דונלד טראמפ התכונן לתקיפה שלו בסוריה. סופת המלחמה בסוריה החלה לגרוף עוד ועוד מדינות וארגונים בתנועתה הצנטריפוגלית - החוצה. אבל בישראל - ובמידה רבה גם באירופה - התחוללה סערה של פייק־ניוז חסרת תקדים. תמיד זה נדמה כתופעה חסרת תקדים. צילומים של צלף ישראלי מבצע ירי מוצדק לפני כמה חודשים על הגבול.
אלו סימני העונה. הנשיא טראמפ מודיע שיוציא בקרוב את כוחות ארה"ב מסוריה. אבל כעבור כשבוע מתחולל אירוע זוועתי, והוא דווקא נשאב פנימה. לעוד תקיפה, שבשעת כתיבת שורות אלה - טרם התרחשה. במבט היסטורי, הטאבואים של המלחמה נשברו לא רק בהתקפות הכימיות. במאמר אמריקאי, Syria: Dante first Sarcel, כותב הפרשן צ'ארלס היל כי גם ההתקפה של כוחות רוסיים לפני כחודשיים, על בסיס אמריקני בסוריה, כאשר החיילים אינם לבושים במדי הצבא רוסי - נחשבת לשבירת כללי המלחמה הבסיסיים.
כשישראל תקפה בתחילת השבוע, על פי הפרסומים, עוד לא היה ברור בכלל מה האמריקנים מתכוונים לעשות בתגובה לטבח הכימי החוזר של בשאר אסד. ישראל, המתואמת עם רוסיה, מוצאת את עצמה בעל כורחה מאחורי המתרס האמריקני. מה שהיה שונה בתקיפה הלילית, לפי פרסומים זרים, של חיל האוויר בין ראשון לשני השבוע - הוא האישור הגורף מסביב לכך שישראל היא שביצעה את התקיפה.
הצמרת הביטחונית מעדיפה זה זמן רב לשמור על עמימות בתקיפות שנועדו לאכוף את הקווים האדומים של ישראל. אבל יכול להיות שכבר בתקיפה הקודמת, שהיתה מעין יום קרב אווירי, העמימות נשברה. אז יורט מל"ט איראני שחדר לשטחנו והופל מטוס F-16 של חיל האוויר.
השבוע, לא רק שהרוסים האשימו את ישראל בגלוי, אלא שגם האמריקנים העניקו אישור לכך שחיל האוויר תקף ב־T4. בתשובה לשאלת עיתונאי, מסרו גורמים בכירים בפנטגון שישראל עדכנה את ארה"ב לפני התקיפה. את זה שר הביטחון ליברמן מאוד לא אהב. הביטוי המוכר שלו הוא שמבחינתה של ישראל, מי שתקף זה חיל האוויר של ליכטנשטיין.
הממד הנוסף של מלחמת הבלימה, אם אפשר לקרוא לזה כך, הוא "מניעת התבססות איראנית בסוריה". זה כבר חורג בהרבה מהקו האדום של העברת נשק שובר שוויון מתקדם לחיזבאללה. מקדם החיכוך עשה קפיצת מדרגה. הצמרת הביטחונית מעריכה שהאיראנים נחושים להתבסס בסוריה, ו"אנחנו אומרים שלא נאפשר שום התבססות איראנית".
כך הפוטנציאל לחיכוך גובר. זו הערכה של הגורמים הבכירים ביותר. צריך לומר - בסופו של דבר, האיראנים כבר די מבוססים בסוריה. השאלה היחידה היא מה סוג התגובה שאפשר לצפות מאיראן, ומתי היא תתרחש.
כל הגורמים בסביבה רוצים לאתגר את ישראל - מחמאס ועד איראן, סוריה, חיזבאללה והרשות הפלשתינית וסייעניה. אבל אף אחד לא רוצה מלחמה עם ישראל. זו ההערכה שמנחה את ישראל כאשר הצמרת הביטחונית לוקחת יותר ויותר סיכונים בתקיפות השונות.
לגבי איראן - ההרתעה נגדה חייבת להיות אגרסיבית יותר מאשר נגד גורמים אחרים. בשיחה עם מומחים מדיניים מקורבים לראש הממשלה, הם הזכירו עוד לפני התקיפה האחרונה אסטרטגיה שהאמריקנים מכנים "האף המדמם" - אם מישהו מתגרה בך ברחוב או מאיים עליך או מנסה לתקוף, אתה תוקע לו בוקס באף. ההתגרות לא שווה שתתקע לו סכין וגם לא שתירה בו כדור.
כך בסוריה. מה שהאיראנים עושים לא מצדיק מתקפה כוללת להשמדת כל נוכחות איראנית; אבל כדאי מאוד שיכאב להם, והם ידממו. התקיפה השבוע, שיוחסה לישראל, בהחלט מכאיבה להם אם בסיס מל"טים הושמד וכמה אנשי צוות נהרגו, ביניהם קצין בדרגת קולונל.
לאינטרסים אין מוסר: רה"מ ושר הביטחון סבורים כי למרות הזוועה בדומא, ישראל צריכה לפעול אך ורק בהתאם לאינטרס המובהק שלה. המטרה שלנו היא איראן, לא אסד
מלחמת סוריה החלה בקריסה פנימית, ועכשיו היא כמו טורנדו שמסתחרר כלפי חוץ. קשה לספור את הגורמים שמנהלים מלחמות במידה זו או אחרת של אינטנסיביות בסוריה ובסביבותיה.
לא זכורה מלחמה כזאת, שאין בה שני צדדים כאשר לכל צד יש בעלי ברית משלו. ככל שטורקיה מעמיקה את מעורבותה דרך מלחמה נגד הכורדים, כך גם ישראל מתחילה להיות יותר ויותר מעורבת. אלה כבר לא תקיפות נקודתיות על איזו שיירה, אלא מהלומות נגד צד פעיל במלחמה - איראן.
ספק אם ההערכות המודיעיניות האסטרטגיות של ישראל צפו התפתחות כזאת. הרי הצידוק העיקרי של מתנגדי תקיפת מתקני הגרעין היה שתתחיל מלחמה נגד איראן וגרורותיה, בעיקר חיזבאללה. הם לא צפו שהסכם הגרעין יהפוך את סוריה לחור שחור על סף ביתנו, ויפתח חזית חמה ישירה בין ישראל ואיראן. גם עכשיו, הממסד הביטחוני ממשיך להגן על הסכם הגרעין ועוד מדגיש, כי האיראנים שומרים על ההסכם. האם רה"מ וראש המוסד בדעת מיעוט בנושא הזה?
מה שאפשר לראות הוא שהמאמצים של ישראל לשמר את ההרתעה בצפון דורשים מהלומות יותר ויותר קשות, ובתדירות גוברת. השאלה היא האם רצף הפעולות יהפוך למלחמה של ממש. ח"כ עפר שלח אמר כי מסיבות היסטוריות, ישראל היתה צריכה לעשות יותר בסוריה. אנשי ביטחון אחרים משתמשים בסיבות מוסריות. הכוונה לנטרל את צבא אסד, ולהענישו על השימוש שהוא עושה בגזים רעילים.
למנוע מירושלים להפוך לבני ברק. עופר ברקוביץ' // צילום: שרון גבאי
נתניהו וליברמן מאמינים שאם מבצעים פעולה בסוריה היא צריכה להיות תואמת לאינטרס המובהק שלנו. "לא להכניס ראש בריא למיטה חולה". חיל האוויר הסורי לא מהווה איום על ישראל, ולכן לא מבזבזים עליו תחמושת. עיתוי התקיפה שיוחסה לישראל נגד הבסיס האיראני קשור למתקפה הכימית בדומא, אבל הפעולה היתה בגדר ניצול הזדמנות. זה לא יעיל להפריד בין חלקי הברית הסורית הנפשעת. פגיעה באיראנים היא עונש מספיק טוב, וטראמפ ומקרון יטפלו כבר באסד. ממילא אף אחד לא מציע שישראל תנטוש את הקשר האסטרטגי המועיל עם רוסיה בגלל פשעיה בסוריה.
מוטב לנו להביט בדאגה - ואולי בחרדה - לעבר חבל ארץ גדול, סוריה, שבו חיי אדם איבדו כל ערך. גם זה מצב, שאפילו באזור מוכה אלימות ומלחמות כמו המזרח התיכון לא זכור כמותו במאה השנים האחרונות.
הנבוט של ישראל: אביגדור ליברמן שבר את השתיקה של שרי הביטחון, וקיבל תיאבון להמשיך מהקריה לבלפור. אבל הכל עוד עלול להתהפך עליו
ככל שסדר היום הביטחוני תופס יותר נפח תקשורתי, מטבע הדברים הממד הפוליטי של תפקיד שר הביטחון בולט יותר. יחד איתו גם הסיכון הפוליטי. בשבועות האחרונים סדר היום הביטחוני גובר על אג'נדות אחרות. התוכניות הכלכליות, הרפורמות במערכת המשפט, המסתננים, הכניסה המשופצת לבית הנשיא, משואות יולי - כולם יורדים למדרון אחורי. גם אם המלחמות לא גדולות, המסכים אפופי עשן, וראשים מדברים את עצמם לדעת.
עד עכשיו שר הביטחון אביגדור ליברמן עמד במבחן. הוא גם ידע לתת את המענה התקשורתי להתקפות השמאל הרדיקלי שמנסה לאיים על צה"ל. אבל כאישיות פוליטית, ליברמן סובל מהמדיניות החדשה המקובלת על ישראל בשנים האחרונות. שלא כבעבר, ישראל באמת לא רק מחזיקה ביד נבוט גדול אלא גם מנחיתה אותו על ימין ועל שמאל ומשאירה הרבה ראשים כואבים, אם לא מפוצחים. לעומת זה, היא בקושי מדברת ברכות.
בדרך כלל, קברניטי הביטחון לא מדברים. זה, איך לומר, משאיר את שר הביטחון בנחיתות מול שרים כמו כחלון, בנט, שקד או ארדן. בתחומים שלהם עדיין מקובל, ואין סיבה שבמדינה דמוקרטית זה ישתנה, ללוות את המעשים ואת חוסר המעשים בהרבה דברת. ראו פרשת הכור הסורי, שגררה שבוע שלם של קופסת רעשים עתירת דציבלים.
היום, כאשר מבצעים נוסח הכור הסורי מתבצעים כל שני וחמישי, שר הביטחון ורה"מ מפזרים רמיזות בחצאי משפטים. אבל נראה שהכיסא שעליו יושב כיום ליברמן, באחת הקומות הגבוהות בבניין ההוא בקריה, החזיר לו את התיאבון להגיע ביום מן הימים לראשות הממשלה. עד אז הוא עדיין מרשה לעצמו סיגר טוב בלשכה, ומתמקד בנושא שלשמו קיים הכיסא: ביטחון. תחת הסיסמה "נחישות ואחריות". הפרדוקס הפוליטי הישראלי הוא, שככל שתיק הביטחון מקרב את האוחז בו לראשות הממשלה - אי שם בעתיד - כך הוא מסכן אותו בהתרסקות פוליטית מהירה.
זה המעבר החזוי תמיד בתחום הביטחוני: מאפס ל־200 קמ"ש בתוך שניות. זאת ההגדרה של ליברמן למצב. זאת יכולה להיות הגדרה מתאימה להמשך הנתיב הפוליטי שלו, אם כי גם בכיוון הפוך - מ־200 קמ"ש לאפס.
ברקוביץ' מחפש אופוזיציה: עופר ברקוביץ', המתמודד על ראשות עיריית ירושלים, הוא מסוג הצעירים שכובשים בימים אלה את אירופה. אבל בבירה, דיל עם החרדים חשוב מכריזמה וכישרון
השנה תסתיים הקדנציה הארוכה של ניר ברקת בעיריית ירושלים. ברקת החל כדמות כמעט אנונימית. היום הוא נתפס כמנהיג פוטנציאלי ברמה הלאומית. זה רק מראה כמה התפקיד חשוב, ומה החמיצה מפלגת העבודה ברמה האסטרטגית הלאומית.
נכון, אבי גבאי עצמו עבר כבר לפני שנים לאחד מפרברי צפון תל אביב. אבל אם היה חוזר בזמן לירושלים, ובמקום להתמודד על ראש הממשלה היה מכין את עצמו לראשות העיר ירושלים, היה לו סיכוי. הוא בדיוק הדמות שיכלה להחליף את ברקת. אם היה מצליח, היה תופס גובה ומאיים אולי על ראשות הממשלה. אבל הוא בחר לתקוף את הכיסא הלאומי. כשמציגים אופציה כזאת לפרשנים, הם ישר חותכים: ירושלים עיר ימנית. אין למועמד של השמאל סיכוי. מי שלא נמצא במחנה חלוקת ירושלים - יכול לנצח.
לא מזמן פגשתי את עופר ברקוביץ' בבית קפה בדרך בית לחם. הוא בקלות יכול להיות תואם ראשי הממשלה והנשיאים הצעירים שהולכים וכובשים את אירופה. אני לא חושב שירושלים הרבה יותר מסובכת מאוסטריה. ברקוביץ', ראש תנועת התעוררות, שהיה סגן ראש העירייה, יכול לעשות את זה.
הוא בן שלושים פלוס, כמעט כתבתי מינוס. הוא מכיר את בעיות הכלכלה, העסקים, הדיור והתרבות בעיר כאת כף ידו. הוא ירושלמי חילוני מהזן החדש. בזמן שחבריו הלכו לשבור שבר בראשון לציון, הרצליה, רעננה או ברחוב הברזל בתל אביב, ברקוביץ' נשאר בעיר הנצורה, מקדיש את כוחו ומרצו כדי להציב מחסום שימנע מירושלים להפוך לבני ברק. האנשים התומכים בו לא מדקלמים בנוסח "טבריה טבריה, אחחח... לו היית צפת". כי צפת היום זו הקללה של יישובים עירוניים המתחרדים בדרכם אל הישימון.
המומחים לירושלים, בעיתונות ובפוליטיקה, לא נותנים לברקוביץ' סיכוי. מסיבה אחת - אם אתה לא מסוגל לעשות דיל עם החרדים בירושלים, לא תוכל להיבחר לראש העיר. זה מתכון בדוק לתבוסתנות ודמורליזציה של המגזר החילוני והמסורתי בעיר. אם אין לברקוביץ' סיכוי, למה ללכת לקלפי?
וכך נוצר הרושם שמשה ליאון, המועמד הכושל מהבחירות הקודמות, שנדמה כאילו נערכו במאה שעברה אבל זה רק היה ב־2013, ייקח את הבחירות האלה ללא מענה. רק בגלל שחלק מהציבור שאינו חרדי לא רוצה לופוליאנסקי ב'.
פרסום החוצות שלו בימים אלה, מלמד שגם כשהוא מצהיר כי הוא רץ לראשות העיר, ברקוביץ' למעשה מנסה ללכד סביבו אופוזיציה. במרכז ירושלים הודבקו כרזות שבהן הוא מופיע לצד שותפתו ל"התעוררות". קשה להבין את המשמעות של פרסום חוצות כזה בירושלים עד שאתה רואה שקרוב לשוק מחנה יהודה פני האישה בכרזה כבר הושחתו. אני מניח שזה היה צפוי מראש. השאלה היא אם זה משדר רצינות בריצה לראשות העיר.
מה שברקוביץ' צריך לעשות זה להעיר את הישנים. שכל אותם אקטיביסטים פוליטיים העושים רעש על מטרות של לא־כלום, יתגייסו פעם אחת לטובת עשייה פוליטית אמיתית. עכשיו צריך לראות אילו אישים יפגינו תמיכה פומבית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו