ילדיי הם הניצחון שלי

בשנת 1944, כשהייתי תלמידת בית ספר בת 17, ביקרתי את אחותי בעיירה סאס רייגן שבהונגריה. באחד הלילות דפקו שוטרים הונגרים על דלת הבית וציוו עלינו לצאת החוצה בבגדי שינה ועם תיק אחד בלבד ובו לשים בגדים להחלפה, מעיל חם ומזון. כך יצאתי עם אחותי ושני ילדיה הקטנים מהבית והצטרפנו לשיירה של מאות יהודים שהוצעדו ברחובות.

השיירה עצרה בכל פעם בבית אחר שבו מתגוררים יהודים ואספה אליה עוד ועוד, כשהשכנים הגויים מריעים וצוהלים על כך שהם נפטרים מהיהודים. משם הועלינו בצפיפות נוראית לרכבת המובילה למחנה ההשמדה אושוויץ. כשהגענו לשם הופניתי תחילה לצד שמאל עם אחותי וילדיה, אלא שאז נזרקתי על ידי מנגלה, הרוצח הגדול, ימינה - לחיים, ולא לתא הגזים עם הילדים. גם הוריי יעקב ופרומה ימברגר, 8 מאחיותיי ואחי, בני זוגם וילדיהם הקטנים, הובלו כולם לאושוויץ ונרצחו עוד באותו היום.

כאן לא הסתיימו תלאותיי, בסיומה של המלחמה ניצלתי מיריות של חיילים גרמנים עד שהצבא האנגלי הגיע. שבוע אחרי הכרזת המדינה הגעתי לארץ, אלו היו רגעים של שמחה. בתור פליטים באירופה כל מה שרצינו היה להגיע לארץ ישראל. אם המדינה לא היתה קמה, אני לא יודעת מה הייתי עושה עם עצמי, לא יכולתי לחיות עם האנטישמיות בשום מקום אחר.

מדינת ישראל היא הניצחון שלי, היא הניצחון של כולנו. במקום הזה אף אחד לא יקרא לי ולילדים "יהודים מסריחים". לצערי, בשביל המקום הזה ובשביל הגאווה צריך למות לפעמים. עם פחדן - אין לו מדינה והוא יהיה פליט בכל מקום. אני גאה ואוהבת את המדינה.

בארץ התחתנתי עם יהודה וייס ז"ל, שהיה בעלי במשך 45 שנים. נולדו לנו שתי בנות, רונית ואמירה, ויש לנו 4 נכדים ושני נינים. הילדים, הנכדים והנינים הם הניצחון שלי. אנחנו מאוד מגובשים וחוגגים יחד אירועים משפחתיים ומרבים להצטלם. בכל פעם שאני מסתכלת על התמונות במחשב אני יודעת שניצחתי.