ב־1998 עלתה בבית ליסין ההצגה "מלאכת החיים", שעלתה לראשונה ב־1989 בהבימה. המנכ"לית ציפי פינס פנתה אלי והציעה לי להשתתף בהצגה בתפקיד לביבה פופוך, לצד יוסי בנאי. אני שחקנית הקאמרי לעולמי עד, אבל ביקשתי מהתיאטרון לאפשר לי לצאת כשחקנית אורחת בבית ליסין.
זה מחזה מדהים, והתגובות אליו בכל הארץ היו מדהימות. כצופה בהצגה הזאת, יש תחושה שאת מציצה לחלון ביתם של בני הזוג, עוברת איתם את החוויה האולטימטיבית של נישואים ארוכים, במשך 30 שנה, עם כל ההשלכות שיש לזה, עם כל העליות והמורדות.
במשך שעה וחצי חייתי את החיים של לביבה, ויוסי היה יונה פופוך, והוגו ירדן היה גונקל, השכן שבא באמצע הלילה. שיחקנו את ההצגה הזאת קרוב ל־350 פעם, נסענו בכל רחבי הארץ, ונתקלנו גם בתגובות שאתגרו את המחזה. היו שאמרו שהוא גס מדי, בוטה מדי. אבל עבורי, הכתיבה של חנוך היתה גאונות.
היתה לי זכות גדולה לעבוד עם חנוך לוין ולהכיר אותו, לעבור איתו כמעט את כל הקריירה שלי. הפגישה הראשונה שלי איתו היתה כשהייתי בלהקה צבאית, והוא תרגם את השיר "הלו אמא הלו אבא". אני הייתי אז בת 18. מייד אחרי הצבא שיחקתי במחזה שלו "קטשופ", עוד לפני "מלכת אמבטיה" המפורסם.
"מלכת אמבטיה", שעלה במהלך מלחמת ההתשה ואחרי מלחמת ששת הימים, עורר התנגדויות מאוד קשות בציבור, וגם לנו לא היה קל, אפילו מסוכן. בעקבות ההצגה היו איומים עלינו, נשלחו מכתבי נאצה, אבל לצד כל זה היתה גם תחושה של חגיגיות והתרגשות, שאנחנו חלק ממשהו חשוב שקורה פה.
זה היה קשה גם לחנוך, אבל הוא התמודד עם זה, כולנו התמודדנו יחד, החוויה היתה משותפת. בתוך עמי אני יושבת, ואני יודעת שיש אנשים שהיה קשה להם לשמוע את הדברים האלה ולהבין את המסר שמאחוריהם, וזו זכותם.
אחרי "מלכת אמבטיה" היו כמה הפקות של חנוך שבהן השתתפתי, ותמיד זה היה עונג גדול. הוא לא היה רק יוצר גאון, אלא גם אדם מצחיק מאוד, אנושי מאוד, עם כל כך הרבה כבוד לאחרים. כששחקנים לא היו עוברים אצלו אודישן, הוא היה אומר: "תודה רבה לך, אבל זה לא מתאים לי", בלי לפגוע. היתה בו פשטות כזאת והיה בו כבוד, שמצאו את דרכם לכל אחד.
חנוך ידע להסתכל על החיים בצורה מדויקת. באמת לראות אותם, לראות אותנו. במחזות שלו או בשיחות איתו הייתי מגיעה לפעמים למקומות מטורפים, שבהם הייתי אומרת לעצמי, איך הוא יודע? איך הוא ראה את הבפנים הזה? עד איפה הוא יכול לגעת בטבע האנושי? עד כמה הוא יכול לראות?
היה תענוג לעבוד עם אדם כל כך מדהים, יצירתי מאוד, חכם ומוכשר. הוא ממש המציא שפה שיש בה רק את העיקר, בלי טפל, בלי קישוטים וקשקושים ודברים מיותרים. הכי מתומצת. הכי ברור. הכי מובן.
כבמאי, כל שלב בעבודה איתו היה חגיגי מאוד. שונה. אנשים לא איחרו לחזרות, לא היה דבר כזה אצלו. אם את מאחרת - את מרגישה שעשית משהו רע. לא קוראים עיתונים בחזרות, כמובן, ולמעשה לא עושים שום דבר שיכול להסיח את הדעת מהחזרה עצמה. כשאנשים היו יוצאים מהחזרות, יכולת להרגיש שהם עברו משהו אחר.
• • •
חנוך לוין הוא גדול מחזאי ישראל. נולד בתל אביב ב־1943. בשנות ה־50 עבד כעוזר במאי בקאמרי, שם נחשף לעולם התיאטרון. כתב מדור סאטירה בעיתון סטודנטים, ולקראת סוף שנות ה־60 החל לפרסם פואמות וסיפורים, לצד מחזות סאטיריים פוליטיים. ב־1968 עבד עם הבמאית עדנה שביט על ההצגה "את ואני והמלחמה הבאה", שתכניה חוללו שערורייה. גם מחזותיו "קטשופ" ו"מלכת אמבטיה" לוו בסערות ציבוריות. כתב יותר מ־60 מחזות ויצר קברטים סאטיריים, קומדיות לתיאטרון, תסריטים, פזמונים, ספרים ומאמרים. ביים הצגות רבות. נפטר באוגוסט 1999 מסרטן, בגיל 55.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו