המשפחה. אליסה אומרת שלמרבה המזל, היא ואחותה לא זקוקות לכסף היום כדי לחיות, אבל הוריה דווקא נזקקו לו אחרי המלחמה, ולדבריה, "יש ניצולי שואה רבים שעדיין נזקקים לזה כדי לשרוד".
"למרבה החרפה, הדבר עדיין לא נפתר". מרים טאסיני
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו