"אבא אף פעם לא היה טיפוס של חגיגות, גם אחרי הניצחון האדיר"

הייתי בת 17 בימים שלפני מלחמת ששת הימים. ערב יום העצמאות שהינו כל המשפחה בירושלים, במלון המלך דוד, ומול החלון שלנו ראינו את חיילי הלגיון הירדני הולכים על החומה. 

הדבר האמיתי שהדאיג אותי היה שהירדנים לא יראו את אבא שלי מסתובב בחדר בתחתונים. בחדשות דיברו על תזוזה של כוחות, ואנחנו חזרנו הביתה לצהלה. למרות הכוננות הגבוהה, אבא הקפיד לחזור לישון בבית.

אני הייתי אז תיכוניסטית בכיתה י"א בתיכון חדש, והחיים שלי היו מרוכזים בחברים שלי בשכונה ובצופים. בכל יום היינו חוזרים מבית הספר, ומכיוון שבצהלה לא היו מקלטים, היינו עוברים מחצר לחצר וחופרים שוחות. אבא שלי הסתובב בין הכוחות בשטח.

ב־23 במאי המצרים סגרו את מיצרי טיראן, והיה ברור שהולכים למלחמה. אבא הלך לדוד בן־גוריון, שאותו הוא מאוד העריך, ובן־גוריון היה מודאג שמלחמה תמיט על ישראל חורבן בית שלישי. אחרי הפגישה הזאת היה לו סוג של משבר, כי היא קצת ריפתה את ידיו. הוא הרגיש את האחריות על הכתפיים, המטכ"ל לחץ לצאת למלחמה, קול הרעם מקהיר התחיל עם ההתלהמות על כיבוש קרוב של תל אביב, והיתה תחושה של טבעת שסוגרת עלינו, אחרי שמצרים, סוריה וירדן יצרו קואליציה.

אני זוכרת שלאמא שלי היו מפגשים קבועים עם נשות האלופים האחרים. זה התקיים בדרך כלל אצל פנינה הוד, אשתו של מוטי הוד, מפקד חיל האוויר. מצב הרוח היה לא משהו, אבל דווקא מוטי היה מעודד אותן שיהיה בסדר.

אני לא זוכרת התמוטטות של אבא. הוא בא הביתה אחרי יום של סיורים, אחרי המון סיגריות וכוסות קפה, בלי אוכל בכלל. אמר לנו שהוא מתקלח ויורד לראות את המצב בחזית הדרום. אמא אמרה לו שלא, שהוא חייב לעצור לרגע לנוח, ושהיא מביאה את קצין הרפואה הראשי שייתן לו זריקה ושילך לנוח.

אבא, שהיה הכי ישר והכי הגון, דיבר עם עזר ויצמן ואמר לו שהוא מעביר לו את השרביט לשעות שבהן הוא הולך לנוח. למחרת הוא כבר היה ב"בור" בקריה.

ויצמן הוציא אחרי זמן את הסיפור על הכביכול־התמוטטות של אבא. אבא כעס עליו, אבל לא נתן לרכילויות הקטנות לנהל אותו ונשאר מתחת לרדאר. עובדה שהוא הציל את עזר כשיצחק שמיר כראש ממשלה רצה להדיח אותו אחרי שנפגש עם פלשתינים. אבא מנע את ההדחה, מה שלא מנע מוויצמן גם בשנים שאחר כך להמשיך לדבר על ההתמוטטות.

בבוקר יום שני, 5 ביוני, הלכתי לבית הספר, ובשעה 8 היתה אזעקה. ישבנו במקלט בפינה עם טרנזיסטור, ואמרו שהתחילה מלחמה. התחלתי לבכות מחרדה ומהתרגשות על האחריות הזאת שיש על אבא שלי. ביום השני של המלחמה היתה הפגזה מירדן על תל אביב. שכבנו בשוחה בצהלה, עם הכלב שלנו ועם השכנים, ואיש מילואים הגיע כדי לשמור עלינו. ראינו פגזים מעל הראש. שניים נפלו בהמשך הרחוב, בגני צהלה, והרסו שני בתים.

ביום רביעי, כשישבתי לעשות שיעורים, שמעתי ברדיו שהכוחות שלנו נכנסו לירושלים. קראתי לאמא שלי, ומכיוון שהיו כתבים צבאיים עם הכוחות הפורצים, שמענו בשידור חי את כל הכניסה לעיר העתיקה ואת הקריאה של מוטה גור "הר הבית בידינו".

ביום למחרת הודיעו לנו שתהיה מסיבת עיתונאים עם אבא בבית סוקולוב, ואמא נסעה לשם לפגוש אותו. הוא אף פעם לא היה טיפוס של חגיגות, גם אחרי הניצחון האדיר במלחמה. הוא היה מופנם ותכליתי.

במוצאי שבת אמא הלכה לחברים, וחזרה משם עם הדיבורים האלה שמשה דיין מייחצן את המלחמה ועושה לעצמו יחסי ציבור על הראש של אבא. זה הרג אותי, אבל אמא אמרה שזה לא חשוב, כי היום יתחילו להודיע על הקורבנות.

הציעו לאבא שלי להמשיך בתפקיד עד יום העצמאות של 1968, אבל הוא החליט לפשוט את המדים ב־1 בינואר. בספר שלו "פנקס שירות" הוא כתב שעכשיו צריך ללכת ולהפוך את פירות המלחמה - לשלום. הוא זיהה בארה"ב את הפוטנציאל להיות שותף שלנו בתהליך. לכן הוא הלך להיות שגריר בוושינגטון, וזה היה אחד הפרקים המזהירים בחייו.

•  •  •

יצחק רבין היה הרמטכ"ל השביעי של צה"ל, בשנים 1964-1968, וראש הממשלה בשנים 1976-1974 ו־1992-1995. נולד בירושלים וגדל בתל אביב. היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, וב־1947 מונה לקצין המבצעים של הארגון ופיקד על חטיבת הראל במלחמת העצמאות. שירת בצה"ל 20 שנה, ועם שחרורו מונה לשגריר ישראל בארה"ב. בבחירות 1973 נבחר לראשונה לכנסת מטעם המערך וכיהן זמן קצר כשר העבודה. לאחר התפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה ניצח את שמעון פרס בהתמודדות על ראשות המפלגה והפך לראש הממשלה החמישי. מ־1977 כיהן כחבר כנסת באופוזיציה. ב־1984 התמנה לשר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית, תפקיד שמילא עד 1990. ב־1992 נבחר לראשות מפלגת העבודה והוביל אותה לניצחון על הליכוד בבחירות. ב־1993 חתם על הסכמי אוסלו עם אש"ף, כחלק מניסיון לכונן שלום בין ישראל לפלשתינים. על כך זכה בפרס נובל לשלום, יחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת. ב־1994 חתם על הסכם השלום בין ישראל לירדן. ב־4 בנובמבר 1995, בתום עצרת תמיכה בשלום, נורה למוות על ידי יגאל עמיר.