זה היה בלבנון. שנת 80 ומשהו. ראשית הסתיו. מה שהתחיל כמבצע אלגנטי, כבר היה עמוק בתוך השלבים הבוצניים ביותר של מלחמה לכל דבר. מלחמה שיש לה חיים משל עצמה, וגם מוות.
בשלב ההוא, החזיק צה"ל מספר עצום של שבויים, אבל הופתע לגלות שהחורף מתקרב, ומתקני הכליאה לא מתאימים משום בחינה לחודשי הקור הלבנוני הסוער. הכל היה מתוכנן לקיץ, כנראה, והמלחמה לא תיאמה זמנים עם הצדדים, וסירבה להסתלק.
אינני פרשן צבאי, ואין לי מושג אם צה"ל הבין בעצמו שחייבים להכשיר את המתקנים לחורף או שאחד הארגונים הבינלאומיים אמר את דברו.
אני בסך הכל הייתי חייל, עוד לא בן 20, שמצא את עצמו, עם חבריו לפלוגה, באחד המחוזות היותר מכוערים של ארץ הארזים, שומרים על מחנה זמני של אלפי שבויים. עד שיסתיימו עבודות ההכנה לחורף של מתקן הקבע.
• • •
כאן צריך לעצור לרגע ולתאר את המחנה הזמני ההוא. זה היה מגרש שטוח, שיכול היה להזכיר מגרש כדורגל או אצטדיון אתלטיקה, ומסביבו התגבהו סוללות עפר שהזכירו טריבונה במגרש דל תקציב.
בדיוק כמו בכדורגל, המגרש היה תחום בפס לבן, ועל הסוללות ישבו הצופים, כלומר החיילים. כלומר אנחנו. להבדיל מכדורגל, לאורך הפס הלבן נמתח גם קו אחד של גדר תלתלית, שפעם נהגו לקרוא לה "קונצרטינה".
עוד הבדל פעוט היה היחס המספרי בין האנשים שעל המגרש לבין אלו שאיישו את הטריבונה. בתוך המגרש הצטופפו אלפים, כמו בקריקטורה של מישל קישקה. ביציעים שמסביבו עמדו בסך הכל כמה עשרות שומרים שהחזיקו חזק חזק את רובה הגליל שלהם, והתפללו שהשיפוצים, לראשונה בהיסטוריה, יסתיימו בזמן. ושעד אז לא יחליטו השבויים לצעוד כאיש אחד לכיוון הגדר.
נדמה לי שהיינו שם תקופה של חודש פחות או יותר. צפינו בהם מנהלים שגרה מנומנמת; מתפרצים ברגע למלחמת חמולות איומה ועקובה מדם; מפגינים נגד העובדה שקיבלו רק מילקי אחד לנפש או כי יום אחד היה למים טעם לוואי; ולמדנו כמה עובדות חשובות על החיים.
למשל, שלשבויים יש זכויות, ולחיילים לא תמיד. אמנם אנחנו היינו בצד הנכון של הגדר, אבל צעירים היינו, ועייפים ורחוקים מהבית, ולא פעם ממש קינאנו בשבויים מחמולת עין חילווה ששלטו במחנה.
היום זה נראה לי קטנוני להפליא, אבל אז היינו עסוקים בעובדה שהשבויים - לוחמי חיזבאללה וכל מיני כנופיות שכונתיות - ישבו ושיחקו שש בש, שחמט וקלפים, ובעיקר הפליאו לשחק כדורעף, במגרש תקני שסומן במרכז שטח המחנה, והיו בו רשת וכיסא לשופט וכל מה שצריך.
זמן היה להם בשפע. ומיום ליום אפשר היה לראות שיפור בטכניקת המסירה ובהנחתות, ואנחנו על סוללות העפר, מאחורי השכפ"צים והקסדות, הגבנו במחיאות כפיים על ביצועים יפים, ואפילו התחלנו להתפלג למועדוני אוהדים יריבים.
בסך הכל מאוד לא רצינו להיות שם. אבל האפליה שיגעה אותנו. ועדות מטעם האו"ם, שמעולם לא באו לבקר אותנו, דאגו לכך שהשבויים יקבלו פיתות טריות מדי בוקר וסיגריות למי שמעשן (כלומר כולם). עדר כבשים עשה את דרכו לתוך המחנה לקראת חג הקורבן, ואפילו ממתקים ומשחקי שולחן חולקו להם בשפע.
אנחנו שמרנו מסביב לשעון, כרסמנו מנות קרב בטעם מתכתי והשתגענו מריחות הפיתות הטריות מדי בוקר. יום אחד תפסנו את אחד החברים מבקש סיגריה משבוי. זה שבר שיא מסוים, והחבר'ה הגיבו קשה. נדמה לי שאפילו מכות הלכו שם סביב העניין הזה.
• • •
אמצעי הבטיחות של המחנה הזמני ההוא היו מגוחכים. קו אחד של קונצרטינה זה משהו שגם סבתא שלי - שהיתה בחיים באותם ימים - היתה עוברת בלי שום קושי, אלא אם כן לבשה את שמלת החג שלה.
אבל ההוראות בכל אופן היו ברורות. השבויים ידעו אותן ואנחנו שיננו אותן. אף שבוי לא דורך על הקו הלבן! ההוראות היו לירות במי שעובר את הקו הלבן או נוגע בגדר.
בבוקר שבו התגלגל כדור ממגרש הכדורעף ונלכד בין תלתלי הקונצרטינה, אני הייתי לקראת סוף המשמרת. הכדור הלבן נאחז בסבך במרחק של מטרים ספורים ממני, ואחד השחקנים, שבוי מביירות או מצידון, התקרב לאסוף אותו.
על זה, למשל, הוראות הפתיחה באש לא דיברו. כדורים הם דבר שתמיד עף למקומות הכי פחות רצויים. זאת היתה הפעם היחידה בחיי שבה התבוננתי באדם מבעד לכוונת. אולי הדקה הארוכה בחיי. היינו הוא ואני, והכדור שלו והכדור שלי, והמבטים שלנו שלא ירדו זה מזה, והפקודות, והחינוך מהבית, והדבר החמקמק הזה שנקרא "קומון סנס".
בדרך אל הכדור הוא דרך על הקו ונגע בגדר, אבל לא היה שם רגע אחד, תודה לאל, שבו חשבתי שהוא עומד לחצות את הקו ולפרוץ החוצה. כשהוא אסף את הכדור ורץ בחזרה למגרש, אני מניח שהוקל לו, לא פחות מאשר לי.
ובסוף השבוע שעבר, לא קינאתי בשום חייל שעמד שם בגבול עזה. אני יודע שלי באופן אישי התמזל ליפול על רגע נדיר של תמימות אמיתית, מהסוג שלא קורה הרבה במזרח התיכון.
בעזה, למשל, קשה מאוד למצוא רוח ספורטיבית לאחרונה. ובכל זאת לא יכולתי להוציא לעצמי מהראש את הקו הלבן ההוא, והקונצרטינה, ואותו כדורעף שנלכד שם לפני איזה 34 שנים והעניק לי הזדמנות אישית להכיר מקרוב את כל המורכבות שכרוכה בגדרות, בקווי גבול, בכדורים, בהוראות ובקבלת החלטות.
• • •
ועוד משהו על המימונה. כמו להרבה דברים טובים גם למימונה יש יותר מדי הסברים. כך שכל אחד מוזמן לבחור לו את ההסבר שמניח את דעתו ולהיזכר שמתחת לעסקנות הפוליטית, שהדליחה את המופלטה, יש כאן חגיגה עממית יפה ועמוקה.
אני, באופן אישי, מעדיף את הסיפור על כך שאחרי שבעה ימים של הקפדה על הלכות הפסח, שגרמה לא פעם ליהודים להימנע מלהתארח ולאכול מחוץ לבית, יהודי מרוקו מיהרו לפתוח את הבתים, מייד עם צאת החג, להזמין את כל העולם ואשתו, יהודים ולא יהודים, ולהבהיר שזה לא אישי. שאין כאן סכסוך. הכל בסדר. זה היה בסך הכל חג עם החוקים שלו, אבל זה נגמר.
כמו המנהג היפה של כדורגלנים מקבוצות יריבות שמחליפים חולצות עם שריקת הסיום, בעיקר כדי להרגיע קצת את האוהדים ולהבהיר שזה לא כל כך רציני החלוקה ההיא לקבוצות. בסופו של דבר המשחק משותף לכולם והוא אחד.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו