מרים פרץ: "עליתי לקבר של בניי לבשר להם שהם פרס ישראל"

סוף שבוע מרגש במיוחד עבר על דוד לוי ועל מרים פרץ, שהוכרזו ביום חמישי על ידי משרד החינוך כזוכים בפרס ישראל על מפעל חיים ויקבלו את הפרס ביום העצמאות הקרוב.

בביתה של פרץ לא פסקו הטלפונים לצלצל, מהארץ ומרחבי העולם. "אני לא יודעת איך זה יהיה שם לשבת ליד כל גדולי האומה האלה. ליד גרוסמן. מי אני. קטונתי ליד כל אלה. אבל אני אשתדל לעמוד שם ולזכור מה הביא אותי לשם", היא אומרת ל"ישראל היום".

בשבוע הבא תציין המשפחה שמונה שנים למות רס"ן אלירז פרץ ז"ל, שנהרג ברצועת עזה, 12 שנה לאחר שאחיו הגדול, סגן אוריאל פרץ ז"ל, נהרג בלבנון. ביום שישיעלתה פרץלקבר הבנים בהר הרצל. "אני עולה להר לבשר להם שהם־הם פרס ישראל, ושכל מה שעשיתי זה לא על מנת לקבל פרס", אמרה לפני כן.

"הייתי מעדיפה שלא יכירו אותי, הייתי מעדיפה להמשיך את חיי הטובים שהיו לי - שישה ילדים, מנהלת בית ספר, אליעזר אישי חי. היה לי טוב בפשטות שהיתה לי, אבל השתנו החיים ובחרתי את הדרך... הכאב הוא איתי לנצח, אבל החלטתי שאם אלוקים חנן אותי בחיים, אני לא רוצה לבזבז אותם. אני רוצה לתת להם משמעות", היא הוסיפה.

כבר 19 שנה, מאז נהרג אוריאל, וביתר שאת לאחר מותו של אלירז,הקדישה פרץאת חייה למפגשים עם בני נוער וחיילים וכן עם נוער יהודי מכל העולם. בהרצאותיה, שהיא מעבירה בהתנדבות, היא מנחילה את המורשת הציונית ואהבת הארץ ומדברת על מנהיגות ועל אחריות. את הרגע שבו בישר לה שר החינוך נפתלי בנט כי זכתה פרס ישראל היא מתארת כ"הלם".

"אמרתי לו, זה לא יכול להיות, אתה טועה. קטונתי ליד כל האנשים שבחרת. אנשי מעש, אנשי מחקר, שבונים את הארץ הזאת. מה אני עשיתי. אני בסך הכל קמתי מהעפר של קבורת ילדיי ובחרתי בחיים. בחרתי להמשיך ולתת לחיים האלה משמעות ולהיות ראויה לבנים שלי ולכל אלה שהכינו עבורי את המדינה הזאת".

"אסיר תודה על ביטויי השמחה". דוד לוי // צילום: גיל אליהו/ג'יני

גם בביתו שללוי בבית שאןלא פסקה תנועת המברכים. "קיבלתי המון תגובות, אני אסיר תודה על ביטויי השמחה הגדולה מכל הציבור מכל המעמדות ומכל העמדות", סיפר ל"ישראל היום", "גלים־גלים של שמחה, חיבה, נשיקות. לא הייתי רגיל לבציר כזה של ברכות, תשורות וחיבוקים".

והיה גם רגע מרגש במיוחד. ב־11 השנים שחלפו מאז עלייתו ממרוקו ועד לכהונתו הראשונה כח"כ, עבד לוי כפועל בניין בקיבוצים שליד בית שאן, שבהם גם החל במאבקים החברתיים הראשונים שלו בארץ. "הגיעה אלי משלחת של שלושה אנשים, ובהם שני המנהלים הראשונים שלי מקיבוץ בית אלפא שעבדתי אצלם כפועל בניין. זקנים שהגיעו עם פרחים, שוקולד ובקבוק יין", הוא משחזר. "זה שבר את כל המגבלות, קיבוצניקים שהעסיקו אותי, תושב עיירת הפיתוח. ישבנו והעלינו זיכרונות על בניית בית העם בקיבוץ. הם התרגשו עד דמעות, זה חימם לי מאוד את הלב".