בכל פעם בה אנו מתבשרים על הפעלת נשק בלתי קונבנציונלי על ידי נשיא סוריה אסד, נדמה שאנו חיים בשני עולמות מקבילים.
האחד, המערבי, בו יש כללי מוסר ברורים - מקפידים על דיני מלחמה, ומראות הדומים למתרחש בסוריה אינם מקובלים כלל. ולעומת העולם הזה יש עולם אחר לגמרי בו אין דין ואין דיין, עולם בו הכל אפשרי, ולא משנה כמה אכזרי זה יהיה. כל עוד הוא משרת את האינטרס של הפטרון – הכל קביל.
אולם האמת היא שלא מדובר בשני עולמות, אלא בעולם אחד, שכמנהגו נוהג. זה אותו עולם בו רצחו באופן תעשייתי שישה מליון מבני עמנו ובמשך שנים העדיפו במערב להעלים עין. אותו עולם בו מצד אחד של הגדר מתייפחים על חבורת טרוריסטים שלקחו שני מליוני בני ערובה בעזה, ומצידו השני של הגדר מקעקעים את הלגיטימציה של הדמוקרטיה היחידה באזור להגן על ריבונותה.
איך ייתכן הדבר הזה? התשובה פשוטה ומצערת והיא נוגעת כולה באינטרסים.
תמונות ממלחמת האזרחים בסוריה // צילום: אי.אף.פי
משחק מלאכותי של כיפופי ידיים
רוסיה וארצות הברית ממשיכות את הטנגו ארוך השנים שלהן, במסגרתו נזהרים שם לא לדרוך זה על רגלו של האחר, תחת הבנות לא כתובות שמאפשרות לכל אחד לנהוג באזור שנתון לו, והכל מוסכם במשחק המלאכותי של כיפופי הידיים במועצת הביטחון של האו"ם.
בכל העולם יסכימו (סביר להניח) כי את אסד יש לתלות בכיכר העיר כרוצח המונים שביצע פשעים איומים נגד האנושות, אבל יש אדם אחד שזה לא מקובל עליו. במקרה אותו אחד הוא נשיא רוסיה, ואיתו לא מתעסקים.
אם תשאלו את פוטין, הוא יאמר לאמריקה: "לכם יש וטו על מעשי ישראל, ולי יש וטו על מעשי אסד", וכך נוצרה לה משוואה הזויה שמגדירה בעצם מה מותר ולמי מותר.
לנו, הישראלים מותר להגן על הגבולות, ולסורי מותר לטבוח באנשיו, ובלבד שמאזן האינטרסים נשמר. ועכשיו שמישהו ידבר איתי על חוקי מלחמה ועל הומאניות.
ארדואן // צילום: אי.אף.פי
נמנעים מעיסוק בבריונות
העניין הוא שנראה כי במערב נמנעים מעיסוק בביריונות, ראו כדוגמה את ארדואן, הסולטן המודרני שעושה כל שהוא יכול בכדי למנוע אוטונומיה כורדית – הוא מכניס כוחות לאזורים שלא לו, מבצע פעולות אלימות על ימין ועל שמאל, ואף אחד לא מעז לשים לו שלט אזהרה, ולמה? מסיבה אחת – טורקיה היא מדינת ציר במזרח התיכון. היא יושבת על צומת אסטרטגית ואף אחד לא מעוניין לריב איתה. אינטרסים, אמרנו?
אותו ארדואן לקח לעצמו תפקיד והוא הפטרון של חמסטאן, אותה מדינה שקמה לנו בעזה – הוא נואם בכריזמה רבה על הפשעים נגד האנושות שמדינת ישראל מבצעת אבל אותו אף אחד לא מעז להעמיד במקום. הוא שולח משט עם טרוריסטים אל מול חופי ישראל, וכשאנו מגיבים האמריקנים עושים הכול כדי לפייס את הסולטן.
נשיא סוריה אסד // צילום: אי.פי
העברת השגרירות - צעד סימבולי
העניין הוא שלפני קצת יותר משנה קרה משהו. מישהו עלה לשלטון בארצות הברית, מישהו שטען כי הוא הולך לשנות את האיזונים, האם אתם רואים שינוי? ונסו רגע לצאת מהתשורה הזו בדמות שגרירות בירושלים, שלא יהיה נכון לזלזל בה, אולם היא סימלית ולא מעבר. אין שינוי במדיניות האמריקנית במזרח התיכון. זו עובדה וצריך להבין אותה.
לעת עתה האמריקנים נמנעים מלהתערב מולנו בעימות מול הפלשתינים, אך ניתן להניח שברגע שהמצב יגלוש לקווי האינטרס האמריקני הסיטואציה המוכרת תחזור.
הכל שאלה של מתי, איפה, ומי ינפח את הסיפור. כאשר רואים את "הנוכחות-נפקדות" האמריקנית במתרחש בסוריה, הזהירות מלהפריע לפוטין, ניתן להבין שמה שהיה הוא שיהיה, נותר רק לחכות לרגע בו גם אנחנו נרגיש את אותה תחושה מוכרת: "אם אין אני לי, מי לי?".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו